סי' תל"ג סי"ב

כבר נתבאר בסי' תל"א שמן התורה כשמבטל את החמץ ומפקירו קודם זמן איסור דיו, ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו מן התורה כשיגיע זמן איסורו ולבערו מן העולם לגמרי.

כתב במ"מ וציונים וז"ל: כשיגיע זמן איסורו – עיין סי' תל"ו ס"ו בדעה הא' שם. ולכאורה זהו עפמ"ש בסי' תמ"ה ס"א אעפ"כ אינו מחויב לבערו בסוף שעה ו' כו', וה"ה כאן לענין בדיקה מדאורייתא חיובה בשעה ז', ועיין פנ"י ריש פסחים ד"ה ומיהו. ואע"פ שבגמ' דף ד, א ונבדוק בשית והובא בסי' תל"א רס"ה, צ"ל דהיינו מדרבנן שהוסיפו שעה ו'. אך דברי רבנו בתל"א קשה לבאר כוונתו דמיירי בדרבנן, שכתב שם שמבערו בתחלת ז', ואי מדרבנן צריך לבערו בשעה ו' עיין בסי' תמ"ה ס"א, עכ"ל.

ובאמת לק"מ, דמ"ש בסי' תל"א ס"ה שמן הדין היה ראוי לקבוע את הבדיקה בתחלת שעה ששית הוא בהמשך למ"ש בסוס"ד: לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו, היינו דקאי בחיוב בדיקה שמדרבנן, וע"ז ממשיך בס"ה: וזמן בדיקה זו מין הדין הי' ראוי לקובעה כו' בתחלת שעה שישית, משא"כ הכא מיירי בחיוב הבדיקה שמדאורייתא משום תשביתו שאינו חל אלא לאחר זמן איסורו כשאינו יכול עוד להפקירו. ומה שהקשה דא"כ הול"ל דצריך לבערו בשעה ו' לק"מ, דאע"ג דמיירי התם בחיוב הבדיקה שמדרבנן, אבל השעות הם שעות דאורייתא, דאכתי לא קמיירי בגזרת חכמים להקדים זמן איסור חמץ משום יום המעונן.