ספריית חב"ד ליובאוויטש

שם סכ"ב

חמץ שנתערב בהיתר לח בלח שהן נבללין ונתבטל קודם הפסח בס' או מחמת שהוא נותן טעם לפגם, מותר לאכלו בתוך הפסח, דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו הרי הוא כפי שאינו בעולם כלל, ואינו חוזר וניעור בפסח. ויש חולקין על זה ואומרים, כיון שיש משהו ממשות החמץ בתוך התערובת, אע"פ שהוא בלול בגוף ההיתר, הוא חוזר וניעור בפסח ואוסר את התערובת. ויש מחמירין עוד, דאפילו אם אין בתוך התערובת כלום מממשות החמץ אפילו משהו, אלא שנפלט לשם טעם משהו חמץ ונתבטל בתוכו קודם הפסח, הרי הוא חוזר וניעור בפסח.

המרדכי (פ"ב רמז תקנ"ד והמשכו ברמז תק"נ) הביא מחלוקת ראשונים בענין זה, וז"ל: כתב בספר התרומה דאם נמצאת חטה או שעורה בעופות מלוחים או צלויים ערב פסח אחר ד' שעות, ישליך החטה [והשעורה] והעופות מותרין, דלא מיתסר חמץ במשהו אלא בזמנו, אבל שלא בזמנו דאין בו כרת בטל בס', ואינו חוזר וניעור לאסור כשהגיע זמנו, וכן פסק בס"ה. וראבי"ה חולק על ספר התרומה, והביא ראיה מנדרים פרק נערה אם מטבילין כלי טמא לטהר יטבילו כלי (טהור) לכשיטמא יטהר, ה"ה דאין חמץ בטל קודם איסורו. עכ"ל המרדכי.

ומשמע שלדעת ראבי"ה הא דאסור בתוך הפסח אינו משום דחוזר וניעור, אלא מעולם לא נתבטל, דכיון שקודם הפסח היתר הוא אין בו דין ביטול. וכ"כ הפר"ח (ס"ד), דקודם הפסח כיון שעדיין אינו נוהג איסור חמץ לא שייך ביה ביטול, וכשמגיע פסח שהוא זמן איסורו הרי אין כאן חוזר וניעור, שמעולם לא נתבטל.

אבל מלשון רבנו כאן משמע קצת שאף לדעת המחמירים נתבטל החמץ קודם הפסח, אלא שבפסח חוזר וניעור1. ולפ"ז צ"ל שדעת המחמירים שהביא רבנו (שהם רי"צ גיאות וסיעתו שהובאו ב"י) לאו היינו דעת ראבי"ה, דלשיטת ראבי"ה לא נתבטל החמץ כלל קודם הפסח, משא"כ לדעת המחמירים שהביא רבנו שפיר נתבטל קודם הפסח אלא שחוזר וניעור בפסח (וממילא אין מקום למה שהקשה במ"מ וציונים מדעת ראבי"ה על דעת רבנו). וראה ג"כ בביאור הגר"א סקכ"א ששיטת ראבי"ה הוא טעם אחר מהי"א שהובא במחבר (שהוא דעת האוסרים שהביא רבנו).

1) . ראה גם במ"מ וציונים לתחילת הסעיף.