פרק ז

צ"ל כוונתו1 מה שבאוה"ע כתב בלשונו וקיום גופם, וגם בבהמות טמאות כתב ג"כ וקיום גופם מג' קליפות הטמאות, ובישראל לא זכר כלל רק נפשות, וגם בבהמות טהורות לא זכר רק נפשותיהם מקליפת נוגה ולא זכר כלל הגופים וד"ל.

אך צ"ל בעיקר הענין, אם נאמר שגשם גופות האוה"ע ובהמות הטמאות עיקר התהוותם הוא רק מג' קליפות הטמאות לגמרי קשה קושיה נפלאה, כי ידוע שחיות הג' קליפות הטמאות הוא מצד הקליפת נוגה שמעורב טוב ורע, הנה הטוב מקליפת נוגה מקבל בקירוב מהקדושה, והרע מג' קה"ט מקבל מרע דקליפת נוגה, לכן לעתיד כשיתברר בתכלית הטוב מהרע, לא יהי' באפשר להרע לקבל שום חיות מהקדושה בעצמה, לכן בהכרח יבוטל הרע דג' קה"ט לגמרי, כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וד"ל, אם כן מהראוי שלעתיד יבוטל לגמרי גשם גופות אוה"ע וגופות הבהמות הטמאות כאשר יבוטל רוחניות ג' קה"ט לגמרי מן העולם, ובאמת גם לעתיד יהיו האומות ובהמות הטמאות במציאות כמו עתה, כמ"ש וגר זאב עם כבש היינו שיהי' הזאב במציאות גם לעתיד, וגם האומות יהיו במציאות, כמ"ש2 שיאמרו האומות בית יעקב לכו ונלכה באור ה', היינו שעיקר גילוי אלקות יהי' בישראל, והאומות יקבלו גם הם גילוי אלקות מישראל וד"ל.

אך הענין שעיקר בנין הגופים מישראל או מהאוה"ע או בהמות טמאות או טהורות הוא רק מזיגות והרכבות מד' יסודות ארמ"ע, וידוע שאחר שאכל אדם הראשון מעץ הדעת נתערבו כל הברואים מטוב ורע, וגם עצם הד' יסודות נתערבו מטוב ורע, כמבואר בשער הקדושה3 להרח"ו ז"ל, וזה הנקרא קליפת נוגה היינו שגם הד"י ארמ"ע נתערבו מטו"ר דקליפת נוגה, ולכן כל הגופים אשר עיקר מציאותם הוא מהרכבת הד' יסודות, הנה עיקר גשם ממשות גופם הוא קליפת נוגה, וההפרש בין גופות הטמאים להטהורים הוא רק בכח הרכבתם ומעמדם, כידוע שיש בכל גוף נפש המרכבת ונפש המעמדת בגוף עצמו, לבד הנפש החיונית שיש בהגוף, ונפש המרכבת הוא כח המרכיב וממזג הד' יסודות, שיתמזגו ויורכבו דוקא באופן זה בכדי שיהי' הגוף בתואר זה דווקא, ולגוף אחר יהי' הרכבה באופן אחר בכדי שיהי' בתואר אחר, כנראה שינוי תוארי הגופים כמו גופות האדם מגופות הבעלי חיים, וגם במיני הבע"ח יש שינויים רבים בתוארם, וכן במיני האדם, והוא משינוי כח הרכבתם, כי בגוף זה יש הרכבות מיסוד האש יותר מיסוד המים ובזה להיפך, וכן שינוי ההרכבה מיסוד העפר או הרוח לכן לא ישתוו הגופים בתוארם, וזה הנקרא נפש המרכבת וזה נקרא חיות הגוף בעצם לבד נפש החיונית שבו המגלה בהגוף כח התנועות, ונפש המעמדת הוא ג"כ כח רוחני המעמיד הרכבת היסודות שלא יתפרדו כמו אחר כליון הגוף בקבר, וזה הכח נקרא קיום הגוף.

והנה בעצם גשם ממשות הגוף שוים גופות הטמאות והטהורות, שכולם נלקחו מהרכבת ד' יסודות שהם מקליפת נוגה, ומה שמבואר שגופות הטמאים הם מג' קה"ט לגמרי, פי' מצד שלבד שנפשותיהם היא מג"ק הטמאות, הנה גם עצם גופם הגם שהוא מד"י שהם מקליפת נוגה אבל כח המרכבת והמעמדת הוא מג' קה"ט, שזהו שכ' בלשונו קיום וחיות הגוף ומצד שעיקר חיות וקיום הגוף הוא מג' קה"ט אף שגשם הגוף הוא מקליפת נוגה אעפי"כ נקרא הגוף כולו בשם ג' קה"ט, לכן דקדק בלשונו והזכיר בהאומות ובבהמות הטמאות חיות וקיום גופם שזהו דבר חדש, אף שגשם גופם הוא מד"י מקליפת נוגה, אבל מצד שהרכבה וכח קיום הגופות מג' קה"ט נעשה מצד זה גם גשם ממשות הגוף בחי' ג' קליפות הטמאות, ודמיון לזה הוא כמו האדם שאוכל מאכל היתר מקליפת נוגה בתאוות הגוף כמו זולל וסובא, נכלל החיות מהבשר לפי שעה בג' קליפות הטמאות לגמרי אף שעיקרו הוא מקליפת נוגה וד"ל.

ואחר כ"ז יובן שבאוה"ע ובהמות הטמאות הזכיר גופם, כי גם גופם הגשמי נשתנה לג' קליפות הטמאות וזה דבר חדש, אבל בישראל ובהמות טהורות לא הזכיר רק הנפשות ולא הזכיר כלל מגופם, משום שזהו דבר ידוע שגופם הוא מד' יסודות כמו כל הברואים וד"ל.

ובכל הנ"ל מתורץ היטב קושיה החזקה הנ"ל למה לא יבוטל לעתיד גשם הגופות מאוה"ע ודברים הטמאי', כי אם היה הד"י בעצם מג' קה"ט בודאי הי' לעתיד ביטול הד"י לגמרי, וגם הגופות המורכבים מהד"י, אבל באמת הד"י הם רק מקליפת נוגה המורכב טו"ר, ולעתיד כשיבורר הרע יהי' חיות הד"י רק טוב דנוגה, וגם הגופות המורכבים מד"י ישארו רק טוב דנוגה, וגם האומות והדברים הטמאים יהי' נפשותיהם מהטוב דנוגה, כי רוח הטומאה יבוער מן הארץ ומכ"ש גופי' הגשמי' שעיקרם הוא מהד"י יהי' בוודאי רק טוב, מצד שיבוער נפשם המעמדת ומרכבת אשר הי' עד הנה מג' קה"ט ויהיו רק מהטוב, ויהי' במדריגה נמוכה טוב דקליפת נוגה ששרשם רק משמרי אופנים, לכן יאמרו האומות לישראל לכו ואח"כ ונלכה כי יקבלו רק הארה מישראל וד"ל.

וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה כו' רק שאינן לשם שמים כו' ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו כו' לא עדיפי מעשה דיבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה.

ואף שמבואר בפ"ד בענין חילוק נפש הבהמית ונפש הטבעית, שדבר השייך לקיום הנפש שבגוף אינו נקרא נפש הבהמית רק רצון מהנפש הטבעית, וגם נוכל לומר שזה נקרא לשם שמים מה שעושה ומדבר לצורך קיום הנפש בגוף, כי הוא מקיים בזה מצות עשה ושמרתם את נפשותיכם, אם כן איך אמר לא עדיפי מעשה דומ"ח אלו מנפש הבהמית בעצמה כו'.

אך מובן מדקדוק לשונו הזהב שאינו נקרא מחשבה זו בשם נפש הבהמית רק כשהמחשבה היא בחפץ ותאווה, אבל כשהמחשבה היא בקרירות בלא שום תאוה רק לקיום הגוף, אינו נקרא בשם נפש הבהמית כלל רק נקרא נפש הטבעית, שהוא נפש היינו רצון לטבעיות חיותו, וזה הרצון יש גם בצדיק גמור וגם באדה"ר קודם שאכל עה"ד, רק אם המחשבה היא בחמימות התאווה נקרא רצון מנפש הבהמית, ולכן דקדק בלשונו אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו.

והיא בחי' ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחי' ומדריגת הקדושה.

פירוש לשון ממוצע בכל מקום הוא דבר המחבר שני הפכים, מצד שהממוצע כלול משניהם לכן יש בכוחו לחבר ב' הפכים, וכמו"כ הוא למעלה הקדושה והקליפה הם ממש ב' הפכים בטבעם, כי טבע הקדושה הוא תמיד בבחי' ביטול לאלקות, ובחי' הקליפה הוא בחי' יש ודבר נפרד לעצמו, לכן כתי' את עשיו שנאתי4, לא יגורך רע5, ובאמת אין דבר חוץ ממנו ית', ואם כן מאין הוא התהוות וחיות של הקליפה, רק הקליפת נוגה נקרא בשם ממוצע בין הקדושה ובין ג' קליפות הטמאות והממוצע יכול לחבר ב' הפכים, כי בקליפת נוגה כתי' ונוגה לו סביב פי' קרוב לקדושה ממש מצד שבנוגה מעורב גם טוב, ולכן הטוב שבנוגה יכול לקבל חיותה ממש מהקדושה, וגם הרע מג' קליפות הטמאות יכול לקבל חיותם מהרע דקליפת נוגה, אבל לעתיד כשיבורר הטוב מהרע דקליפת נוגה ויוכלל ממש בקדושה האלקית, וישאר למטה רק רע בלי שום תערובות טוב ויבוטל בחי' הממוצע, לא יהי' באפשרי שיקבל הרע הגמור מהטוב הגמור, לכן יהי' ממילא בלע המות כו' ואת רוה"ט אעביר מן הארץ, ומצד שקליפת נוגה הוא קרוב אל הקדושה ואל הג' קליפות הטמאות קל הוא מאוד להתהפך לקדושה לגמרי או להיפך לג' קליפות הטמאות לגמרי וד"ל.

הנה עי"ז יורד חיות הבשר כו' ונכלל לפי שעה ברע גמור כו' וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה כו'.

הנה על חיות הבשר נזכר לשון ונכלל, ועל גופו נזכר לשון לבוש ומרכבה, וצריך להבין ההפרש בין התכללות להתלבשות ומרכבה6, הנה מבואר בכמה דוכתי מענין התכללות, הוא כמו למשל כשמתבונן במדת החסד, בעת השכלתו נרגש במוחו רק השכל, והמדה כלולה ובטלה בהשכל ואינו נרגשת לשום מהות, ולזה נקרא יחוד אמיתי בדרך עלי' ממטה למעלה, היינו שמדת החסד נתעלה בבינה ונכלל ובטל שם בתכלי' הביטול.

ובחי' התלבשות הוא בהיפוך ממש בדרך ירידה מלמעלה למטה, היינו כשהחסד מורגש בהתפעלות הלב אינו נרגש בלב רק מדת החסד, ואעפי"כ עיקר חיות המדה הוא רק מהשכל שיש בהעלם בהמדה, ואף שבגלוי אינו נראה רק המדה אעפי"כ המדה טפילה להשכל, כמו אדם הנלבש בלבוש, אף שאינו נראה רק הלבוש, אעפי"כ האדם שבתוכו הוא העיקר והלבוש טפל ובטל אצלו, כי בכ"מ שיפנה האדם מוכרח גם הלבוש להפנות, מובן מזה שהיחוד שבהתלבשות אין ערוך ליחוד שבהתכללות, כי בהתכללות אין המדה נרגשת לשום מהות מדה רק היא בטילה להשכל בתכלית עד שנראית במוח במהות שכל, אבל בהתלבשות הגם שגם זה נקרא יחוד השכל כי ישנו בהעלם בהמדה, מכל מקום נראה המדה כמו דבר נפרד ממש מהשכל כמו שהלבוש נראה דבר נפרד מהאדם.

ובחי' מרכבה הוא יחוד נפרד ממש כמו המרכב לגבי הרוכב, הגם שהמרכב בטל בתכלית להרוכב לכל צד שיטנו, אעפי"כ נראה בחוש שהם דברים נפרדים ממש במהותם ובמקורם, ועי' בפכ"ג שמדבר מההפרש מהיחודים שבמצות ובתורה וז"ל: אך המחשבה וההרהור בד"ת כו' מיוחדים ממש כו' ולא רק מרכבה לבד, עכ"ל. נראה מדבריו שם שבחי' מרכבה הוא יחוד נפרד, ואחר הדברים האלו יובן כוונתו מה שזכר בחיות הבשר ל' התכללות, ועל הגוף נזכר ב' דברים לבוש ומרכבה, כי הנה ידוע שהאכילה בחמימות התאוה הוא ממש לעומת קרבן לה', כי כוונת הקרבן הוא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, ואין לך תחתון מנפש הבהמה, ושמקטירים דמה וחלבה ע"ג המזבח ואש שלמע' יורד ואכיל קורבנין, ועולה נפש הבהמית הרוחנית באש שלמעלה ונכלל בה' לריח נחוח בהתכללות גמור, וכן הוא ממש שולחן במקום קרבן כשאוכל לש"ש עולה החיות שבבשר לה' לריח ניחוח וכמ"ש במ"א בארוכה, וכן הוא לעו"ז כשאוכל בחמימות התאוה כזולל וסובא הוא ממש קרבן לסט"א, ונכלל החיות שבבשר היינו הנפש הבהמית שבבשר נכלל בהתכללות ויחוד גמור בג' קליפות הטמאות לגמרי לפי שעה, כמו שנתכלל הקרבן לריח ניחוח לה', לכן נזכר בחיות הבשר ל' נכלל וגם הוא בחי' עלי', כמו כל בחי' התכללות הוא דרך עלי' ממטה למעלה, רק בחי' סט"א א"א לאמר לשון עלי', כי אדרבא באמת הוא ירידה לנפש הבהמית ע"כ כתב בלשונו יורד חיות הבשר כו', אבל באמת הוא דוגמת העלי' שבקרבן לה' כנ"ל.

אבל על הגוף אמר ב' דברים בחי' לבוש ובחי' מרכבה, כי בגוף יש ב' דברים חיות הגוף הוא נפש הטבעית המלובש בנפש הבהמית, וגם הגוף הגשמי, והנה ידוע באכילת האדם נתחזק חיות הגוף וגם גשם הגוף נתגדל ונתרבה, כי מהחיות שבבשר נתחזק חיות הגוף, ומגשם הבשר נתרבה הגשם החלב והדם שבגוף, לכן החיות שבבשר הבהמה יתלבש בחיות האדם לחזק חיותו, כמו השכל שמלובש בהמדה להחיותה, כן הוא חיות הבשר יתלבש בחיות האדם, והחיות שבאדם נקרא לבוש לחיות הבשר, כמא' לאו צלילא דעתאי עד דלא אכילנא בשרא דתורא7, מובן מזה שעצם חיות נפש הטבעית מתחזק מחיות הבשר, ונתלבש חיות הבשר בחיות השכל לחזקו, לכן נקרא בחי' זו בשם לבוש כי אינו מורגש חיות הבשר במוחו בגילוי, רק כח השכל שבמוחו הוא בהרגש וחיות הבשר המחזק הוא מלובש בהעלם תוך השכל, ולכן כשאוכל לשם שמים האכילה הוא במקום קרבן נקרא קודש שורה בתוך מעיו8, כי החיות שבבשר שהוא כמו קרבן להוי' נתלבש בתוך נפשו החיונית לחזקו, אבל כשאוכל בחמימות התאווה נתלבש חיות התאווה בחיות גופו, והגוף נעשה לבוש ממש להס"א, וגשם הגוף נעשה רק בחי' מרכבה לס"א, כי אינו שייך לומר על גשם הגוף שהוא לבוש לחיות מהתאוה כי בחי' לבוש אינו שייך רק גשם בגשם, כמו לבוש גשמי לגוף גשמי, או רוחני ברוחני, כמו שכל במדה שאף שהלבוש הוא למטה במדריגה מהנתלבש מכל מקום זה רוחני וג"ז רוחני, או כמו שכל בדיבור, אבל אינו שייך לומר שבעת הכתיבה נתלבש השכל בהיד ובהקולמוס, כי הקולמוס אינו מערך השכל כלל וכלל, רק שייך לומר שהיד והקולמוס הם בבחי' מרכבה להשכל והרצון שבמוח כמו הסוס ביד רוכבו לכל אשר יחפוץ יטנו, כן הרצון והשכל יטו את היד והקולמוס כפי הצריך, כן הוא הגוף כשאוכל לש"ש נוטה הגוף לפעולה זו לצד הקדושה, וכשאוכל בחמימות התאווה נוטה הגוף לצד פעולת הסט"א, והגם שזה נקרא יחוד אבל הוא יחוד נפרד לגמרי, וכשתעיין בפכ"ג מענין יחוד הנפש והגוף ברצה"ע בעת עשייית המצות, תמצא מבואר שם שעל גשם הגוף לא שייך היחוד מבחי' לבוש רק בחי' מרכבה, וז"ל שם, וכן הלבוש החצון של נפש האלקית כו' הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה כו' ועל כן גם איברי גוף האדם המקיימים המצוה כו' נעשו מרכבה ממש לרצון העליון כגון היד המחלקת צדקה כו' עכ"ל.

רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף כו'

פי' לבד מה שאמר למעלה שגשם הגוף נעשה מרכבה בעת חמימות התאוה, שהוא רק לפי שעה שאוכל לתיאבון, ומיד אח"כ בטל חיות המרכבה, ובפרט כשיחזור לעבודת ה', עוד זה מה שנתהווה מהבשר והיין חלב ודם בגופו זהו נשאר בגשם הגוף אף אחר שיחזור לעבודת ה', לכן צריך לזה חיבוט הקבר שגם גשם החלב והדם יחזור לאפס וד"ל.

אך החיות שבטפות זרע כו' הרי זו עולה משם בתשובה נכונה כו' בק"ש כו' ולכן לא הוזכר עון ז"ל בתורה בכלל ביאות אסורות אף שחמור מהם וגדול עונו בבחי' הגדלות וריבוי הטומאה כו' יותר מביאות אסורות רק שבביאות אסורות מוסיף כח וחיות כו' ביותר כו' עד שאינו יכול להעלות משם כו' אלא אם כן יעשה תשובה מאהבה רבה כו'.

תוכן דבריו, מובן ההפרש שבין ביאות אסורות ובין עון ז"ל, שבביאות אסורות יונקים החיצונים חיות חזק אבל לא ברבוי, ובז"ל אין להחיצונים חיות חזק כ"כ רק הלבשה ברבוי גדול יותר מביאות אסורות, ולהבין זה היטב נשכיל מענין ב' היחודים שיש יחוד חיצוני ויחוד פנימי, יחוד חיצוני הוא כמו יחוד רב ותלמיד, וידוע שהשפעת השכל מהרב הוא רק שכל חיצוני מאור השכל של הרב, וגם קבלת התלמיד הוא רק בכלי חיצוני מאור שכלו, כמבואר כ"ז בדרוש ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי'9 עיי"ש וז"ל, והג' בחכמה שכבר למד וקיים בכלי המוח ושופע לזולתו שנקרא חכם ע"ש התפשטות כח חכמתו לבד שנקרא שם הכינוי עכ"ל, מובן מדבריו שכח השפעה מהרב וכח הקבלה מהתלמיד אינו רק בחיצוניות כליהם שנקרא רק שם הכינוי, לכן רחוק מיחוד עצם בעצם ואינו נקרא רק בשם הלבשה, שנתלבש מכלי החיצוני של הרב בכלי החיצוני של התלמיד, ולכן א"א שיתהווה מהשפעת הרב בהתלמיד הוי' חדשה היינו שכל חדש כמו ביחוד דכר ונוקבא ולד חדש, כ"א השכל שקיבל ולא יוסיף עליו כלום, משום שא"א להיות הוי' חדשה כ"א מעצמות, ועוד זה שבהתלבשות שכל הרב בהתלמיד יכול להיות ההלבשה לכמה תלמידים כאחד, מצד שהיחוד מהרב בהתלמיד הוא רק כמו בחי' לבוש, ואנו רואים שיכול אדם ללבוש כמה לבושים כאחד, וכמו השכל בדיבור יתלבש בכמה מיני צירופים ואותיות כמו הרי"ף והרא"ש ורמב"ם10 מדברים לפעמים שכל אחד והצירופים מחולקים, וכ"ז הוא רק מצד שהוא יחוד חיצוני, אבל יחוד דו"נ נקרא יחוד פנימי עצם בעצם, לכן יכול להיות מזה היחוד ולד חדש בדומה לעצמותו, משום שהטיפה נמשך מעצם נפש הדכר לעצם הנוק', ומגילוי העצם יכול להולד דבר חדש, כמבואר כ"ז בבה"ז בראשית11 בענין ההפרש בין זיווג נשיקין לזיווג גופני, ומצד שזהו יחוד עצם בעצם לכן א"א להיות היחוד רק בדו"נ פרטים דווקא, ולא כמו ביחוד רב ותלמיד שיכול להשפיע לכמה תלמידים בפעם אחד, וגם קבלת הנוק' הוא בעצמיות ובפנימית שלה, ולא כקבלת התלמיד בהרב רק בחיצוניות כלי השכל שלו וד"ל, ובזה יובן כוונתו בהג"ה וז"ל:

מפני שנקלטה ביסוד דנוק' דקליפה כו' משא בז"ל שאין שם בחי' נוקבא דקליפה רק שכחותיה וחיילותיה מלבישים לחיות שבטפות כידוע לי"ח.

פירוש כי ידוע שחיות הקליפות הוא רק ממ"ח צירופים אחרונים דשם אלקים12, וכשאיש הישראלי עובר עבירה ר"ל אזי מקבלים הקליפות חיות חזק מקדושה האלקי' מצירופים הראשונים תוס' חיות, מצד שהנפש דקדושה מהישראל נתיחד עם עצם נפש דקליפה לכן כשהיחוד הוא בפנימיות ועצמיות דקליפה אזי מקבלת הקליפה חיות חזק מהקדושה, [עד שאינו יכול לעלות משם כ"א ע"י תשובה מעומק הלב עד שזדונות נעשו כזכיות,] לכן בביאות אסורות שקולטת הקליפה ביסוד דילה בעצמותה ובפנימיותה, מקבלת חיות חזק מאוד מקדושת איש הישראלי, ולכן א"א להעלות משם כ"א ע"י תשובה מאה"ר כו', אבל בעון ז"ל שאין שם בחי' יסוד דנוק' פרטיות, אין זה נקרא בשם יחוד עצמי רק נקרא בשם הלבשה בחיצוניות, כמו משל הנ"ל מהלבשת הרב בכלי החיצוני של התלמיד, לכן יכול לעלות הקדושה מהקליפה בתשו' נכונה בק"ש, וא"צ לזה תשובה מאהבה רבה, מצד שלא קבלה הקליפה מהקדושה חיות חזק בעצמיות כ"א בחיצוניות, לכן בקל הוא לעלות משם הקדושה. ומה שאמר וז"ל:

אף שחמור מהם וגדול עונו בבחי' הגדלות ורבוי הטומאה כו' יותר מביאות אסורות

הנה גם זה אמת לפי המשל הנ"ל מרב לתלמיד, שמצד שהשפעת הרב אינו בא בפנימיות ועצמיות התלמיד רק בא בחיצוניות כלי שכלו לכן יכולים לקבל הרבה תלמידים בפ"א השכל מהרב, משום שאינו רק כמו בחי' לבוש ובלבוש יכול אדם ללבוש כמה לבושים כאחד, כן הוא בענין עון ז"ל שאין להשפעה זו שום יסוד לקבל בפנימיות, לכן אין ביכולת הקליפה רק להלביש החיות שבטיפה לכן אין להטיפה זו קליפה פרטית כמו בביאות אסורות לכן אמר בהג"ה וז"ל:

רק שכחותיה וחיילותיה מלבישים לחיות שבטפות

כתב בלשונו שכוחותי' וחיילותי' ל' רבים, כי כמה וכמה קליפות מלבישים לחיות שבטיפה מצד שהוא רק בחי' לבוש לכן יכול להיות כמה לבושים מכמה מיני קליפות על חיות מטיפה אחת, ולא כמו בביאות אסורות שאין להטיפה רק נוק' פרטית ולא יותר, לכן שפיר מובן שהגם שבביאות אסורות מקבלת הקליפה חיות חזק מאוד מהקדושה אבל רק קליפה פרטית, אבל בעון ז"ל אף שהקליפות אינם מקבלים חיותם מהטיפה רק בחיצוניות, אבל בענין גדלות ורבוי הטומאה הוא יותר מבביאות אסורות. וד"ל.

1) קטע זה עד ד"ה וכן קיום וחיות אינו בכת"י 578 והוא מהדורה שניה מהמבואר לעיל פ"ו בקטע המתחיל וראי' לזה.

2) ישעי' ב, ה.

3) בתחלתו.

4) מלאכי א, ג.

5) תהלים ה, ה.

6) ראה גם להלן בביאור פכ"ג ד"ה כך ד"מ.

7) ראה עירובין סד,א. ב"ק עא סע"א.

8) תענית יא,ב.

9) תורת חיים בא ע' קיב,ג.

10) בכמה כת"י: ור"ן. וראה בהנסמן במאמרי אדמו"ר האמצעי דרושי חתונה ח"א ע' פ.

11) ב,א.

12) ראה פע"ח שער חג המצות פ"ה. תו"א הוספות קט, ד. מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' סו ובכ"מ.