פרק ה

בפ"ד ביאר ענין התדבקות הנשמה ע"י התורה אף שהוא ע"י לבוש ה"ז כמחבק את המלך כו', ביאר שם ב' אופני התלבשות מהמלך להאדם וב' מיני חיבוק מהמלך לאדם ומאדם למלך, ובפרק זה יתבאר איך יש ב' מיני חיבוקים בעסק התורה שהנשמה מחבק ומקיף את בחי' האלקות שבתו' שהוא רצונו וחכמתו ית' וגם אלקות מחבקו ומקיפו.

ולתוס' ביאור כו' לשון תפיסא שאמר אליהו לית מחשבה תפיסא בך כו'

כוונתו שצריך לבאר איך שייך לשון תפיסא בדבר רוחני כמו המחשבה, כי לכאורה אין שייך לשון תפיסא רק בדבר גשמי, כמו היד יתפוס דבר מה, אבל איך שייך לומר על המחשבה לשון תפיסא.

הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג כו' הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו

פי' כי בהשכלת דבר שכל יש ב' הלבשות, הא' שכח השכל נתפס בדבר ההשכלה, היינו שדבר ההשכלה מלביש ומקיף לכח שכלו, כמו היד הגשמי מקיף לדבר המונח בתוכו, עד שבלתי יתראה לחוץ אף חלק קטן מדבר המונח בתוך היד, משום שהיד מלביש ומקיף את הדבר על כל צדדיו, כן כח שכלו מונח בדבר ההשכלה ונתפס בתוכה, עד שא"א לכח שכלו לחשוב אף רגע קטן בענין אחר, מצד שדבר המושכל הלביש והקיף את כח השכל מכל צדדיו, (בל"א: ער איז שטארק פארנומען אין דער זאך,) זהו התלבשות כח שכלו בדבר השכל, וזהו רק בשעה שמייגע את כל כח שכלו כדי להבין ולהשכיל את דבר המושכל, שמניח את כל כח שכלו שבמוחו וגם כח המשכיל היולי שלו בדבר המושכל, ואז נקרא דבר השכל שבמוחו מלובש ומוקף, ודבר השכל שמעיין בו נקרא מלביש ומקיף, והלבשה הב' היא להיפך, שדבר השכל יקרא מלובש ומוקף מכח שכלו שבמוחו, והוא בשעה שאין צריך עוד להעמיק כח שכלו בדבר המושכל, כי כבר הוא מבין את דבר השכל על בורי' בכל חלקיו, ואז דבר המושכל מונח בתוך כלי מוחו כמו בקופסא, וכח שכלו מלביש ומקיף את השכל מכל צדדיו, שלא יתראה שום חלק קטן מהשכל חוץ מכלי מוחו היינו שאין חלק קטן מהשכל שאינו מבינו על בוריו, כי בחי' מהשכל שאינו מבינו על בוריו עדיין לאשורו בבחי' פנימיות נקרא השכל מבחוץ, ונקרא השכל בבחי' מקיף והוא כמו שהמושכל יתראה לחוץ, כמו בגשמי' דבר המונח ביד וחלק ממנו עדיין חוץ ליד, נקרא חלק הזה על היד ולא בתוך היד, אבל כשכל חלקיו בתוך היד אז נקרא היד מקיף על דבר מה שבתוכו, כן אם השיג כבר השכל בכל חלקיו.

ומובן מזה ששייך גם על המחשבה לשון תפיסה כמו על דבר גשמי, ונוכל לומר גם על מאמר אליהו בב' אופנים, לית מחשבה תפיסא בך כו', פי' הפשוט הוא שכל השגות באלקות ממלאכים ונשמות הוא הכל בבחי' מקיף, ואין שייך לומר שהמחשבה מהמלאך או הנשמה השיג אלקות בבחי' תפיסא והלבשה, שאלקות נתפס בבחי' המחשבה מכל צד, רק אדרבה שהמחשבה נתפס באלקות ומוקף מאלקות, ואופן הב' לית מחשבה תפיסא בך היא מחשבתו ית', כמ"ש1 במחשבה א' נברא העולם, גם זה המחשבה אין לה תפיסא באלקות, כמו ד"מ כשאדם טרוד במחשבתו נקרא האדם נתפס במחשבתו והמחשבה תופסו ומקיפו מכל צד, כי בעת שטרוד במחשבה זו א"א לו לחשוב מחשבה אחרת לכן נקרא נתפס במחשבה זו, כמו דבר המונח בתוך כלי, אבל מחשבתו ית' אינו תופסו כלל וכלל וד"ל.

דרך משל כשאדם מבין ומשיג איזה הלכה כו' על בורי' הרי שכלו תופס ומקיף אותה

זהו כשכבר מבין ההלכה על בורי' ואין צריך עוד להעמיק שכלו בזה, הרי כח שכלו מקיף את ההלכה שהיא רצונו וחכמתו ית' שהוא עצם אלקות, זהו מה שהנשמה מחבקת לאלקות, ואף שהאדם מלובש בלבושים היינו שהוא משיג ומקיף לאלקות בשכלו מנפש הטבעית אעפי"כ נתדבק הוא בעצם אלקות וד"ל.

וגם שכלו מלובש בה באותה שעה

פי' היינו בחי' הא' זהו בעת שטרוד בעמקות ההלכה להבינה, אז ההלכה שהיא חכמה ורצון הוי' מחבקת את נפש האלקית הוא כח שכלו, ואף שחכמתו ורצונו מלובש בלבוש גשמי כמו המחליף פרה בחמור, אעפי"כ נקרא זה יחוד והתדבקות אמיתי כמו משל הנ"ל שהמלך מחבקו כו', ואף שלפי דבריו הנ"ל אין הב' יחודים באים כאחד, כי היחוד מה שאלקות מחבקו הוא רק בעת טרדתו ועיונו בדבר ההלכה, והיחוד מה שנפש האלקית מחבקת את דבר ההלכה הוא אחרי עיונו רק בעת שכבר מבין את ההלכה על בורי', ומלשונו בסמוך וז"ל והוא יחוד נפלא וכו' משמע שב' היחודים באים כאחד, אבל באמת יש רגע א' אשר ב' היחודים באים כאחד, היינו בעת כלות טרדתו ועיונו והתחלת השגתו על בורי' זה הרגע נכלל מב' היחודים, ולכן דקדק בלשונו הזהב וז"ל הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה, דקדק לומר דוקא באותה שעה וד"ל.

והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו כו' כשיטעון ראובן כך כו' יהי' הפסק ביניהם כך וכך ואף אם לא הי' ולא יהי' הדבר הזה לעולם כו' מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו כו'

ולכאורה הרצון באדם אינו נקרא רק בדבר שיכול להיות שיבוא בפועל ממש במעשה, כי רצון הוא לשון מרוצת הנפש2, שעצם הנפש רץ ומתפשט לדבר שחוץ ממנו, אבל אם אין דבר במציאות לא שייך שום רצון והתפשטות בהנפש, ואם כן איך נקרא הדין שלא הי' ולא יהי' בשם רצון, כי רצון הוא בחי' התפשטות מעצמות בדבר מה, ואם אין שום דבר איך נקרא בשם התפשטות ורצון, אך אנו רואים שגם באדם יש בחי' שנקרא רצון אף שאין דבר בפועל ממש, כמו רצון להשכיל שההתפשטות מהעצם הוא רק לעצם ההשכלה ולא להדבר שמשכיל בו.

וכן הוא הענין למעלה כי ידוע שכל פרטי ההלכות שיש בגשמיות בעולם העשי' יש דוגמתם בכל עולם מעולמות הרוחניים, וגם בחכמה דאצי' יש כל פרטי ההלכות, ואף שבאצי' אין שום קליפה כמ"ש3 לא יגורך רע, ואינו שייך באצי' כל הלא תעשה, מאחר שענין הלא תעשה הוא בחי' הבדלת אוא"ס שלא יינקו החיצונים ודבר זה אינו שייך כלל באצי', ובדרוש יין ושכר מאדמו"ר שיחי'4 מבואר שכל פרטי הלכות יש בחכמה דאצי' גם דיני נגעים, רק הדין שבאצי' הוא באופן אחר שלא שייך לבירור הטוב מהרע רק הבירור הוא בקדושה עצמה, כמו בדין נגע בהרת הוא שאין אור אבא יכול להתפשט בז"א, ודין אונאה באצי' הוא כשצירוף שם הוי' נמשך יותר מסדר ההמשכה, אז נתאנה המוכר שהוא המשפיע, ואם להיפוך האונאה בהמקבל, לכן גם הדינים שאינם במציאות בעשי' אעפ"כ נקרא רצונו וחכמתו מאחר שהדין יש בחכמה דאצי' שייך בזה לשון רצונו והתפשטות, אך זה יש להבין למה יהי' זה שבאצי' יכול להיות הדין ולא יבוא במציאות בפועל ממש בבי"ע, התירוץ עי' בדרוש יין ושכר והוא עמוק עמוק מאוד וד"ל

1) זח"ב כ, א.

2) ראה תו"א א,ג. נר מצוה שער האמונה נד,א ובהנסמן שם.

3) תהלים ה, ה.

4) ראה אוה"ת שמיני ע' תעד.