ספריית חב"ד ליובאוויטש

שם ס"ז

אם אין ממשות החמץ כלל בתוך התערובת אלא טעמו בלבד וכו', אע"פ שאסור לאכלו מן התורה, אין צריך לבערו מן התורה, שהרי נאמר לא יראה לך, וטעם חמץ זה המובלע בתבשיל אינו נראה לך.

ובקו"א סק"ו: כן משמע במ"א וכו'. איברא דבמ"א סימן זה סק"ח משמע קצת כמ"ש העו"ש וא"ז, וכן הוא האמת בודאי לשיטת ר"ת וסיעתו דכל היכא דאיכא טעם האיסור אף שאין בו כלום מממשו לוקה וכו' שההיתר נתהפך להיות כגוף האיסור וכו', א"כ פשיטא דעובר בבל יראה ובל ימצא על כזית ממנו, כיון שחייב עליו כרת לפי שגוף ההיתר נעשה איסור, א"כ החמץ נראה ומצוי וכו'. אך דעת השו"ע ומ"א בסי' ר"ח ס"ט מבואר להדיא דלא חששו לסברת ר"ת אף להחמיר בשל תורה וכו', וגם דעת הראב"ד ורשב"א ור"ן דאינו חייב אלא אם כן אוכל פרס שלם דלא כר"ת ודלא כרבינו חיים וכו'. לפיכך העיקר בדין זה להקל במקום הפסד מרובה ולהחמיר במקום שאין הפסד מרובה.

מדברי רבנו בקו"א, שכתב לבאר הא דא"צ לבער מן התורה תערובת שיש בה טעם חמץ ולא ממשו ע"פ דעת רבנו חיים (דכוותיה ס"ל לרבנו, כמ"ש להדיא לקמן בקו"א סק"ח ובסתמ"ו בקו"א סק"א) שאין לוקין על תערובת איסור עד שיהא בה כזית בכדי אכילת פרס (דאילו לר"ת דלוקה נהפך ההיתר לאיסור וקרינן ביה לא יראה לך), ולא כתב דהיינו דוקא אם אין בתערובת כזית טעם חמץ, משמע דס"ל שלדעת רבנו חיים אינו לוקה אלא בנתערב כזית מממשו של איסור, אבל אם אין בו אלא טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו אף אם יש בו כזית טעם בכא"פ, וכמ"ש בדעתו במנחת כהן ס' התערובות ח"א פ"ה ובפמ"ג פתיחה להלכות פסח ח"ב פ"א, ודלא כמ"ש הפר"ח כאן ס"א שאפילו לדעת ר"ח אם שרה ענבים במים וקבלו טעם יין כאילו נתערב שם רביעית יין בכא"פ לוקה (דאי ס"ל כהפר"ח שכזית טעם בכא"פ לוקין עליו, א"כ היכא דאיכא כזית טעם חמץ בכא"פ נהפך ההיתר לאיסור וקרינן ביה לא יראה לך ומחוייב לבערו, ורבנו כתב בסתם שאם אין בו אלא טעם החמץ ולא ממשו אינו חייב לבערו, ולא חילק בין יש בו כזית טעם בכא"פ או לא).

ולכאורה צ"ע מלשון רבנו לקמן סתנ"ג ס"ז, דז"ל שם: אם עירב קמח חטים עם קמח דוחן או שאר מיני קטניות וכו' ועשה מהן מצה, אע"פ שיש בה טעם דגן אינו יוצא בה ידי חובתו אא"כ יש בה קמח דגן כזית בכדי אכילת פרס ממנה וכו', לפי שטעם כזית דגן הנרגש בתוך הפרס של אורז או שאר מיני קטניות מהפך את הפרס להיות כמו דגן ממש, והרי זה כאילו אכל כזית דגן ממש, שהרי עיקר האכילה הוא הטעם, וכיון שטעם טעם בכזית מצה יצא. אבל אם אין במצה זו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אין כח בטעם הדגן להפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש. עכ"ל.

ולכאורה לפי דברי רבנו דמה שנתהפך הקטניות להיות כמו דגן ממש הוא לפי שעיקר האכילה הוא הטעם, א"כ מה לי נתערב ממשו וטעמו או נתערב טעמו ולא ממשו, סו"ס הרי נרגש בו טעם איסור בשיעור כזית בכא"פ, וכיון שעיקר האכילה הוא הטעם נמצא שאכל כזית איסור.

ונראה בביאור הענין ע"פ דיוק לשון רבנו בסתנ"ג שם בסיום דבריו "אבל אם אין במצה זו כזית דגן בכדי אכילת פרס אין כח בטעם הדגן להפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש", דלכאורה הוא שפת יתר, והו"ל שאין טעם דגן מהפך את הפרס להיות כמו דגן ממש אא"כ יש בו כזית בכא"פ ותו לא. אלא שכוונתו בזה לומר שהפיכת התערובת ע"י הטעם ושיעור כזית בכא"פ תרי מילי נינהו, והיינו ששיעור כזית בכא"פ אינו שיעור הטעם המהפך את התערובת (ואדרבה, דאי מצד הטעם לחוד לא הוה מצרכינן כזית בכא"פ, שהרי הטעם נרגש גם בפחות מכאן עד ס'), אלא הוא תנאי בדין הפיכת התערובת ע"י הטעם, שאין הטעם מהפך את התערובת אלא אם יש בה כזית מממשו בכא"פ, אבל אם אין בו כזית ממש בכא"פ אין הטעם מהפך את התערובת, ולא משגחינן בשיעור הטעם כלל (ואפילו נאמר שגם בטעם שייך שיעור כזית בכא"פ, עכ"פ אין די בזה אלא צ"ל גם כזית ממש, וגם בזה די כדי לבאר לשון רבנו)1.

1) . ראה גם פסקי אדה"ז סצ"ח ס"ב (ג) אות ג.