קנין תקיעת כף

בכל הנ"ל נתבאר אופן מכירת החמץ בקנין כסף וקנין אגב קרקע. אמנם לכמה מגדולי הפוסקים אינו מועיל קנין אגב קרקע בנכרי וגם אינו מועיל קנין כסף בנכרי כי אם יחד עם קנין משיכה, וכאן הרי אין הנכרי עושה קנין משיכה בכל החמץ שקונה.

רבינו הזקן כותב ע"ז בשלחן ערוך שלו (סי' תמ"ח ס"ח):

אבל בדיעבד שלא קנה הנכרי את החמץ אלא במשיכה בלבד או בכסף בלבד ועבר עליו הפסח הרי זה מותר אפי' באכילה.

ואת הטעם ע"ז כותב בהמשך דבריו שם:

כיון שהחמץ לאחר שהגיע זמן ביעורו, אף אם לא היה מוכרו לנכרי לא היה ברשותו של הישראל ולא נקרא שלו כלל שהרי אין רשאי ליהנות ממנו, אלא שהתורה העמידה את החמץ ברשותו להיות שמו נקרא עליו שיעבור עליו בב"י וב"י אם לא הוציאו מרשותו קודם שהגיע זמן הביעור ולא ביערו מן העולם לאחר שהגיע זמן הביעור, לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו קודם שהגיע זמן הביעור שאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו די בזה להפקיע מעליו איסור ב"י וב"י, וגילוי דעת זהו הוא מה שמקנה אותו לנכרי אע"פ שאינו קנין גמור המועיל מדין תורה שלא יוכל אחד מהן לחזור בו ולבטל המקח.

אמנם בהקדמתו לשטר מכירת החמץ חזר בו, כנראה, מפסק זה, שהרי כותב שם:

ומי שעולה על דעתו שמכירת חמץ הוא מד"ס … שגגה הוא בידו … ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצאCXIX.

ומשיגרת הלשון נראה לכאורה דאפילו בדיעבד יש להחמיר במכר את החמץ לנכרי בקנין כסף בלבד, אבל אינו מוכרח.

ומטעם זה הוסיף רבינו לכתוב בסדר מכירת חמץ, שמלבד קנין הכסף וקנין אגב קרקע יש להוסיף עוד שני קנינים, האחד הוא קנין תקיעת כף –"וגם נתתי לו ידי על המכירה הנ"ל כדרך התגרים" שיש אומרים שהוא מועיל גם מדין תורה, והשני הוא קנין מסירת המפתחות, דלקמן.


CXIX) קצת יש לעיין בדברים אלו, שהרי כאן מבאר את סברת האומרים שמכירת חמץ הוא מד"ס: לפי המנהג שהכל מבטלין החמץ ואומרים כל חמירא ליבטל ולהוי הפקר כו'.

את הסברא הזאת שולל מטעם: כי החמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר, מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח.

אמנם ההלכה המובאת לעיל מהשלחן ערוך אינה קשורה כלל למה שביטל את החמץ בערב פסח ואמר כל חמירא כו’, כי אם עצם גילוי דעתו שרצונו למכור את החמץ לנכרי, די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא, אף אם אינו קנין גמור המועיל.

הלכה זו לקוחה מדברי המגן אברהם על אתר (סק"ד, שכותב כך בשם המשאת בנימין, סי' נט).

גם מובא כלל זה בשו"ע רבינו הזקן סי' תלד ס"ז (דמה"ט מועיל אמירת כל חמירא, אף אם אינו בלשון המועיל להפקיר מה"ת) וסט"ו (דמה"ט מועיל ביטול ע"י שליח).

ואף שיש חולקים על דברי המ"א והמ"ב בזה (ראה מקור חיים סתמ"ח ביאורים סק"ח), וס"ל דמכירת החמץ צ"ל באופן המועיל לכו"ע, מ"מ כאן בהקדמתו לסדר מכירת החמץ אין רבינו משיב ע"ז.

ויש לבאר זה עפ"י דברי הצמח צדק בפסקי דינים שלו סתמ"ח (כט, א):

גילוי דעת של הישראל לא מהני שאין כאן גילוי דעת שמפקירו אלא שמוכרו ומכירה אינה כלום.

ור"ל בזה, כי כל הסברא הנ"ל שבמ"ב ובמ"א הוא, שמחמת גילוי דעתו שאינו רוצה שיהי' החמץ ברשותו עי"ז אין החמץ ברשותו והוי הפקר (ולא שעי"ז נכנס לרשות הנכרי), וזהו דוקא כשמגלה דעתו שרוצה לבטל או להפקיר, משא"כ שאינו רוצה להפקיר אלא למוכרו, והחמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר, א"כ כאשר המכירה אינה מועלת גם הגילוי דעת אינו מועיל (וראה מ"ש בזה בסדר מכירת חמץ כהלכתו, שביבי אש ס"ג).

ואפשר אשר גם בזה האריך בביאור שיטתו "בקונטרס מיוחד על כל פרטי המבוארים בנוסח זה" – שלא הגיע לידינו.

אבל איך שיהי', פוסק כאן רבינו הזקן אשר "אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא". וא"כ גם בדיעבד אי אפשר לסמוך על קנין כסף לבד, אפילו אם נעשה ע"י ערב קבלן.