סי' תל"ב ס"ח ואילך

חובת הבדיקה היא על בעה"ב, אבל בני ביתו האוכלים משלו אין חיוב הבדיקה חל עליהם כלל, כיון שאין החמץ שלהם. אבל אם בעה"ב רוצה לעשות בני ביתו שלוחים לדבר מצוה שיבדקו הם, הרשות בידו, ויברכו הם ברכת על ביעור חמץ. ומכל מקום נכון הדבר שיבדוק הוא בעצמו, שכן הוא בכל המצוות מצוה בו יותר מבשלוחו. ואם אינו יכול לטרוח בעצמו לבדוק בכל החדרים ובכל המקומות, יבדוק הוא חדר אחד או זוית אחת, ויעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך על בדיקתו ויכוין להוציאם בברכתו, והם יענו אמן אחר ברכתו ויתכוונו לצאת בברכתו, ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו. ויזהרו שמיד אחר ששמעו הברכה יתחילו לבדוק בחדרים הסמוכים לבית ששמעו הברכה בתוכו, אבל לא ילכו מיד לבית אחר לבדוק, לפי שההליכה מבית לבית חשובה הפסק בין הברכה לתחלת עשיית המצוה כמו שנתבאר בסימן ח' ע"ש.

וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד שעברו והפסיקו בין שמיעת הברכה לתחלת הבדיקה, או אפילו לא שמעו כלל את הברכה מבעה"ב, אינן צריכים לברך על בדיקתם, כיון שהם עצמם אינם חייבים בבדיקה זו ואינן בודקין אלא כדי לפטור את בעה"ב מחיובו, וכיון שבעה"ב בעצמו אם היה בודק גם אותן המקומות שבני ביתו בודקין לא היה מחוייב לחזור ולברך על אותן המקומות כיון שכבר בירך פעם אחת, לפיכך גם בני ביתו שעושים שליחותו אינם חייבין לברך.

יש לבאר דיוק לשון רבנו "אם בעה"ב רוצה לעשות בני ביתו שלוחים לדבר מצוה" (וכן בסיום דבריו "גם בני ביתו שעושים שליחותו אינם חייבין לברך"), דהנה בהא דשליח מברך על מצוה שעושה בשביל המשלח אפ"ל ב' טעמים: הא' מדין שליחות, היינו דכיון שהמשלח חייב בברכה זו מברך השליח בשליחות המשלח, והב' מדין ערבות, היינו שמצד ערבות נקרא השליח עצמו מחוייב במצוה זו, ומברך על חיוב זה כמו שמברך כל המחוייב במצוה.

ונפק"מ בין ב' טעמים אלו להיכא דהמשלח עושה בעצמו חלק מהמצוה והשליח עושה חלקה, דאם הטעם הוא מדין שליחות אין השליח יכול לברך, כיון שאין ברכתו אלא בשליחות המשלח והמשלח כבר בירך על חלקו, וכמ"ש רבנו כאן. אבל אם הטעם הוא מדין ערבות יכול אף השליח לברך, שהרי אינו מברך אלא על חיובו שלו מדין ערבות, ומה שהמשלח בירך על חלק המצוה שעשה הוא אינו מעלה ואינו מוריד.

וזהו יסוד המחלוקת בין ב' הדעות שהביא רבנו לעיל (סי' רס"ג סט"ו) אם אשה הסמוכה על שולחן בעה"ב יכולה לברך על נר שמדלקת בחדר אחר, שלדעה הא' אינה יכולה לברך, כי לדעה זו ערבות לא מהני לענין ברכה, ומה שהשליח מברך עבור בעה"ב הוא מדין שליחות בלבד, וכיון שבעה"ב או אשתו בירכו כבר בחדר אחר נפטרו בברכה זו לכל החדרים וגם שלוחו אינו יכול לברך שם, ולדעה הב' יכולה לברך מדין ערבות, כמבואר בארוכה בקו"א שם סק"ה.

ועפ"ז מובן דמ"ש רבנו כאן שבני הבית אינם יכולים לברך על בדיקתם אפילו אם לא שמעו הברכה מבעה"ב, קאי לדעה הא' בסי' רס"ג שם שערבות לא מהני לענין ברכה, אבל לדעה הב' שם שפיר יכולים לברך על בדיקתם מדין ערבות (וכמ"ש להדיא בקו"א כאן סוסק"ב שדעה הב' בסי' רס"ג פליגא על המבואר כאן).

וזהו שדייק רבנו "אם בעה"ב רוצה לעשות בני ביתו שלוחים לדבר מצוה", להורות שמה שיכולים בני הבית לברך הוא דוקא מדין שליחות ולא מדין ערבות (כדעה הא' שבסי' רס"ג), ולכן אין השליח יכול לברך לאחר שכבר בירך המחוייב (ובמ"מ וציונים כתב שהוא מדין ערבות, ואינו כנ"ל).