ספריית חב"ד ליובאוויטש

שם סי"ד

חמץ בפסח שנתערב יבש ביבש כגון חתיכת חמץ באלף חתיכות מצה, ונאבדה אחת מהחתיכות מן העולם לגמרי כגון שנאכלה בשוגג או שנשרפה, הרי כל התערובת מותר אפילו באכילה, שאנו תולין לומר אותה החתיכה של חמץ היא שנאבדה מן העולם.

כתב במ"מ וציונים וז"ל: אפי' באכילה – משמע כ"ש בשהי' ועיין בסי' תמ"ב סי"ח, וצ"ל דשאני התם שזה עדיין בעולם משא"כ כאן. אך עיין רמ"א יו"ד שם ובט"ז וש"ך שם שבב"א אסור לאוכלם, והרי איסור השהי' דומה לאכילה בב"א כמבואר בסי' תמ"ב סט"ו, עכ"ל.

והנה, מ"ש דשאני התם שהוא עדיין בעולם, עיין ש"ך יו"ד במקומו (סי' ק"י סקמ"ד) שכ"כ להדיא. ומ"ש מהרמ"א והט"ז והש"ך שבבת אחת אסור לאוכלם, הרי רבנו כתב כן להדיא בסי' תנ"ג סי"ב ואילך (שציין להלן).

אמנם מה שהקשה דאיסור השהייה דומה לאכילה בבת אחת, אין כאן קושיא כלל, דאיסור השהייה דומה לאכילה בב"א בשאר איסורים כמבואר בסי' תמ"ב סי"ז, ובשאר איסורים אם נאבד א' ודאי שמותרים השאר אפילו לאוכלם בב"א (כשאינם חהר"ל וכה"ג), וכמוכרח מסי"ז שם שאפילו לא נאבד א' מהן מותרים שני בני אדם לאכול כל התערובת אפילו בב"א, וכשנאבד א' מהן לא גרע מאכילה ע"י אדם אחר. וטעם הדבר פשוט, שהרי חמץ משהו אין בו איסור ב"י, וא"צ לבערו אלא משום גזירה שמא יבוא לאוכלו, ומה שייך לגזור שמא יבוא לאוכלו כשמותר באכילה (ורק לאוכלו בב"א אסור). וכ"ז פשוט ומוכרח בכ"מ, ואכמ"ל.