סי' תמ"ג ס"ג בהגה"ה

אסור להריח פת חמץ של גוי משעה ששית ואילך.

ובהגה"ה בפ"ע: ועיין ביו"ד סי' ק"ח1 ובפר"ח שם ס"ק כ"א ובמנח"י כלל ל"ו סקל"ט וצ"ע.

והיינו שביו"ד שם נחלקו אם מותר להריח באיסורי הנאה שאינם עשויים להריח, שדעת הש"ך נוטה לאסור ודעת הפר"ח והמנח"י להתיר, וא"כ לכאורה ה"ה בחמץ. וזהו מה שהצריך רבנו עיון, כי הפר"ח והמנח"י עצמם שהם המתירים שם כתבו כאן לאסור בחמץ בפסח (פר"ח סתמ"ח ס"א, ח"י סתמ"ז סק"י). ועיין בביאור הלכה בריש הסימן שהביא קושיא זו בשם חמד משה, וכתב דלא ברירא עיקר דבר זה אם פת אינו עומד לריח, וציין לרמ"א וביאור הגר"א בסרט"ז [נראה דכצ"ל2] סי"ד ששם ב' דעות בזה. ודבריו צ"ע, כי לא נמצא שם כלל שפת עומד לריח, ואדרבה בביאור הגר"א שם מבואר שלכו"ע פת אינו עומד לריח, אלא שנחלקו אם דבר שאינו עומד לריח מברכין עליו ברכת הריח.

ועיין בשד"ח אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה ס"א סק"א, שהקשה על מ"ש רבנו לאסור משעה ששית ואילך אף שאין איסורו אלא מדרבנן מהא דמשמע באו"ה כלל ל"ט סי"ז שבאיסור דרבנן לא חיישינן לריחא, וכתב להגיה בדברי רבנו "משש שעות ואילך" (שאז נאסר מדאורייתא). ובאמת אין הנדון דומה לראיה, דמ"ש באו"ה שם הוא לענין איסור ריחא באיסורי אכילה ע"י פיטום (וגם בזה דעת הפמ"ג ביו"ד סי' ק"ח מש"ז סק"א לאסור אף בדרבנן), ולא לענין איסור הנאה ע"י ריח, ולכן אין יסוד להגיה בדברי רבנו.

ובאמת מוכח לאסור להריח אף באיסור דרבנן מדין אתרוג של מצוה שמותר להריח בו משום דכי אקצייה מאכילה אקצייה (כדאיתא בסוכה ל"ז ע"ב והובא בש"ך סי' ק"ח סקכ"ז, ועיי"ש בשפ"ד), ולא קאמר דמותר משום שאין איסורו אלא משום מוקצה שהוא מדרבנן. וכן מוכח מדברי רבנו סרצ"ז ס"ה שבשמים שמשימים הנכרים תוך קנקני היין אין בהם איסור הואיל והמריח בהם אינו מכוון לריח היין שנבלע בהם, ומשמע דאם היה מכוון לריח היין היה אסור, אע"ג דמיירי באיסור סתם יינם דרבנן3.

1) . בהוצאה החדשה ניתוסף כאן: בש"ך.

2) . וכן תיקנו בהוצאות החדשות.

3) . ראה גם פסקי אדה"ז סי' ק"ח ס"ז.