ספריית חב"ד ליובאוויטש

שם סמ"ה

ויש חולקין על זה, ואומרים שלא התירו נותן טעם בן נותן טעם של היתר אלא כשההיתר והאיסור הן שמות מחולקין שאין שמותיהן שוין זה לזה, כגון בשר בחלב, שבשר לבדו הוא היתר גמור ושמו בשר, ונותן טעם בן נותן טעם שלו מותר לאכלו בחלב, דכיון שטעם הבשר נקלש כל כך אין בו ממשות כל כך שיוכל לחול עליו שם חדש של איסור, דהיינו שם בשר בחלב. אבל נותן טעם בן נותן טעם של חמץ, אע"פ שקודם הפסח הוא עדיין של היתר, מכל מקום כשמגיע זמן איסורו לא חל עליו שם חדש, שהרי מתחלה אע"פ שהי' קלוש מאד היה שמו חמץ ועכשיו שמו חמץ, אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה, וכיון שאין כאן שם חדש אלא איסור הבא מאליו יכול הוא לחול אפילו על טעם קלוש כזה.

כתב במ"מ וציונים וז"ל: שעד עכשיו לא אסרו הכתוב – מבואר מלשונו שגם לדעה זו מיקרי התירא בלע, רק שחל גם על טעם קלוש, עכ"ל. ודבריו תמוהים, דפשיטא שהפלוגתא היא אם חמץ מיקרי התירא בלע או איסורא בלע. ועיין בלשון המג"א סקכ"ד (מקור דברי רבנו): "דדוקא היתר גמור כגון בשר וכו' אבל חמץ וכו'", היינו שלענין זה החמץ אינו בגדר "היתר גמור", ומיקרי איסורא בלע, ולכן חל עליו האיסור1.

1) . וכן יש לדייק בלשון רבנו, שלענין בב"ח כתב "שבשר לבדו הוא היתר גמור", משא"כ לענין חמץ כתב רק "שקודם הפסח הוא עדיין של היתר", ולא כתב "היתר גמור".