פרק ט

והנה מקום משכן נפש הבהמית כו' הוא בלב בחלל שמאלי כו' כי הדם הוא הנפש ולכן כל התאות כו' הן בלב והלב הן מתפשטות בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש. אך מקום משכן נפש האלקית הוא במוחין שבראש ומשם מתפשטת לכל האברים כו' וגם בלב בחלל הימני.

צ"ל למה בנפש הבהמית תחילת ירידתה בהגוף הוא בלב ומהלב עולה למוח, ובנפש האלקית להיפך תחילת הארתה הוא במוח ומהמוח יורד ללב ולכל האברים, כי לכאו' הי' צ"ל להיפך רוח האדם עולה למעלה, ורוח הבהמה היא היורדת למטה1, אך הענין מבואר למעלה בפרק ו', מה שבפרק ג' בכוחות הנפש האלקית מזכיר תחילה חב"ד ואח"כ מדות, וז"ל השכל כולל חב"ד ומדות, ובפ"ו בענין כוחות נפש הבהמית מזכיר תחילה מדות ואח"כ חב"ד, וז"ל שהם שבע מדות רעות ושכל המולידן כו', והתירוץ שם הוא כי נפש האלקית עיקר מהותה הוא נפש השכלית, כי עצם מהותה הוא תענוג מהשגות אלקות רק זהו דבר הממילא מה שנתהווה מהשכל התפעלות המדות, לכן מזכיר תחילה חב"ד שהוא עיקר נפש האלקית ואח"כ מזכיר ההתפשטות הם המדות, אבל נפש הבהמית עיקר מהותה הוא התפעלות המדות, מצד ששרשה הוא מז' מדות דתוהו שנפלו בשבירה כידוע, רק אח"כ ממילא נתפעל השכל לכן מזכיר תחילה העיקר הם המדות ואח"כ הטפל הוא השכל, עיי"ש באריכות בפ"ו ותמצא בטוב טעם ודעת, לכן מזה הטעם בעצמו יש שינוי בהתגלותן בנפש הטבעית, כי נפש האלקית שעיקר מהותה הוא נפש השכלית, לכן תחילת התלבשותה במוח במקום ששורה חב"ד מנפש הטבעית ואח"כ יורד גם במדות שבלב בדרך ממילא, אבל נפש הבהמית עיקר מהותה מהמדות שהן בלב, לכן התלבשותה במקום משכן המדות מנפש הטבעית שהוא בלב, ואח"כ עולה ממילא בדרך טפל וד"ל.

וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה כו' להנהיג יושביה כרצונו כו' כך שתי הנפשות כו'

גם מכאן מוכרח שעיקר חיות הגוף הגשמי אינו לא מנפש האלקית ולא מנפש הבהמית, רק מנפש הטבעית כמו שמבואר באריכות בפ"ג, כי באמת צריך להיות הנמשל בדומה להמשל, כי במשל מב' המלכים העיקר הוא שכל אחד רוצה שיושביה יהיו סרים למשמעתו, שזהו טבע הנלחמים שרצונו הוא שינצח את חבירו שיש לו שכל ומדות שנקרא בוחר, אבל על הבהמות אין שייך בחי' נצחון, ומכש"כ על הדומם, לכן דקדק בלשונו שכ"א רוצה שיושביה יהיו סרים למשמעתו, היינו שרוצה לנצח את רצון יושביה שיהיו מוכרחים דווקא לרצונו, וכן צ"ל בנמשל שנפש האלקית רצונה שיהי' רצון ושכל ומדות הגוף בטלים לרצונה, ונפש הבהמית רצונה להיפוך, לכן אם נאמר שאין בהגוף רק או התפשטות מנפש האלקית או מנפש הבהמית, אין שייך לומר שרצון נפש האלקית הוא להכריח רצון הגוף, כי בלתי נפש האלקית אין בהגוף שום רצון כי אם רק דומם כאבן, וכן בלא נפש הבהמית, אבל באמת חיות הגוף אינו לא מנפש האלקית ולא מנפש הבהמית רק חיותו הוא מנפש הטבעית, והשכל ומדות הם רק מנפש הטבעית, יהי' המשל ממש דומה להנמשל, כי העיר קטנה הוא הגוף הגשמי, ויושבי' הם כוחות מנפש הטבעית, ורצון נפש האלקית להנהיג יושבי' כרצונו היינו שהשכל מנפש הטבעית לא ישכיל כ"א בענין אלקות, וכן התפעלות המדות וכל כוחותיה, ונפש הבהמית רצונה ממש להיפוך. וד"ל.

שהאלקית חפצה כו' דהיינו תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים בחב"ד כו' ולהוליד מהן ע"י הדעת היראה כו' ואהבת ה' כאש בוערה כו' עד שתתפשט גם לחלל השמאלי לאכפיא לס"א כו' לשנותה ולהפכה מתענוגי עוה"ז לאהבת הוי' כו' והיינו שיעלה כו' למדריגת אהבה רבה וחיבה יתירה ממדריגת אהבה עזה כרשפי אש כו'

הנה הזכיר כאן ב' בחי' לאכפיא לסט"א, ובחי' הב' לשנותה ולהפכה, ובבחי' אכפיא הזכיר אהבה עזה כרשפי אש בחי' צמאון, ובבחי' להפכה הזכיר אה"ר בתענוגים והוא בחי' המים כו', וכוונתו בב' הבחינות הוא בחי' צדיק ובינוני, כי מבואר לקמן ההפרש מבינוני לצדיק, שבינוני הנפש הבהמית שלו בתקפו כתולדתו, היינו כח לכל התאוות יש בו בשלימות כמו ברשע, רק בהבינוני אין הנפש הבהמית שלו מוציא מכח אל הפועל כלל, וזה נקרא אתכפי' רק סו"מ ואינו מואס ברע כלל, ובחי' צדיק הוא אתהפכא היינו שנהפך כח נפש הבהמית שלו ממש לקדושה כמו נפש האלקית ונקרא מואס ברע, ועיקר ההפרש שביניהם הוא מצד שהם מחולקים באהבה לאלקות, כי אהבת הבינוני הוא ברשפי אש בבחי' צמאון מצד הריחוק, ואהבת הצדיק הוא בחי' אהבה בתענוגים, ונקרא אהבה קרה בחי' מים, כמו למשל כשהאדם רחוק מהמים וחפץ מאוד לשתות יוליד בנפשו אהבה בבחי' צמאון ורשפי אש מצד הריחוק, ואינו נקרא אהבה בתענוגים כי אין לו ממה להתענג, אבל בעת כשנתקרב להמים ושותה אז בעת השתי' יש ג"כ אהבה, ואינה בבחי' צמאון רק נקרא אהבה קרה בתענוגים, כן הוא בחי' בינוני שהוא עדיין רחוק מה' מצד נפש הבהמית, רק מצד התבוננות באלקות יתפעל בצמאון ברשפי אש שחפץ מאוד להתקרב לאלקות, ואין בו מאהבה בתענוגים כלל מצד שאין לו ממה להתענג, לכן בחינתו אינו רק בחי' אתכפי' סו"מ, ואינו מואס ברע מצד ב' טעמים, א' מצד שנפש הבהמית שלו הוא בשלימות כוחו כמו ברשע, והב' שאין לו אהבה בתענוגים כי בחי' מואס ברע אי אפשר להיות רק מצד אהבה בתענוגים, כי מיאוס הוא היפוך מתענוג, כי כשהאדם מתענג מדבר מה אינו יכול לסבול היפוכו, לכן הצדיק מצד שאין לו נפש הבהמית כלל, וגם יש לו אהבה בתענוגים מצד שמתענג מאלקות, אינו יכול לסבול היפך מאלקות, אבל הבינוני שאין לו תענוג אלקות אין נקרא הרע היפוכו, ולכן יכול לסבול אותו ואינו מואס בו, רק כופה אותו מצד התבוננות אלקות, כי מעט אור דוחה הרבה חשך, היינו רק דוחה בבחי' דחי' אבל לא נתהפך כלל, לכן מדוקדק מ"ש בבחי' אתכפיא אהבה כרשפי אש בחי' צמאון וכלות הנפש הוא בחי' בינוני מצד הריחוק, ובבחי' לשנותה ולהפכה אמר וז"ל והיינו שיעלה למדריגה אה"ר כי לשון והיינו הוא נתינת טעם לבחי' לשנותה כו' וד"ל.

1) ע"פ קהלת ג, כא.