ספריית חב"ד ליובאוויטש

שם סי"ח

קודם הפסח, אפילו בערב פסח משעה ששית עד הלילה שהחמץ אסור אז באכילה ובהנאה מן התורה, מ"מ כיון שאין בו כרת לא החמירו בו חכמים יותר מבשאר איסורי תורה, ולפיכך הוא מתבטל בששים כשאר איסורין וכו' (ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין דהיינו לאחר הפסח, כיון שאף לאחר הפסח אין לו היתר אלא ע"י שנתבטל ברוב, שהרי החמץ שהוא עומד בעינו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה).

בראשונים הובאו ב' טעמים לומר דחמץ בפסח לא חשיב דבר שיש לו מתירין: המרדכי (פסחים סתקע"ג) כתב בשם רבינו חיים דלא מיקרי דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה, והר"ן (פסחים ז' ע"ב ברי"ף ד"ה ואני) כתב דלא הוי דשיל"מ כיון שאילו היה בעין היה אסור אף לאחר הפסח משום חמץ שעבר עליו הפסח. והרמ"א ביו"ד סי' ק"ב ס"ד הביא טעם המרדכי בלבד. וצ"ב מה שהביא רבנו רק טעם הר"ן ומיאן בטעם המרדכי שהביא הרמ"א.

ובמ"מ וציונים כתב דמ"ש רבנו כטעם הר"ן ולא כטעם המרדכי היינו כיון שפסק לעיל (סתמ"ה ס"ח) דפחמים של שרפת חמץ אינם בטלים אפילו באלף משום דשיל"מ, ובשלמא לטעם הר"ן היינו משום שאף לאחר הפסח הם מותרים, אבל לטעם המרדכי הרי לשנה הבאה הו"ל כנשרף קוה"פ. ואין לדבריו הבנה כלל, שהרי בא לבאר שלהמרדכי פחמים אלו אינם דשיל"מ (ולכן הוצרך רבנו לכתוב כהר"ן), ומביא ע"ז טעם שהוא היפך דבריו (כיון שבשנה הבאה הו"ל כנשרף קוה"פ ומותר, וא"כ אינו חוזר לאיסורו ושפיר חשיב דשיל"מ, וכמ"ש באמת ברעק"א שם).

והנראה לבאר בזה, דהנה המג"א (כאן סק"מ) פסק דכלי חמץ שנתערב בשאר כלים בערב פסח אינו בטל, דמחמרינן להחשיבו דשיל"מ הואיל ואפשר להתירו בהגעלה, אף שבשאר איסורין אין אנו מחמירין כן כמבואר ביו"ד סי' ק"ב ס"ג. ובמחה"ש נחלק על המג"א וכתב שאסורים מדינא, דהא דחמץ בפסח אינו דשיל"מ היינו כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה, וכלי חמץ אינם חוזרים לאיסורין לשנה הבאה (כמו שמבאר שם בארוכה), וא"כ חשיב דשיל"מ ואינו בטל.

ועפ"ז נראה דס"ל לרבנו דכיון שהמג"א לא כתב לאסור אלא משום חומרא הואיל ואפשר להתירו בהגעלה, עכצ"ל דלא ס"ל כטעם המרדכי דחמץ בפסח לא מיקרי דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה (דא"כ בכלים הו"ל לאסור מדינא וכמ"ש במחה"ש), אלא כטעם הר"ן דלא מיקרי דשיל"מ כיון שאף לאחר הפסח אסור כשהוא בעין (ואף בכלים אילו היה חמץ זה בעין היה אסור אחר הפסח). וכיון שרבנו פסק לקמן סכ"ג כדעת המג"א בדין הכלים (ונפ"מ לכלי חרס דשרי כמבואר שם), כתב כאן כטעם הר"ן ולא כטעם המרדכי1.

1) . ראה גם פסקי אדה"ז סי' ק"ב ס"ד (ד).