ספריית חב"ד ליובאוויטש

שם ס"ט

יי"ש הנעשה משמרי שכר של שעורים או של חטים דינו כממשו של חמץ עצמו, לפי ששכר הנעשה משעורים או מחטים יש בו כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהשכר, והלכה למשה מסיני הוא בכל איסורין שבתורה שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר הרי כל הפרס של היתר נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו, וכל האוכל כזית מפרס הזה אע"פ שבכזית הזה אין בו כזית שלם של איסור הרי הוא חייב כאילו אכל כזית שלם של איסור, כיון שגוף ההיתר נעשה איסור. עכ"ל.

לכאורה צ"ע מ"ש רבנו בסתם שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר הרי כל הפרס של היתר נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו, ולא הזכיר כלל שהפיכת התערובת לאיסור היא ע"י טעם האיסור הנרגש בה, כמ"ש בארוכה לקמן סתנ"ג ס"ז לענין העושה מצה מתערובת דגן וקטניות שטעם דגן הנרגש בתוך הפרס מהפך את הפרס להיות כמו דגן ממש כיון שעיקר האכילה הוא הטעם.

והנראה בזה דתרי גווני הפיכת תערובת הם, הפיכת היתר לאיסור והפיכת ממשות מין אחד למין אחר. ובנדו"ד לא אצטריך לן אלא שההיתר יתהפך לאיסור, והיינו דלאו דוקא שממשות התערובת נהפך למהות חמץ, אלא שמחמת שיש בו כזית בכא"פ חל על כל התערובת שם איסור חמץ ונהפך מהיתר לאיסור, ולא שנשתנה ממשותו משכר לחמץ, אלא שגם ממשות שכר נהפך לאיסור כשיש בו כזית בכא"פ. וי"ל דלזה סגי בהא דיש כזית איסור בכא"פ של היתר, ואין הכרח שהטעם מהפך את ממשות השכר לחמץ (אלא דמ"מ צ"ל טעם חמץ נרגש בתערובת, דאם אין כאן טעם חמץ יתבטל החמץ ברוב). משא"כ בסתנ"ג דלא בהיתר ואיסור קיימינן אלא בחיוב אכילת מצה, דלזה בעינן שיאכל מצה ממש, וא"כ בעינן שממשות הקטניות תתהפך למהות דגן ממש, ועכצ"ל שהטעם מהפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש (כלשון רבנו שם) 1.

1) . ראה גם פסקי אדה"ז סצ"ח ס"ב (ג) אות ג.