פרק ח

ועוד1 זאת במאכלות אסורות שלכך נקראים בשם איסור מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים כו' אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה כו'

וצ"ל כוונתו בההפרש בין אכילת היתר מקליפת נוגה לתאבון ובין אכילת איסור לש"ש, כי לכאורה אין הפרש כלל ביניהם, כי כמו באכילת איסור אף שהוא לש"ש אינו יכול החיות מהדיבור להתלבש באותיות התורה משום שהחיות הוא מהאיסור אשר אסור וקשור בידי החיצונים, כן הוא ממש אכילת היתר שאינו לש"ש רק כזולל וסובא, החיות אסור וקשור בידי החצוני', כמו שנתבאר בפ"ז וז"ל הנה עי"ז יורד חיות הבשר כו' ונכלל לפי שעה ברע גמור שבג' קליפות הטמאות וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר כו' יחזור לעבודת ה' כו',[עכ"ל], כי לכאורה אם נכלל ברע גמור נעשה החיות מהאכילה ג' קליפות הטמאות לגמרי, כמו אכילת האיסור, ולמה יהי' כח בהחיות לעלות משם כשישוב לעבודת ה', ומשא"כ באכילת איסור אף לש"ש כנ"ל וד"ל.

אך הענין זהו כוונתו שכתב בלשונו יורד חיות הבשר ונכלל לפי שעה ברע כו', דקדק בלשונו לכתוב וירד ונכלל ברע, רק בבחי' התכללות, אבל לא שנעשה החיות מהבשר לגמרי ג' קליפות הטמאות, כי אף שהתכללות הוא יחוד גמור למעלה מיחוד לבוש ומרכבה כמ"ש למעלה, אעפי"כ אינו שייך לומר שהוא דבר א' ממש, רק שב' דברים נתייחדו ביחוד גמור כמו התכללות המדות בשכל, אף שהמדות אינם מורגשים כלל בהמושכל מכל מקום ישנו המדות שם בשלימות, רק שהם בעלם גדול בהשכל ואינם מורגשים למהות בפ"ע, אבל אחר כלות ההשכלה במוחו תיכף יתגלה המדה מהמוח ללב במהות בפ"ע ובהרגש גדול, משום שאף כשהיתה בהתכללות במוחו אף שלא היתה המדה במורגש כלל, מכל מקום בהעלם היתה במהותה בשלימות לגמרי, וכן הוא התכללות החיות מהבשר היתר בג' קליפות הטמאות, כי בהחיות מהקליפת נוגה יש תערובות טו"ר כידוע, והג' קליפות הטמאות מקבלים רק מהרע דקליפת נוגה, והטוב דקליפת נוגה מקבל חיות מהטוב דקדושה, וכשהאיש הישראלי אוכל לתיאבון אזי ממשיך גם הטוב דקליפת נוגה בתוך ג' קליפות הטמאות, שמקבלים חיותם מהטוב דקליפת נוגה ונתייחד הטוב ממש עם הרע הגמור דקה"ט לגמרי עד שאינו מורגש הטוב למהות טוב, אבל לא שנשתנה מהותו לרע גמור רק שאינו יכול לעלות מהג' קליפות הטמאות אם לא ישוב אל ה', ואף אם לא ישוב לעולם לעבודת ה' מכל מקום כשיבוער הרע דג' קליפות הטמאות לעתיד יעלה הטוב דקליפת נוגה מרע דג' קליפות הטמאות ויוכלל מעצמו בקדושה אלקי', כי עצם טוב א"א להשתנות למהות עצם רע אף שנכלל לגמרי ברע גמור, כמ"ש2 לבלתי ידח ממנו נדח, אבל עצם רע דג' קליפות הטמאות א"א לעלות לקדושה, ולעתיד יבוער הרע לגמרי ויבוטל, אבל לא כן הוא הטוב דנוגה שנכלל ברע דג' קליפות הטמאות וד"ל.

ועל דברים בטלים בהיתר כגון ע"ה כו'

פירוש משום שאם יכול ללמוד ועוסק בדברים בטלים, אף שהדיבורים אינם דברי איסור כמו לה"ר וכדומה, אעפי"כ אם מצד הדב"ט מפסיק הוא מלמודו נעשו גם הדב"ט דברי איסור, רק אם הוא ע"ה שבלא"ה נמי לא ילמוד אין בדברים הללו רק בחי' קליפת נוגה, ויסולק הטומאה מנפשו בכף הקלע לבד וא"צ לזה עונש גהינם וד"ל.

אבל לדיבורים אסורים כו' כמו ליצנות כו' אין כף הקלע לבדו מועיל כו' רק צריכה לירד לגיהנם.

מובן מדבריו שעונש גיהנם חמור הוא מכף הקלע, ובדרוש יפה שעה א' בתשובה ומע"ט מאדמו"ר נ"ע3 מבואר שם להיפוך, וז"ל והנה לבחי' מדות דעמלק יש להם בירור ותיקון ביסורי גיהנם כו' אבל לבחי' ראש דעמלק לא תראה אור כלל כו' אלא שיאיר עליו אור מצד חסדי ה' להאביד כל עצמותה כו' והם היסורים דכף הקלע שזורקים נפשו מראש העולם עד קצהו כי עולם הוא חיות וקצהו הוא העדר החיות כו' עכ"ל, עיי"ש ותראה מפורש באריכות שרק לבחי' מדות דעמלק תועיל יסורי גיהנם אבל לבחי' ראש דעמלק לא תועיל יסורי גיהנם, רק עונש חמור מגיהנם הוא כף הקלע, ואם כן לכאורה הוא סתירה גדולה למ"ש כאן.

וגם צריך לבאר כי בדרוש הנ"ל משמע שענין גיהנם הוא שנשאר בלבושי עניני עוה"ז, ומצד שנשמתו משיג בעולם העליון הביטול מצבא מעלה, באמרם ג"פ קדוש בי"ב שעות היום, ומכל קדוש נמשך הביטול ד' שעות, ואם כן תכסוף גם הנפש להכלל במקורה, ומי המעכב אותה כל המחשבות ותשוקות אשר לא לה' המקיפים אותה, שהם היפוך נפשו ממש והיפוך חיותה לגמרי, כמו עד"מ למטה אם ישימו אברי האדם באש יסתלק החיות ממנה לגמרי, כן הוא ממש ויותר מזה אין קץ היסורים שיש להנפש מלבושי עוה"ז הגשמי', המעכבים מנפשו הגילוי אלקות שזהו ממש חיותו וד"ל. אבל לבחי' ראש דעמלק לא יועיל רק יסורים קשים מגיהנם היינו כף הקלע וד"ל, ועיי' בדרוש צו הנדפס בסידור4 ותמצא מבואר שם מענין כף הקלע ממש בביאור אחד כמו בדרוש הנ"ל מה שביאר ענין גיהנם, וז"ל שם הן לבושי מסאבותא כו' כולן אינם נפרדים וכלים במות האדם שכל רוחני אינו נפסד אלא הולכים משוטטים אחרי נפש האדם בצאתה מהגוף כו' וזהו הנקרא כף הקלע, עיי"ש ותראה הסתירה על דרוש יפה שעה א' הנ"ל, ואפשר שהדרוש הנ"ל הוא מאחד הכותבים שלא כיון יפה מה ששמע, וד"ל.

וכן5 מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו כו' רק עונשים חמורים כו'

הנה מלשון לבדו משמע שלדב"ט באיסור אין מועיל כף הקלע לבד בלא גיהנם, כ"א מקודם יסורי גיהנם ואח"כ כף הקלע, אבל לתאות היתר די כף הקלע לבד, וצ"ל ענין כף הקלע מה הוא וענין גיהנם, כי הנה ידוע בתחלואי הגוף יש ב' מינים, היינו הא' אשר הגוף מרגיש כל פרטי הכאב, וזה החולה אינו מסוכן כ"כ מצד שחיותו מנפש החיונית מאיר בו בשלימות ובקל יכולים לרפאותו, ומין השני נקרא חולי המאני6, היינו אף שהוא חולה גדול אינו מרגיש שום כאב, והוא מצד שנתגבר החולי כ"כ עד שהתפשטות החיות נתעלם בעצם הנפש, ולכן אינו מרגיש שום כאב מצד שבטל כל כח ההרגש חיותו, והוא מסוכן גדול כמו סכנת התעלפות, ואין לו תועלת רק ליתן לו מקודם רפואות קשים ומרים עד שישוב בו כח ההרגש שירגיש את מכאובו ואח"כ יכולים לרפאותו לגמרי, וכן יש ב' מיני תחלואים הנ"ל בתחלואי נפש האלקית, כי ידוע שחיות נפש האלקית הוא רק ביטול לאלקות, היינו השגת אלקות בעילוי אחר עילוי ואין לה שום הרגש עצמיותה, כמו שהאש טבעו להבטל באש היסודי מצד שהאש הפרטי נלקח מאש היסודי, כן הנפש האלקית ביטולה לאלקות הוא מצד שהיא חלק אלוק ממעל ממש, והסתר אלקות הוא ממש העדר חיותה כמו העדר חיות הגוף בגשמיות, ולכן כאשר האדם מתעצל במ"ע או עובר עבירה על מל"ת, הוא להנפש האלקית ממש העדר החיות, כמו להגוף גשמי אשר יושם בשלהבת אש, והעבירה בעצם קשה להנפש האלקית יותר מגיהנם, כי הגיהנם הוא רפואות הנפש שתטהר בכדי שישיג חיותו היינו השגות אלקות, אבל העבירה היא מכות הנפש להסתירו מחיותו ממש היינו השגות אלקות, לכן ארז"ל7 מוטב דלידייני כו', כמו חולה גדול שתשוקתו לרפואות אף שיש לו צער גדול מהרפואות, רק בעת עשיית העבירה אין מרגיש האדם צער הגדול מהנפש האלקית, מצד חושך הסתר הגוף ונפש הבהמית מקליפת נוגה, אבל אחר יציאת הנפש האלקית מהגוף החשוך תרגיש הנפש שעיקר חיותה היא התקשרות והתדבקות להשגת אלקות, ומי המונע ממנה חיותה הם הלבושים הצואים מהמחשבות והדיבורים אשר לא להוי', היינו כי המחשבות והדיבורים רוחנים הם, וכל דבר רוחני אינו הווה ונפסד כמו דבר גשמי, ולכן ארז"ל8 העבירה מלפפתו היינו המחשבות והדיבורים נעשו לנפש האלקית לבושי מסאבותא להסתירו מחיות אלקות, לכן יש מזה צער גדול להנפש האלקית, כמו שיושם הגוף בשלהבת ויותר מזה לאין שיעור, ואף שחז"ל שיערו9 שאש שלנו הוא אחד משישים מאש של גיהנם, פירושו כמו אחד בשישים, פירוש כמו א' בשישים בטל לגמרי, היינו כמו שאינו לגמרי, כך אש שלנו בטל לגמרי לגבי אש של גיהנם, והאש הוא הצער הגדול שיש לנפש האלקית מהעדר חיותה השגות אלקות מהסתר הלבושים הצואים, ומצד הצער הגדול שיש לנפש האלקית, מזה עצמו תטהר הנפש מהלבושים הצואים ותשוב לבית אביה כנעוריה לחיותה, והדמיון לזה כמו התשובה בעוה"ז הוא כשיש לו מרירות עצומה בערך התענוג שהי' לו מהעבירה, אזי תטהר נפשו מטומאות הג' קליפות הטמאות, כן הצער הגדול שיש לנפש האלקית מהלבושים הצואים המונעים ממנה חיותה חיות אלקי, מזה עצמו יופשט ממנה הלבושים מכל וכל.

וכל הנ"ל נקרא כף הקלע, כמשארז"ל10 שמשליכים אותו מהעולם עד קצהו, היינו העולם הוא החיות וקצהו הוא סוף החיות היינו העדר החיות, והנה התועלת מכף הקלע לטהרת הנפש יתכן כשההסתר הוא רק מתאות היתר מקליפת נוגה, כמו אכילת היתר לתיאבון או דברים בטלים בהיתר לתיאבון, שאין מחשיך כ"כ לאור הנפש, לכן ירגיש הנפש שהוא נפש האלקית וירגיש שחיותו הוא רק השגות מאלקות, וירגיש מכאובו מהעדר חיותו, מצד שההסתר מקליפת נוגה אינו כפול ומכופל כ"כ, וזה דומה למין הא' מתחלואי הגוף אשר ירגיש הגוף ממכאובו כנ"ל לכן בקל הוא לרפאותו, וכן בנפש האלקית די לו בכף הקלע לבד וד"ל, אבל הלבושים הצואים שנעשה לנפש האלקית מדברים אסורים מג' קליפות הטמאות לגמרי, נסתר ונחשך כ"כ הנפש האלקית עד שאינו מרגיש כלל שהיא נפש אלקית, ואינו מרגיש שעיקר חיותו הוא התקשרות והתדבקות לאלקות, כמו בעת שהוא מלובש בגוף הגשמי בעת עשיית העבירה ר"ל לכן א"א שתרגיש שום צער מהעדר חיותה, לכן מחסדי המקום לבלתי ידח ממנו נדח, נותנים מלמעלה יסורי גיהנם הקשים, והא כמו עיבוד הנפש עד שכמעט שנתחדש כמו נפש מחדש, וירגיש שהוא נפש האלקית וחיותו הוא רק התדבקות בהשגות אלקות, ויצר לו מאוד מהעדר חיותו מהלבושים הצואים המונעים ומזה הצער עצמו תטהר הנפש מכל וכל כנ"ל וד"ל.

הוא מלביש ומטמא חב"ד שבנפשו האלקית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו שנפלו שמה בשבירת הכלים מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה

ואף שמבואר בכמה מקומות11 שלא הי' השבירה רק במדות דתוהו הן הז' מלכין קדמאין, אבל בחב"ד לא הי' השבירה כלל כמ"ש ימותו ולא בחכמה, אעפ"כ ירד מחב"ד בשבירת הכלים בדרך השפלה, כמבואר בדא"ח באריכות עד שבריבוי השתלשלות המדריגות נתהווה חכמה חיצוניות וד"ל.

1) קטע זה נמצא רק בכת"י 119, 2459.

2) שמואל ב, יד, יד.

3) נדפס בס' מאמרי אדמו"ר האמצעי קונטרסים ע' רמא. וראה גם שערי אורה ו, א ובהנסמן שם.

4) לב,א.

5) קטע זה ושלאחריו - נמצא רק בכת"י 119, 2459.

6) ראה תורת חיים שמות קד, ד. שמ,א. וראה לקמן פכ"ו ד"ה והנה העצה.

7) חגיגה טו,ב.

8) סוטה ג, ב. ע"ז ה, א.

9) ברכות נז, ב.

10) שבת קנב, ב.

11) ראה לעיל בביאור פ"ו קטע המתחיל אך יש להבין בקיצור.