ספריית חב"ד ליובאוויטש

שם ס"ח

אע"פ שחמץ בפסח אוסר במשהו שאין טעם החמץ נרגש בתערובתו, מ"מ אם החמץ נותן טעם לפגם בהתערובת אינו אוסר כלל אפילו באכילה וכו', לפי שכל טעם שפוגם בתערובת אינו נקרא טעם כלל וכאילו לא נפלט כלל לתוך התערובת. ויש חולקין על זה ואומרים, כיון שחמץ בפסח אוסר במשהו ואין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלפי אלפים ואעפ"כ אסור, והוא הדין לנותן טעם לפגם וכו', וכן נוהגין במדינות אלו. אבל במקום שאין שם מנהג ידוע יש להורות שהמיקל כסברא הראשונה לא הפסיד, אבל המחמיר תבוא עליו ברכה.

מדברי רבנו משמע שאף המתירים לא התירו אלא בטעמו ולא ממשו, אבל ממשו של חמץ שנתערב בהיתר אוסר תערובתו אפילו בנותן טעם לפגם, דבממש לא שייך לומר שאינו נקרא טעם כלל וכאילו לא נפלט כלל לתוך התערובת. ומ"מ נראה דלענין זה תערובת לח בלח או חמץ שנימוח בתערובת חשיב טעמו ולא ממשו ובטל (וכמ"ש במקור חיים ביאורים סקי"ט וכ"ה בחוו"ד יו"ד סי' ק"ג ביאורים סק"ב), וכן משמע ממ"ש רבנו לקמן סכ"ב דחמץ שנתערב בהיתר לח בלח שהן נבללין ונתבטל קודם הפסח בס' או מחמת שהוא נטל"פ מותר לאכלו בתוך הפסח, דמשמע דנטל"פ מהני בחמץ בלא ביטול אפילו בתערובת לח בלח (ודוחק לומר שכוונתו שהממש נתבטל ברוב ולא נותר בו אלא דין טעם המותר מחמת נטל"פ).

ועפ"ז משמע שדעת רבנו כדעת הרשב"א (בתוה"א בית ד' שער א') שיסוד ההיתר בנטל"פ הוא משום שגופו של איסור בטל ברוב וטעמו אינו אוסר לפי שלא אמרה תורה טעם כעיקר אלא בטעם משובח ולא בטעם פגום, שלפי טעם זה יש לחלק בין טעמו לממשו, שכשנתערב טעמו לחוד מותר אף בחמץ בפסח כיון שטעם שפוגם בתערובת אינו נקרא טעם כלל, משא"כ כשנתערב ממשו אסור משום דבעינן שיתבטל ממשו ובחמץ בפסח שאיסורו במשהו אין ממשו בטל (וכמ"ש במקור חיים שם). משא"כ לסברת הר"ן (ע"ז ל"ב ע"ב ברי"ף) שטעם היתר נטל"פ הוא לפי שלא נהנה מהאיסור, הרי לכאורה אין לחלק בזה בין טעמו לממשו. וכן משמע מלשון רבנו "שכל טעם שפוגם בתערובת אינו נקרא טעם כלל", שהרי לפי סברת הר"ן טעמא שפיר הוי אלא שטעם היתר הוא לפי שאינו נהנה בו מהאיסור. ובפרט ששינה בזה רבנו מלשון הלבוש (דבתריה גריר בסגנון סעיף זה) שכתב שכשהוא פגום פקע איסורו (ע"ד סברת הר"ן), וכתב שאינו נקרא טעם (ולא רק שאין בו איסור). ולפ"ז יתיישב מה שהצ"צ בפס"ד כאן הביא דעת הרשב"א בסתם ודעת הר"ן בשם יש מי שאומר, וכן בשו"ת יו"ד סס"ז ס"ד נראה דנקיט עיקר כהרשב"א.

ולכאורה יש להקשות ע"ז מלשון רבנו "וכאילו לא נפלט כלל לתוך התערובת", דאילו להרשב"א שפיר נפלט אלא שבטל ברוב. אבל באמת גם בלא"ה נראה דלהרשב"א הך ביטול ברוב דאיירינן ביה הכא אינו ממש דין ביטול ברוב דעלמא שכשהאיסור הוא מיעוט בטל לגבי ההיתר, אלא להיפך, שכשהאיסור הוא מיעוט הרי הוא כאילו אינו כלל (כלשון רבנו) כיון שנטל"פ, אלא שכשיש רוב איסור שוב ליכא למימר דהוי כמי שאינו שהרי האיסור ניכר לפנינו, וממילא אינו בטל ג"כ. והכי משמע מלשון הרשב"א "ואפי' מחצה על מחצה מסתברא שאין אומרים בזה נטל"פ מותר", דאי משום ביטול ברוב דעלמא אתינן עלה מה שייך לומר דהכי מסתברא כאילו יש כאן סברא בדין נטל"פ, דאטו עד השתא לא ידעינן דמחצה על מחצה אינו בטל, אלא דהו"א דכיון דהיכר איסור בעינן בעינן שיהיה רובו איסור דוקא, וזהו שמחדש דמסתברא דאף במחצה על מחצה יש כאן היכר איסור. וכן משמע מלשון הצ"צ בפס"ד ליו"ד סי' ק"ג (אף שבשו"ת צ"צ שם משמע לאידך גיסא, ואכ"מ ליישב דבריו הנראים כסותרים זה את זה). ובזה יתיישב ג"כ לשון רבנו בסכ"ב "ונתבטל קודם הפסח בס' או מחמת שהוא נטל"פ", דמשמע דנטל"פ אינו משום ביטול, והיינו כנ"ל שאין זה ביטול כשאר ביטול דעלמא (אבל גם בלא"ה י"ל שכוונתו שמחמת שהוא נטל"פ לא בעינן ביטול בס', אבל ביטול ברוב שפיר בעינן כנ"ל).

ומכל זה נמצא דלא כמ"ש הפמ"ג ביו"ד סי' ק"ג מש"ז סק"א, שתלה מחלוקת הפוסקים בענין נטל"פ בחמץ במחלוקת הרשב"א והר"ן הנ"ל, וכתב דהרשב"א (בתשובה סתצ"ט) דאסר נטל"פ בפסח אזיל לטעמיה שהיתר נטל"פ הוא משום ביטול ברוב וחמץ בפסח אינו בטל כלל, והמתירים אזלי בשיטת הר"ן (ובפרט לפמ"ש הפר"ח כאן דהר"ן גופיה ס"ל להתיר נטל"פ בחמץ) שטעם היתר נטל"פ הוא לפי שאינו נהנה מהאיסור [אבל מה שהקשה על הלבוש שפסק כהר"ן ומ"מ החמיר גבי נטל"פ בחמץ לכאורה לק"מ, כי הלבוש לא כתב אלא שהמחמיר תבוא עליו ברכה, אבל מעיקר הדין ס"ל דנטל"פ בחמץ מותר. ובפרט שהלבוש שם כתב להתיר תערובת יבש ביבש בפסח וכרך ב' המחלוקות ביבש ביבש ונטל"פ יחד, וא"כ לשיטתו ודאי שלא ניתנו להיאמר דברי הפמ"ג].