פרק ד

בפרק ג ביאר עשר כוחות הנפש שנקראים מהות הנפש כי הם מיוחדים עם עצם הנפש, אף שהנפש בעצמה מושלל משום כח כי היא עצם פשוט, אף על פי כן הכוחות נקראים מהות הנפש, כי מהות הוא מלשון מהו, כמו בדצח"מ יש בכל אחד מהותו, והוא כמו אם ישאל מהו דומם יאמר הוא מהות גשם שאין לו אפילו כח הצמיחה זהו מהותו, וצומח יש בו גם כח הצמיחה וכח החי נחסר בו זהו הגבלת מהותו, והחי יש בו בחי' דומם וגם כח הצמיחה וגם תנועות החיות, אבל בחי' דיבור ושכל אין בו זהו מהות הגבלתו, [1שמוגדר בבחי' מהות דוקא כזה ולא כזה], והמדבר יש בו כל הבחינות מדצ"ח, וגם נתוסף בו כח השכל והדיבור ואין נחסר לו כלום, ואם כן לכאורה המדבר הוא בלי גדר מהות היינו בלי גבול [כי הוא בבחי' השלימות], אבל באמת זהו הגבלתו שעצם נפש המדבר הוא מהות כזה שיכול להתגלות ממנו דווקא עשר כחות כאלו חב"ד חג"ת נה"י ולא כוחות באופן אחר, לכן נופל גם על עצם נפש המדבר בחי' מהות וגבול, כמו הדומם ממש שמהותו הוא דומם לבד ואין בו צומח חי מדבר, כן גם נפש האלקית נגבל במהותה עד כאן ולא יותר, כי מהותה הוא רק יו"ד כוחות ולא יותר וגם לא באופן אחר, ולכן נקרא העשר כוחות מהות נפש האלקית [היינו שמגבילים את עצם הנפש בבחי' איכות וכמות], אף שעצם הנפש אינה בגדר כוחות, רק שיש בכוחה שיתגלו ממנה כוחות כאלו, אעפי"כ מצד שאין בכוחה להתגלות רק כוחות כאלו דווקא ולא מהותים אחרים, כי באמת גם היא בריאה נפרדת מאלקות אף שהיא בשרשה חלק אלוק ממעל ממש, ואף שעל בחי' אלקות אין שייך לומר ג"כ שהוא מהות [גדר הכמות והאיכות, כי אף שלכאורה אנו מוצאים גם בבחי' אלקות גדר מהות, היינו] שנתגלה ממנו רק ד' עולמות, ובכל עולם רק ע"ס ודווקא בזה האופן חב"ד חג"ת וכו', [אבל באמת מצד זה ח"ו לא יוגדר בשום מהות כמו עצם הנפש, כי עצם הנפש אף שתרצה שיתגלה ממה כחות אחרות אין זה בכחה לכן היא מצד זה בגדר מהות, אבל באלקות אי אפשר לומר שאין בכוחו ח"ו להתגלות רק כוחות כאלו], אך באמת כך עלה ברצונו שיהי' עולמות בזה האופן, אבל בכוחו לברוא עולמות עד אין קץ רק שעלה ברצונו לברוא כך ובאופן זה, ולא שייך לומר נגבל מהותו, אבל עצם הנפש הגם שהיא בעצם אין מהות שום כח רק עצם פשוט, אבל מה שאין בכוחה שיתגלה ממנה רק עשר כוחות כאלה דווקא זהו הגבלת מהותה ממש כמו הגבלת הדומם.

ובפרק זה יתבאר ענין ג' לבושים מחדו"מ מנפש האלקית.

2צ"ל הענין מה שחב"ד וכו' נקרא כוחות הנפש, ומדו"מ נקרא בשם לבוש הנפש, כי לכאורה כמו שהשכל הוא כח מהנפש להשכיל דבר מה, כן המחשבה הוא כח לחשוב דבר מה.

אך הענין הוא כי הנה לבוש הגשמי של אדם אנו רואים שהוא ממש נפרד מהאדם, כי האדם יכול לפשוט לבוש זה וילבש לבוש אחר, ולא כמו הגוף להנפש, וגם הלבוש שאדם זה הי' לבוש בו יכול ללבוש אדם אחר, ואינו שייך דווקא לאדם זה, וכן הוא בלבושי הנפש, כי כוחות הנפש חב"ד חג"ת כו' המה מיוחדים בעצם הנפש, וכמו שעצם הנפש לא ישונה לעולם למהות אחר כן כוחות הנפש לא ישתנו לעולם, כמו כח החכמה אף שיתגלה בכמה חכמות אבל לא ישתנה לעולם למהות אחר לגמרי היינו למהות מדה, או מדת החסד יש לה ג"כ כמה מיני גלוים, כמו בממון או להשפיע שכל או לחם אבל הכל הוא מהות חסד ולא גבורה, וכן מדת הגבורה יש לה ג"כ כמה מיני גילויים אבל לא ישתנה לעולם למהות חסד, לכן הם נקראים בשם כוחות הנפש כי המה כוחות עצמיים בדומה ממש לעצם הנפש, כמו שבעצם הנפש אין בו שום שינוי.

אבל מחדו"מ מהנפש אינם מיוחדים כלל עם עצם הנפש ואינם בדומה לו כלל, כי אנו רואים בלבוש המחשבה שבאותיות שחשב דברי אהבה יכול לחשוב באותיות הללו דברי יראה, וכמו כן באותיות הדיבור באותיות שדובר דברי חכמה יכול לדבר בהם דברי שטות, וכן בלבוש המעשה בתנועות היד שכתב דברי אהבה באותו תנועה יכול לכתוב דברי יראה, שהוא ממש כמו לבוש הגשמי מהאדם, שלבוש שלבש אדם זה יכול ללבוש אח"כ אדם אחר, ועוד יש בלבוש הגשמי שהאדם יכול ללבוש כמה לבושים בפעם א', וכמו"כ בלבושי מחדו"מ שיכול הנפש להלביש כל הג' לבושים בעת אחד היינו שיחשוב וידבר ויעשה.

ולא כן הוא בכוחות הנפש כי בעת גילוי כח החסד מהנפש לא יכול הנפש בעת ההיא לגלות כח הגבורה, או בעת התגלות הברקת החכמה לא יכול הנפש ברגע ההיא להתגלות בחי' התרחבות השכל בבחי' בינה, מצד שהם כוחות עצמים, וכמו שהנפש לא יכול להגלות בב' בחי' מפני שהוא עצם פשוט כן בכוחות העצמיים לא יוכל לההגלות בעת א' ב' כוחות וד"ל.

ועוד יש הפרש בין כוחות ללבושים, והוא העיקר, כי אנו רואים שיכול להיות כלות עצם הנפש מהגוף מצד התגברות כח פרטי, מצד כח החסד כמו העלה טינא בלבו3, או מצד כח הגבורה כמו פחד ויראה מדבר מה, או מדת הנצח וכו' אף שהם רק כוחות פרטים מעצם הנפש, אעפי"כ נמשך כלות עצם הנפש אחר פרט א', והענין הוא מצד שהם כוחות עצמיים יש כח העצם בכל פרט ופרט, וידוע שעצם בלתי יחולק לפרטים4, וא"א לומר שעצם הנפש יתחלק לי' פרטים, לכן ההכרח לומר שכללות עצם הנפש יש בכל פרט כח וכח, אבל לא כן הוא בלבושים מחשבה דיבור ומעשה, שאנו רואים שאין שום המשכה מעצם הנפש בלבושי מחדו"מ, כי לא יתכן לאמר שיש כלות הנפש ממחשבה או דיבור בעצמו בלא התלבשות מידה או שכל, משום שאין שום גילוי עצם הנפש בהלבושים כלל רק הם נפרדים מהנפש, כמו הלבוש הגשמי באדם שאינו שייך כלל לעצם גופו וד"ל.

ובאמת צ"ל זה איך אפשר לומר שהמחשבה ודיבור באותיות גשמיים זהו לבושי הנפש האלקית אשר ידוע שהנפש האלקית מושלל מציור גשמי, ואף שמבואר בגמרא5 מעשה בחסיד א' ששמע שתי רוחות מספרות [זו לזו משמע שיש להם דיבור, אבל באמת] הנה ידוע שדיבורם הוא בדקות יותר מהמחשבה שלנו, וגם זהו כשנתלבשו בעולם העשי', אבל כשהם מיוחדים בשרשם בודאי דיבורם בדקות יותר ויותר [רק שהחסיד השיג בזה ברוח קדשו,וזה בוודאי אי אפשר לומר שהמחשבה והדיבור הגשמי שלנו היא בגדר מהות לבושי הנשמה], וגם העשר כוחות המבוארים בפרק ג גם כן אי אפשר לומר שחכמה ובינה שבמוח הגשמי הוא מהות חכמה ובינה שבנפש האלקית, כידוע שהחכמה שבנפש בלא [הסתרת] הגוף הוא למע' מרוה"ק, וכן המדות חסד וגבורה אי אפשר לומר כן [שהאהבה ויראה לאלקות שבגוף הוא מהות אהוי"ר שבנפש עצמה.

ועוד זה שאנו רואין בחוש שההרגש שכל כשמשכיל בעניני עוה"ז שוה ממש להרגשת שכל כשמתבונן באלקות, וכן באהוי"ר אנו רואין בחוש שממש שוה חוש הרגש האהבה לדבר זר ח"ו כמו העלה טינא בלבבו לחוש אהבה אלקית בכלות הנפש, ואיך יתכן שחושי נפש האלקית יהי' שוה בחושי ההרגש לחושי נפש הבהמית, כי זה בשרשו חלק אלוה ממעל ממש וזה שרשו משמרי האופנים, וירד עוד במדריגה עד שנתלבש בתשוקה גשמית כמו נפש הבהמית ממש, וגם אנו רואים בהרגשה גשמית יש הפרש בחוש ההרגשה בדבר אחד, בין אם הוא בדקות הגשמי בין שהוא בגשם הגשמי, כמו למשל אם א' מכה לחבירו, אזי בכל הכאה והכאה מרגיש בחוש הגשמי השנאה מחבירו אליו, ואם דיבר נגדו קשות או דברי ריבות, אזי מרגיש השנאה באופן אחר מחוש ההכאה, ואם לא דיבר עמו כלום רק מרגיש בלבו שיש לחבירו עליו שנאה או טינא בלבו כמים הפנים כו', יכול להיות מזה הרגש השנאה יותר כבושה משנאת ההכאה ודברים הקשים, מצד שהרגשה זו היא ברוחניות ובדקות לכן יש לה קיום חזק יותר, הנה ג' הרגשות הם כולם בחוש א' הוא חוש השנאה, אף על פי כן אי אפשר לומר שחוש הרגשת הכאה דומה בהרגש לחוש הרגשת הטינה בלב, כי הרגשה זו בתכלית הגסות והרגשה זו היא בתכלית הדקות, וכ"ש וק"ו שאי אפשר לומר שחוש הרגשת שכל או אהבה ויראה מנפש האלקית ישוה לחוש השכל ואהוי"ר מנפש הבהמית, אף שזה שכל וגם זה שכל, אבל זה בתכלית הדקות והרוחניות וזה בתכלית הגסות והבהמית.]

אך יש להבין עוד ענין א' עמוק והוא אם נאמר שיש לכל איש ישראל רק ב' נפשות נפש האלקית ונפש הבהמית, וידוע שהצדיק הוא בחי' אתהפכא, שתשוקת נפש הבהמית נתהפכה ממש לתשוקת הקדושה, כמ"ש ולבי חלל בקרבי שהרגו בתענית6 כו', אם כן אין בנפש הבהמית שום תשוקה לגשמיות כמו הנפש האלקית, אם כן קשה באיזה חוש מוליד הצדיק בנים בגשמיות, וגם תשוקת האכילה ושתי' מאיזה נפש הוא, [כי אנו רואים כי גם הצדיק אם לא יאכל ב' וג' ימים ימות ברעב, וגם מעט הגשמה יש ג"כ בהצדיק מאכילה, כמובן מדרש כי ישאלך בנך מחר7 וז"ל ואפילו הצדיק שאוכל לשובע נפשו ומעלה ניצוצות מהאכילה, עכ"ז נשאר רשימו מההנאה שנהנה גופו ולכן לא אכל משה מ' יום8. וצ"ל זה אם נפש הבהמית נתהפך לקדושה בהצדיק, וגם גופו קדוש בקדושת הוי', אם כן איזה מקום הוא לומר שיהי' בו הרשימו מגשם האכילה, וגם האכילה הוא כמו קרבן ממש, שאוכל לשם שמים ומעלה הניצוצות מהקליפת נוגה שבאכילה, וחוש האכילה גשמי' אינה בנפש האלקית מכל וכל,]

וגם י"ל באדה"ר קודם החטא ידוע שלא הי' [לו נפש הבהמית כי לא הי'] מהות נפש הבהמית בעולם קשה יותר איך הוליד כי זה החוש הגשמי אינו קודם החטא, [ואיך הי' לו חוש באכילה ושתיה] כי [החושים האלו] אינם כלל בנפש האלקית, וקודם החטא ידוע שלא הי' לו רק נפש האלקית , גם זה גופא יש להבין, איך הי' באפשרי שיחטא אם לא הי' לו רק נפש האלקית, [כמ"ש בזהר9 ונפש כי תחטא תוואה היא,] ואף שהנחש השיאו מבחוץ, גם זה א"א להעלות על הדעת שנשמה גבוה כזו ירגיל אותה הנחש לחטא גדול כזה.

וגם י"ל החיות של כל ולד קודם הולדו מאיזה נפש הוא חי בבטן האם, אם מנפש האלקית [הרי ידוע שנפש האלקית] לא נתגלה בגופו עד י"ג שנים, ואם מנפש הבהמית הרי ידוע שלא תתלבש בגוף עד אחר הולדו, כמ"ש לפתח חטאת רובץ אבל לא קודם פתיחת הרחם, אם כן מאין חיותו בבטן האם ויש עוד קושיות כהנה רבות.

אך האמת יורה דרכו שהחיות שבאדם וגם שכלו ודיבורו אינו לא מנפש האלקית [כי אף שיש בנפש האלקית כל העשר כוחות אבל אינם בערך כוחות הגשמיים מכל וכל,] וגם לא מנפש הבהמית [כי גם נפש הבהמית שרשה ממקום רוחני משמרי אופנים], כ"א יש [בכל גוף] נפש הטבעית, שמקורו אינו חלק אלוה כמו הנפש האלקית, ולא משמרי אופנים כמו נפש הבהמית, כ"א התהוותה הוא ביחד עם הגוף, כי הגוף נלקח מד' יסודות הגשמיים אש רוח מים עפר, רק החיות מהגוף הוא מרוחניות הד' יסודות, וכן הבהמות וחיות התהוותן מד' יסודות, רק הבהמה גופה עם נפשה הוא ממדריגה התחתונה שבד' יסודות, לכן גופה מגושם יותר מגוף האדם וגם נפשה הוא במדריגה שפילה, לכן אין לה כח השכל ולא כח הדיבור, אבל גוף האדם הוא ממדריגה עליונה שבד' יסודות, לכן גופו בדקות יותר, וגם נפשו הטבעית החיונית היא מתכלית הרוחניות שבד' יסודות, לכן יש בו כח השכל והדיבור, וכל העשר כוחות הוא רק מנפש הטבעית, וגם הג' לבושים מחשבה דיבור ומעשה הגשמיים הם לבושי נפש הטבעית והחיונית, ונפש הזה יש בטבעו רצון לאכילה ושתי' ומשגל ולכל הדברים השייכים לחיבור הגוף עם הנפש, [ואין בנפש זו שום תאווה רק משום שהוא מוכרח לחיבור הגוף עם החיות לכן הרצון בזה הוא רק רצון לחיות] והרצון הזה נקרא רצון טבעי אשר אינו שייך לאלקית ולא לבהמית, כמו האדם שאוכל רק מחמת רעבון שאם לא יאכל ימות מצד שיתפרד הנפש מהגוף, אין זה נקרא תשוקה בהמית, כי זה הטבע הוא בכל בעל חי שאינו רוצה שימות, ובזה הרצון שוה הבהמה לאדם, רק האדם יוכל להשיג חיותו בתחבולות, מצד נפשו שיש בה כח השכל והדיבור, וגם כל הכוחות שלה הם רק טבעי' השייך רק לקיום חיותו, [ואין בזה שום חמימות התאוה כמו שאין נופל לאמר על הרצון שבעל החי רוצה לחיות לשון תאוה].

מובן שבנפש הטבעית אין שום צד קדושה מאלקות ולא שום צד מהקליפה, ונפש הטבעית הזה עם הגוף נתהוו יחדיו ברגע אחד מהטיפה, והטיפה התהוותה מאכילה ושתיה של האב ואכילה ושתיה היא מד' יסודות גשמיים וד"ל. [כמבואר בדרוש למען תזכור10 וז"ל כי הנה גשמיות הגוף וגם חיות הגוף הוא נמשך מטיפת מוח האב, וכידוע דאי אפשר לחתיכת בשר בלא מלח שתשהה ג' ימים ולא תסרח11, והטיפה אינה ניסרחת היינו מה שנמשך הגוף עם חיותו. וד"ל].

ולפי דברינו אלו מדוקדק היטב לשונו בפרק א דלכל איש ישראל שתי נשמות כו' עכ"ל, והשתי נשמות הם נפש האלקית ונפש הבהמית, ואם נאמר שאין באדם רק השתי נפשות הנ"ל, איך שייך לקרותו בשם איש קודם שנתלבש בו הנפש האלקית ונפש הבהמית, [כי קודם שנתלבשו בו ב' הנפשות אז הגוף נקרא בחי' דומם כמו עץ ואבן,] והי' לו לומר דלכל גוף ישראל יש ב' נפשות, כי קודם שנתלבשו בו הנפשות אינו רק גוף לבד, אבל לפי דברינו שפיר נקרא איש גם קודם שנתלבשו בו הנפש אלקית והנפש הבהמית, כי עיקר שם איש נופל על החיות שבגופו, שהוא הנפש הטבעית שיש בו מקודם התלבשות הנפש האלקית והנפש הבהמית וד"ל.

וענין ב' הנפשות אין שייכים כלל לגשם חיות הגוף, כי שם נפש הוא רק רצון כמו אם יש את נפשכם12 פירש"י ז"ל רצונכם לכן הנפש הטבעית פירוש רצון לטבעיות, כי רצון הוא בחי' מרוצת הנפש שרץ ונתפשט להחיות את הגוף, ונפה"א הוא רק רצון לאלקות ואינו שייך לחיות הגוף כלל, רק רצונו הוא שכל הכוחות והלבושים יהיו בטלים לאלקות ולא לטבע החיות, דהיינו שיאכל וישתה לקיום חיותו בכדי שילמוד ויתפלל בכח הזה, ומשגל ג"כ לא מצד טבעו לבד כ"א לקיים מצות ה' וזה עדיין אין נגד לנפש הטבעית כלל, [כי גם אם יאכל לשם שמים, אף על פי כן יהי' חיבור הגוף עם הנפש מאכילה זו, ויתקיים גם כוונת הנפש הטבעית כי יחי' ולא ימות,] אך יש עוד אחת שהנפש האלקית יתגבר כ"כ עד שיהי' מנגד לנפש הטבעית והיפוכו ממש, כי עיקר נפש הטבעית הוא נפש היינו רצון לטבעיות החיות, שלא יהי' כלה ונפסד ממהותו, אבל כשמתגבר עצם נפש האלקית שהוא בחי' מסירות נפש על קדוש השם, אז מוסר חיותו לגמרי למיתה, זהו ממש היפוך טבע מנפש הטבעית וד"ל.

ונפש הבהמית היא ג"כ אינה שייכה כלל לחיות הגוף רק היא נפש היינו רצון הבהמית, שירגיש חיותו מאוד ברבוי התפשטות התענוג ובחמימות התאווה, וזה הבחינה אינו בנפש הטבעית כלל וכלל אך עדיין אינו מנגדו והפכו, רק יש עוד בחי' בנפש הבהמית אשר הוא מנגד ממש לנפש הטבעית, היינו כשנפש הבהמית מתגבר מאוד בתאוות תענוגים ברבוי אכילה ושתיה וברבוי משגל, עד שמכלה ומפסיד את החיות מנפש הטבעית לגמרי ויבוא מזה לבחי' מיתה, אעפי"כ לא ינוח מתאוותו וזהו היפוך מנפש הטבעית לגמרי.

ומובן מזה הענין שכל הכוחות שיש באדם, בין שהם נשמעים לרצון נפש האלקית, ובין שהם נשמעים לרצון נפש הבהמית, הכוחות בעצם רק מנפש הטבעית, רק שהנפש האלקית מכריח את הנפש הטבעית שישמש עם כוחותיו רק לאלקות, וכן להיפך בנפש הבהמית, כמו אם יתבונן במוחו בסובב וממלא ויתפעל מזה בלב באהוי"ר, הנה עצם מהות חוש השכלה הוא חוש וכח נפש הטבעית, רק מצד הארת נפ"א מכריח את נפש הטבעית שלא יתבונן בענין השייך לחיות הגשמי כ"א השייך לאלקות, אבל עצם כח המחשבה שבמוח ואהבה שבלב אף שהוא לאלקות, אעפי"כ המחשבה והאהבה בעצם הם כוחות נפש הטבעית, רק הרצון מנפש האלקית מאיר בכל כח וכח, ולכן שפיר מה שמרגשת שכל או אהבה כו' אחת היא בין שעוסק בהכח לאלקות ובין לחיות הגוף, כי באמת הכל הוא רק כוחות נפש הטבעית, רק אם מושל עליו נפש האלקית מוכרח הוא לעסוק בכוחו בענין אלקות, ואם ימשול עליו נפש הבהמית מוכרח הוא לעסוק בכוחו בעניני תאווה כו', כי שכל מנפש האלקית אינו מערך מהות השכלה גשמית שבכלי המוח, כי השכלת הנפש בלא גוף הוא למע' מרוה"ק, רק מה שנפש הטבעית עוסק בשכלו הגשמי בעניני אלקות הוא מצד התלבשות נפש האלקית בהעלם בנפש הטבעית מכריח אותו לזה, מצד שגם בנפש האלקית יש כל הכוחות כמו בנפש הטבעית, לכן יכול נפש האלקית להתלבש בכל פרט ופרט מכוחות נפש הטבעית, אף שאין ערוך ודמיון כוחות נפש הטבעית לכוחו' נפש האלקית אעפי"כ יכול להתלבש בו, כמו שכל עמוק שנתלבש במשל מדבר זר אף שאין ערוך השכל העמוק לדבר הזר, רק מצד שהנמשל שוה להמשל בכל פרט ופרט, אף שבנמשל הם כל הפרטים בתכלית הרוחניות והדקות ובמשל הם בתכלית [הגשמיות ו]הגסות, אעפי"כ יובן עומק השכל שבנמשל דווקא מתוך המשל, משום שהמשל והנמשל שווים בכל פרט ופרט, כך מצד שבנפש האלקית יש עשר כוחות ממש כמו בנפש הטבעית לכן יכול להתלבש בו, אף שזה בתכלית הרוחניות וזה בתכלית הגסות הגשמית.

וגם נפש הבהמית היא רוחניות לגבי נפש הטבעית כי נפש הבהמית שרשה משמרי האופנים13 ונפש הטבעית למטה במדריגה רק מד' יסודות, רק אינה רחוקה כ"כ מנפש הטבעית כמו שרחוק נפש האלקית מנפש הטבעית מצד ב' טעמים, הא' כי נפש האלקית היא ממדריגה מאוד נעלה חלק אלוק ממעל ממש, והב' הוא כי בטבעו הוא היפוכו ממש, כי טבע נפש הטבעית היינו להיות דבר מה היינו שתהי' בקיומה ולא יופסד מהותה, הגם שזה הוא טבע בריאותו ואינו נוטה לצד רע כלל אבל רחוק הוא מבחי' ביטול, כי תמיד הוא רוצה להיות יש ודבר מה, אבל הנפש האלקית רצונה תמיד להבטל ממש לאלקות להיות בחי' אין ממש, כמ"ש14 נר הוי' נשמת אדם כמו שטבע האש להבטל ולהכלל באש היסודי אף ששם יתבטל מהותה לגמרי, כן טבע נפש האלקית ליכלל בה' ולהפסיד מהותה לגמרי

אבל נפש הבהמית אין רחוק כ"כ מנפש הטבעית מצד הב' טעמים, א' ששרשה אינו רחוק כ"כ משורש נפש הטבעית, כי שורש נפש הבהמית הוא משמרי האופנים שהוא פסולת ממלאכים דעשי', ושורש נפש הטבעית ג"כ מד' יסודות דעשי', והב' הוא שגם מהותם אין מחולק כ"כ, כי נפש הטבעית מהותו רצון להיות מהות חיות מקויים15 ויש, רק שאינו נוטה לצד חמימות התאווה וגם אין זה שייכות לצד הרע. אבל נפש הבהמית רצונה להרגיש ישותה דווקא בחמימות התאווה וגם נוטה לצד רע, אעפי"כ אינו נקרא היפוך מנפש הטבעית כמו נפש האלקית, רק הוא כמו דבר נוסף על נפש הטבעית, כי נפש הטבעית נקרא יש בדקות [כי] גם הוא רוצה בישותו, והנפש הבהמית נקרא יש בגסות כי רצונה להיות יש בהרגשה גדולה ובחמימות התאווה, לכן אם נפש האלקית מושל בכוחות נפש הטבעית, (היינו בחי' בינוני) אף שנפש האלקית מלובש ממש בכל כח וכח אעפי"כ לא יקרא חיות הגוף ע"ש נפש האלקית, כי הוא אין ערוך לחיות הגוף, רק לפעמים נתהפך נפש הטבעית לאלקות ע"י מס"נ מנפש האלקית. אבל כשהנפש הבהמית מושל בכוחות נפש הטבעית, (היינו רשע שאינו גמור) ויש תערובות חזק בנפש הטבעית מנפש הבהמית בכל כוחותיה עד שגם חיות הגוף נקרא ע"ש נפש הבהמית, ולכן בכמה מקומו' בתניא מזכיר חיות הגוף ע"ש נפש הבהמית, רק בצדיקים אמר16 שבהם נפש האלקית היא היא האדם, כי הפך את נפש הבהמית לתשוקה אלוקות, ואף שהנפש הטבעית יש בו בשלמות כי אנו רואין שאם לא יאכל הצדיק ב' וג' ימים ימות ברעב, וזה החוש אינו שייך לנפש האלקית כלל, אעפי"כ מצד תערובות החזקה שיש בהצדיק מהנפש אלקית בכל חלקי חלקים שבנפש הטבעית נקרא גם חיות גופו בשם חיות אלקי, ואעפי"כ הנפש הטבעית יש בו בשלמות ויכול להוליד ואינו יכול לחיות בלא אכילה, והראי' לזה הוא כי ידוע שיש לפעמים עת בצדיקים שיש בהם התפשטות הגשמיות מכל וכל.

וצ"ל זה הבחינה מהו הלא ידוע שבחי' צדיק הוא רק יצ"ט שופטן ואין לו רק נפש האלקית, וידוע שהנפש האלקית אין שייך לגשמיות העולם כלל וכלל, אם כן הצדיק הוא כל ימיו מופרש מכל בחי' גשם, אם כן מהו דווקא עת מן העיתים שיש בהצדיק הפשטה זו, אך באמת הפשטה זו אין [המכוון מנפש הבהמית, כי אין לו נפש הבהמית] כלל רק ההפשט הוא מחיזו דהאי עלמא היינו מטבעיות נפש הטבעית.

ואחר הדברים הנ"ל יבואר כל הקושיות הנ"ל אל נכון, וגם בכמה מקומות בזוהר ובדא"ח מפורש ענין ההפרש בין נפש הבהמית לנפש הטבעית ומעט מקומות אזכיר כאן, ומקודם נזכיר דברי הזוהר פ' וירא מדרש הנעלם17 וז"ל אמר רבי יהודה שלוש הנהגות יש באדם הנהגת השכל והחכמה וזו היא כח הנשמה הקדושה, והנהגת התאוה שהיא מתאווה בכל תאות רעות, וזהו כח התאוה, וההנהגה המנהגת לבני אדם ומחזקת הגוף והיא נקרא נפש הגוף, אמר רב דימי זהו כח המחזיק, אמר רבי יהודה בא וראה לעולם אין יצה"ר שולט אלא באלו ב' כוחות אלין דאמרן נפש המתאוה היא הרודפת אחר יצה"ר לעולם כו' נפש המתאוה היא מעוררת את האחרת עכ"ל וד"ל.

וגם בדרוש אכלו רעים מאדמו"ר שיחי' מבואר וז"ל והנה עוד תתגבר האהבה והתשוקה ברשפי אש כ"כ בנפשו האלקית עד שתאיר גם את החשך וסט"א שבנפש הבהמית כו' והוא ע"י נפש הטבעית הממוצע בין נפש האלקית לנפש הבהמית ע"כ.

וגם בקונטרס ההתפעלות18 [מאדמו"ר נ"ע] מובן מדבריו שכל התפעלות מכל החמשה כוחות הראשונים הוא רק התפעלות והתבוננות [מנפש הטבעית, ע"ש ותראה מדבריו] ואף רצון שבלי טעם ודעת הכל נחשב מכוחות נפש הטבעית, רק שכוחות נפש האלקית מלובש בהם, אבל חוש ההרגשה הוא נפש הטבעית, כי באמת טבע השכל מנפש הטבעית להוליד התפעלות המדות איך שיהי' במה שיתבונן, אם יתבונן בענין אלקי יתפעל באהבה אלקית, ואם יתבונן בשכלו הטבעי מענין מתאות נפש הבהמית יתפעל באהבה לדבר הבהמית, לכן מובן שההתבוננות והתפעלות המדות הוא רק חוש מכוחות נפש הטבעית רק רצון נפש האלקית מלובש בהם, וענין התפעלות והתבוננות נפש האלקית בעצמה מבואר שם בקונטרס ההתפעלות, והו"ע עמוק עמוק מאוד וד"ל.

19ובלקו"ת בדרוש האזינו השני20 מבואר וז"ל והענין הוא דהנה כאו"א מישראל אומר נשמה שנתת בי טהורה היא כו' והנה מי הוא האומר בי ובקרבי שלא שייך לומר זה על הגוף כי אין בו אומר ודברים, אלא זהו נפש החיונית והשכלית המדברת כו' ואומרת נשמה שנתת בי היינו על בחי' נפש האלקית ע"כ. מובן ג"כ מדקדוק לשונו נפש החיונית השכלית שיש נפש החיונית לבד נפש האלקית ונפש הבהמית, והיא המתבוננת שהנשמה שנתת בי כו', כי הנפש הבהמית אין רצונה כלל בהתבוננות אלקות כי היא רק כח המתאווה לתאוות גשמיים לכן אינה שייך כלל להתבונו' אלקות, רק הנפש החיונית שהיא רק יש בדקות שרוצה רק בחיותו שלא יופסד מהותו, יתכן שיתבונן בהתבוננות אלקות ואחר שיוקלט ההתבוננות בשכל מנפש החיונית יכול להיות אתכפי' גם בנפש הבהמית, אשר זהו עיקר המכוון רק לאכפי' לס"א, לכן דקדק בלשונו להזכיר נפש החיונית ולא נפש הבהמית.

ויסוד מוסד לכל הנ"ל מצאנו בד"ק מבואר בפירוש, היינו במכתב אדמו"ר הזקן נ"ע21 שהשכלות אלקות במוח הגשמי אינו כלל וכלל ממהות וכח וחוש נפש האלקית, וז"ל בקיצור ועיקר ההשגה להעמיק בתכלית העיון הוא לפי רוב עמל העבודה ובעת הכושר לזה דהיינו בתפילה אשר היא עת ממוחין בהרחבה ועל כל הדברים והאמת לא יורגש בהשגה כזו רק השגה אנושית אשר תוכל למשש בחושים הגשמיים, ואפילו דבר שכל מוכרח אתה לתת סימנים במצרים המגבילים אותו דהיינו אותיות אשר בהם תוכל להבין אשר אתה מבין שזה הדבר לפי מוח הדמיון האנושי, ואין זה הדרך לשכון אור השגה אמיתית כאמרם תכלית השגה שלא נדע, ובוודאי לא מדבר על חוסר הבנה משלילת הידיעה שאם כן מהו תכלית הידיעה, אבל באמת עיקר ההשגה הוא בדעת המחבר המוח והלב בהשגת האין להיות מורגש בלב ומוח שלא תגביל בו השגה ודעת אדרבא הוא עצם השגה אשר אליו יכסוף נפש כל חי, והשגה אנושית הוא אדרבא מה שאתה משיג בדמיון האנושי אין זה השגה, כי עיקר מה שאתה משיג הוא השכל ולא האותיות המגבילים השכל, כי העיקר הוא חיות השכל בעצמו קודם שבא לאותיות רק האותיות הם מלבישים אותו, כי בלא זה רחוק מאוד מהשגתנו באשר אנו מלובשים בחומר ואין אנו רואים רק דבר המלובש בגשמיות כמונו ואותיות בלתי שכל הם בטלים ממש, רק שעל ידם מושכל השכל במוחינו הגשמי. נמצא מובן מאיליו שהשגת השכל בעצמו בלתי לבושים הוא אין, וזהו השגה אמיתי כי אדרבא מה שאנו מציירים שכל עפ"י דמיון, כזב ושקר הוא ואין זה נקרא השגה כי א"ז רק המושלל השגה, כי אדרבא הדמיונות הם מתנגדים להשגה אמיתית כו,' ועיקר העבודה הוא להיות נעתק ממקום השגתו החושית האנושית להשיג דבר האמת אשר אין מלובש בדמיון גשם, וזה אהבה מסותרת בלבושים המכחישים האמת עכ"ל.

מובן מדבריו שכל עומק השכלות אלקות המורגש ומוחלט במוחו אין זה מכוחות וחושי נפש האלקית, כמבואר שאדרבא זהו הסתר אלקות ונקרא אהבה מסותרת, היינו שהאהבה והרצון הוא מנפש האלקית היינו מה שרוצה להעמיק בהתבוננות אלקות, כי אין זה לא רצון הנפש הטבעית ולא רצון נפש הבהמית, רק שאהבה מסותרת בלבושים גשמיים מאותיות המחשבה מנפש הטבעית אבל חוש השכל מנפש האלקית שזהו ההשגה אמיתית אי אפשר להרגיש בגוף כי אם ע"י הפשטות הגשמיות כמו בצדיקים הגדולים כידוע.

ובחי' זו קרוב לבחי' עליות הנשמה, כאשר מבואר מזה במכתב22 הרה"ק רבי פינחס קאריצער שכתב להרה"ק רבי ישעיה דונעויצער, וענין המכתב הוא שבעת עליות נשמה הרגיש הרה"ק ר"פ מעליות נשמה של הרב הק' ר"י שנתעלה ג"כ בעת ההיא, ומה שנצרך להענין הנ"ל אכתוב בקיצור וזלה"ק, נאום הגבר אשר עשתנותיו חתים ונכשלים ופחודים מדאגת תוגת הזמנים בלתי נאמנים, ונתעוררתי מתרדמת אולת היות מתעסק בהתבוננות אלקות ואהבת הבורא ית', ולעוררו בהשקפה ראשונה ראיתי הרגשת רעיוניו להתבונן בהרגש הפנימי בדמיונו, כי כן הענין בבוא השפע על כח השכלי שאינו גופני מתחזק הכח ההוא עד שיתבטלו מהרגשת הגופני לגמרי, ויתפשטו הצורות להיות נפרדים מחומריהן, ואז הוא בחיק האפשרי להעלות ברום השכל העליוני, לצור החושים להשגת אמתות המשלמת עצמיות האנושי, עכלה"ק לעניננו.

הנה אף שהמכתב מדבר מענין רם ממהות עליות נשמה, מכל מקום מובן מדבריו הק' שכח השפע השכלי שאינו גופני, היינו כח השכל מנפש האלקית כמו שהוא בלי גוף, אי אפשר שיתגלה כי אם שיתבטלו הרגשות כוחות הגוף לגמרי, וכמו שמבואר במכתב אדמו"ר נבג"מ אשר הרגשת אותיות השכל הנגלים בגוף הם המנגדים להשגת נפש האלקית, מובן מדבריהם שכל השגתו בהתבוננות אינו שייך כלל לחושי הנפש האלקית, כמו עשיית המצות בגשמיות אף שהוא רצון אלקות שהוא ורצונו חד, וגם לנפש האלקית המצות הם חיותה יותר מגילוי שכינה בג"ע, מכל מקום עצם כח העשי' כמו הנחת תפילין נטילת לולב הוא כח נפש החיונית, רק המכריח לעשיה זו הוא הנפש האלקית, וכן ג"כ ההשכלה בענין אלקות הוא רצון וחפץ הנפש האלקית, כי הנפש החיונית אינה שייכה לזה כלל רק הנפש אלקית מכריחו, מכל מקום עצם חוש ההשכלה הוא רק מחושי נפש החיונית והנפש החיונית תתעלה מזה ולנפש האלקית הוא עלי' יותר, וזהו ירידת הנשמה צורך עליה, כי לנפש האלקית הוא באמת ירידה גדולה שתתלבש בחושים גשמיים מנפש החיונית, אך העלי' מזה היא נפלאה מאוד כמבואר במ"א וד"ל.

שהוא משיג בפרדס כפי יכולת השגתו ושורש נפשו למעלה

פי' שיש חילוקי מדריגות בנשמות, הנשמה שנשתלשלה ממקור חוצבה עד עולם הבריאה ומשם ירדה בגוף, [עיקר עבודתה בהשגת אלקות] מצד שאימא מקננא בכורסיא שהוא בחי' בינה, לכן גם למטה בגוף יש בכוחה להשיג השגות אלקות בעומק כמ"ש בפ"ג בתחילתו, וז"ל, והנה כל בחי' נפש כלולה מעשר בחי' כנגד ע"ס עליונות שנשתל' מהם, ע"כ. ואם ירדה מעולם היצירה עיקר עבודתה הוא במדות אהוי"ר, והשגתה הוא בקטנות רק שכל השייך למדות, ואם ירדה עד ע"ס דעשי' ומשם ירדה בגוף, עיקר עבודתה רק במעשה [והמדות השייכים רק למעשה], וההשגה נקרא רק שכל שבעשי'. רק יש עוד בחי' שגם אם נשמתו היא מבחי' בריאה יכול להיות שהשגתו אינו בתוקף כ"כ, מצד שגשם כלי מוחו במזיגתו אינו מוכן לקבל השגות עמוקות, לכן יכול להיות שאף שמצד נשמתו מוכן הוא להשיג השגות עליונות רק [אם] כלי מוחו מסתיר [לא יהי' השגתו בעמקות כ"כ], לכן דקדק בלשונו הק' כפי יכולת השגתו, כוונתו אם כלי מוחו מוכשר לכך, ו[בתיבת] שרש נפשו למעלה כוונתו מאיזה עולם נחצב נשמתו וד"ל.

והמדות שהן יראה ואהבה כו' מלובשות בקיום המצות כו' כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מ"ע כו' והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה כו' והנה שלשה לבושים אלו מהתורה ומצותיה אף שנקראים לבושים לנפש כו' עם כל זה גבהה וגדלה מעלתם לאין קץ וסוף על מעלת נר"ן עצמן

צ"ל זה כי ידוע שאהוי"ר הם מדות מנפש האלקית שהם מיוחדים בעצמיות הנפש, והתורה ומצות הם לבושי הנפש, והלבושים הם כוחות נפרדים מעצם הנפש כמו שהלבוש נפרד מגוף האדם ,וידוע שהתורה ומצות למעלה מעלה מאהבה ויראה, כי אף שאורייתא בלי דחילו ורחימו לא פרחא לעילא23, אעפי"כ העיקר הוא תורה ומצות, כמ"ש בגמרא24 נטלו אגפיה כשר משום שעיקר [חיות הגוף אינו הכנפיים כ"א עיקר] החיות הוא הגוף, ואם כן [יש להבין] למה אהבה ויראה שהם רק טפלים לתורה ומצות נתגלו בנפש בכוחות המיוחדים בעצם הנפש, ותורה ומצות שהם גבוהים במדריגה מאוד הם נתגלים בנפש במדריגה התחתונה בבחי' לבושים שהם נפרדים מעצם הנפש.

אך הענין הוא25 על דרך משל הרב שמשפיע שכל לתלמידו, אם השכל אינו עמוק כל כך אזי יסביר לו השכל כמו שהוא בלי שום לבוש, ואם השכל עמוק צריך להלביש השכל במשל מדבר זר, וע"י המשל ישיג התלמיד את השכל, כמו כשהשמש בבהירותו א"א להסתכל בהשמש ממש, רק ע"י פרסא מדבר זר המפסיק, וכמו חכמת שלמה שהי' עמוק מאוד הי' צריך ג' אלפים משל26, ולבד זה ממה שהשכל עמוק א"א להתגלות רק ע"י משל מדבר זר, גם [זהו ש]שכל עמוק מצד שהוא ממקום גבוה יכול לירד למטה, [לכן יכול להתלבש בלבוש משל גס אבל שכל קטן אין בכוחו לירד מטה], כמו שנראה בחוש שמי שהוא בעל שכל גדול בעצם יש בכוחו להוריד שכלו גם לתינוק קטן, [ומי שאינו בעל שכל גדול כ"כ א"א לו להוריד שכלו רק לבעל שכל קטן ממנו מעט], וכמו בגשמיות אבן הנופל מהחומה [אם הוא בגובה מאוד] יפול בריחוק מקום [מהחומה ואם אינו בגובה כ"כ יפול בקירוב להחומה].

כמו"כ יובן למשכיל למעלה שהמלאכים בקשו [התורה] תנה הודך על השמים27, והשיבום כלום יצר הרע יש ביניכם כו', לכאורה אינו מובן האיך יעלה על הדעת שהמלאכים בקשו שיתנו להם למעלה התורה הגשמית [כמו שהוא למטה בעשי',] בוודאי הי' כוונתם שיתנו להם זו התורה [שנתנה לישראל למטה בגשמיות ינתן להם למעלה] ברוחניות, אם כן למה השיבום כלום יצה"ר כו' כי לא זה הי' בקשתם, [ומה גם] כי גם לנשמות ומלאכים למעלה יש תורה ברוחניות, כמו ענין [מעשה דרבה בן נחמני] ספק בהרת28 [קדמה כו' מתיבתא דרקיע אמרי טמא כו'], וכן בכמה מקומות בגמרא ובזוהר.

אך הענין ידוע שעצם התו' נקרא מאור כמ"ש29 המאור שבה כו', וגם יש אור וזיו מהמאור, והזיו יש בכל עולם ועולם לפי ערכו, רק עצם התורה הנקרא מאור אינו רק למטה, לכן בקשו המלאכים תנה הודך העצמי זה עצם התורה לנו למעלה ברוחניות, והשיבום כלום יצה"ר יש ביניכם, כוונתו מאחר שאין לכם לבושים גשמיים מיצה"ר, אי אפשר שינתן לכם התורה שנקרא מאור, כי אורייתא וקוב"ה כולא חד ממש ולית מחשבה תפיסא בי' להשיג התורה כמו שהיא ברוחניות, כמו משל הנ"ל בשכל עמוק [אי אפשר להשיג ברוחני' כ"א ע"י משל גס מדבר זר] כן התורה [שניתנה למטה] נקרא משל הקדמוני30, פי' משל לעצם אלקות הנקרא קדמונו של עולם, כי מצד גבהות מעלת התורה א"א לשום נברא להשיגה כ"א ע"י שנתלבשה בדברים גשמיים כמו המחליף פרה בחמור כו', לכן אי אפשר שישיגו המלאכים את עצם מאור התורה ברוחניות [וגם זיו התורה יש להם ברוחניות כמו משל הנ"ל בשכל שאינו עמוק כ"כ יכולים להשיגו ברוחניות כמו שהוא, אבל עצם המאור אי אפשר להשיגו] בלא לבוש, לכן גם בכוחות הנפש כן הוא שאהבה ויראה שהם רק בחי' זיו אלקות, יכול להתגלות בהנפש בכוחות הרוחני' כמו שכל שאינו עמוק כ"כ [אינו נצרך למשל גשמי, ועוד מצד קטנות מדרגתו אין ביכולתו לירד כ"כ כנ"ל,] אבל התורה ומצות מצד גבהות מדריגותם לא יוכלו להתגלות בכוחות הרוחנים שבנפש, כמו שלא הי' ביכולת המלאכי' לקבל מאור התורה, וכמו במשל הנ"ל בשכל עמוק מאוד א"א להשיגו כ"א ע"י משל גס, ודווקא מתוך המשל יובן עומק הנמשל, כן דווקא בלבושי הנפש יוכלו התומ"צ להתגלות דווקא, וגם מצד גבהות מדריגות התומ"צ יש בכוחם לירד למטה בדברים גשמיים, לכן נמשלה התורה למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך וד"ל.

ואף דהקב"ה נקרא א"ס כו' ע"ז אמרו במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו'.

כוונתו להסביר הענין, כי באמת לכאורה אין המשל משכל עמוק דומה להנמשל, כי שכל עמוק הוא בחי' גבול אף שהוא שכל רוחני, וכן המשל הגס אף שהוא נגד שכל העמוק כמו גשם לגבי רוחני, אעפי"כ יכול השכל להתלבש תוך המשל מצד שהם שוים בבחי' הגבול, ולכן המשל דומה להנמשל בכל פרט ופרט אף שזה רוחני וזה גשמי, אבל ענין התלבשות התורה בדברים גשמיים, הנה התורה היא בחי' בלי גבול ממש כמו הוי' בעצמו, כמ"ש הרמב"ם31 הוא היודע והוא המדע, אם כן איך יכול להתלבש בלתי בעל גבול בתכלית בתוך גשם וגבול כמו המחליף פרה בחמור32 כו', על זה כתב במקום שאתה מוצא גדולתו כו', כי בחי' גבול הוא העד כאן ולא יותר כמו הגבלת המקום, רוח המזרח אי אפשר שיהי' במערב וכן מטה א"א שיהי' מעלה , וכן הגבלת הזמן עבר אי אפשר שיהי' עתיד, זהו עד כאן שהוא עבר בלבד ולא יותר שאינו יכול להיות עתיד בשום אופן, וכמו גבולי השדות נקרא גבול עד כאן מיצר זה לא יותר, לכן כשירד ה' על הר סיני ארז"ל33 מסתכלים כלפי מזרח שמעו אנכי, כלפי מערב שמעו אנכי, וכן מעלה מטה כו', משום שאז הי' התגלות שם הוי' [למטה כמ"ש34 וירד הוי' על הר סיני], ואותיו' הוי' הוא הי' הוה ויהי' כאחד35 ברגע אחד שהוא למעלה מהזמן ולמע' מהמקום לכן הי' מזרח ומערב אחד, ואם נאמר שאלקות הוא בלתי בעל גבול לכן אין ביכלתו להתלבש בבחי' גבול, אם כן גם זה גבול יחשב, כי בחי' גבול הוא בחי' העד כאן ולא יותר, אם כן בעצמות הוי' העד כאן הוא בחי' בלי גבול שיש בו, ולא יותר הוא בחי' הגבול שאין בו, לכן מצד זה הבחינה באמת בלי גבול שיש בו מצד זה גופא מוכרחים אנו לומר שגם בבחי' הגבול יכול להתלבש, וזהו אמיתיות הבלי"ג שאין בו שום צד מהעד כאן ולא יותר, שהוא בחי' כל יכול, וזהו כוונתו במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, פי' גדולתו הוא מה שנקרא בלתי בע"ג, וענותנותו הוא ירידתו למטה מטה בבחי' גבול גשמי, כמו כל מצות התורה הם רק דברים גשמי', וזהו במקום שאתה מוצא גדולתו הוא בחי' הבלתי בע"ג, שם היינו מזה הסברא עצמו אתה מוצא ענותנותו, הוא ירידתו בבחי' גבול דווקא, כי אם נאמר מצד שהוא בלתי בע"ג אינו יכול להתלבש בבחי' גבול, אם כן אתה פוגם בגדולתו שהוא בחי' הבלתי בע"ג, משום שאם כן יש בו העד כאן ולא יותר וד"ל.

ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים כו'

פירוש שאמר שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא, מצד שבחי' עוה"ב הוא רק תענוג מזיו השכינה, משום שבחי' עוה"ב הוא השגות הנשמות ברוחניות בלי שום לבוש, [ובלי לבוש א"א לבע"ג לתפוס את העצם בלתי בע"ג], ע"כ א"א להם להשיג רק איזה הארה וזיו מאלקות, אבל נשמות בגופים מצד שיש להם הלבוש הגשמי יכולים לתפוס ע"י הלבוש גם עצם הבלתי בע"ג, שהוא רצונו וחכמתו העצמי, והוא דומה ממש למשל הנ"ל כשהשכל אינו עמוק כ"כ יכולים להשיגו כמו שהוא ברוחניות בלי לבוש המשל מדבר זר, ואם השכל בעמקות א"א להשיגו כ"א ע"י המשל, ואם כן יש בכל אחד מעלה וחסרון, בזיו השכל יש מעלה שמשיגו כמו שהוא ברוחניות בלי לבוש, והחסרון הוא שהגילוי ממדריגה תחתונה רק הזיו ולא עצם השכל, ובעצם השכל יש מעלה וחסרון, המעלה שהגם שמשיגו רק ע"י לבוש, אבל משיג שכל גדול ממדריגה גבוה, והחסרון שהוא משיג רק ע"י לבוש, לכן קשה מה שאמרז"ל יפה שעה א' כו', שאם הי' השגת התו' בלי לבוש, בוודאי הי' מעלה יתירה מגילוי זיו השכינה בעוה"ב, כי שם הוא רק גילוי זיו וכאן הוא גילוי עצמיות, אבל אם גילוי העצם א"א להשיג כ"א ע"י לבוש גשמי, אף שמעלת העצם הוא בוודאי מעלה גדולה, אבל מה שמשיג רק ע"י לבוש גשמי זהו וודאי חסרון גדול מה שאין זה בזיו שמשיגים בעוה"ב, ואם כן לכאורה שוים הם, בכאן יש מעלה וחסרון וכאן יש מעלה וחסרון, ולמה אמרו יפה שעה אחת כו', ותירץ שבאמת אין זה חסרון כלל, כי אם הי' השגת התו' בבחי' ריחוק, כמו שרואה את המלך מרחוק, בוודאי הי' הלבוש חסרון גדול, הגם שעצם המלך יש בלבוש הזה אבל הוא אינו רואה רק הלבוש, אם כן לא השיג עיקר המלך כלום, אבל באמת בחי' השגת אלקות ע"י התורה הוא כמו שהמלך מחבקו וגם הוא מחבק את המלך, לכן בההתקרבות אין הפרש אם מחבקו בלי לבוש או בכמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכו לכן אין בבחי' זו שום חסרון, ולכן שפיר אמרו יפה שעה אחת כו', כי יש בתומ"צ שלמטה מעלה גדולה שאין זה המעלה בעוה"ב, כי שם רק זיו וכאן התקרבות עצמותו ממש וד"ל.

1) מה שנוסף בחצע"ג – אינו בכת"י 578.

2) מכאן עד קטע המתחיל ובאמת צ"ל, אינו בכת"י 578, ובכמה כת"י נרשם לפנ"ז " שייך לראש הפרק".

3) סנהדרין עה, א. וראה מאמרי אדה"ז כתובים ח"ב ע' קכז.

4) ראה בהנסמן בסה"מ תרפ"ט ע' 49.

5) ברכות יח, ב.

6) ראה תניא פ"א.

7) נדפס באוה"ת דברים ע' ב'רחצ.

8) ראה תו"א עד, א. המשך מים רבים תרלו ע' קפד.

9) ראה זהר ויקרא יג, ב. טז, א.

10) נדפס במאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א ע' תיח.

11) ראה סנהדרין צא, ב.

12) בראשית כג, ח.

13) ראה עץ חיים שער קיצור אבי"ע פ"ט.

14) משלי כ, כז.

15) בכת"י 578: היותו קיים ויש.

16) פכ"ט.

17) קט סע"א.

18) ראה שם פ"ג.

19) מכאן עד סוף קטע המתחיל והנה אף שהמכתב, נמצא רק בכת"י 578.

20) לפנינו הוא דרוש השלישי.

21) נדפס באגרות קודש ח"ב ע' קיג.

22) נדפס גם בספרו "ספורים נוראים" בפרק הר"ר פינחס מקאריץ.

23) ת"ז ת"י.

24) ראה חולין נו, ב.

25) ראה גם להלן פט"ז קטע המתחיל אך הדחילו.

26) מלכים א ה, יב.

27) שבת פח, ב.

28) ב"מ פו, א.

29) איכה רבה בתחילתו.

30) מכות י, ב ובפירש"י שם.

31) הל' יסוה"ת פ"ב ה"י.

32) ב"מ ק, א.

33) תקו"ז תיקון כב (סד,ב). תניא פל"ו. וראה תנחומא שמות כה. שמו"ר פ"ה, ט.

34) שמות יט,כ.

35) ראה שו"ע אדה"ז או"ח ריש סי' ה.