ספריית חב"ד ליובאוויטש

שם סנ"ו

מלח הנתון בכלי של חמץ, אף על פי שמן הדין מותר לאכלו בפסח אם הכלי היה נקי, ואפילו אם אינו יודע אם היה נקי הרי סתם כלים נקיים הן, ואין המלח מפליט מה שבלוע בתוך הכלי אלא א"כ נידוך בתוכו, מכל מקום המחמיר [שלא] להשתמש בפסח במלח שהיה מונח בכלי הבלוע מחמץ, אפילו לא היה בן יומו והיה מודח ונקי, תבוא עליו ברכה, לפי שיש מי שאומר שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי.

במ"מ מצויין המקור לחומרא זו בתוס' (חולין קי"ג ע"א ד"ה טהור), רא"ש (שם סמ"ב) ושו"ע (יו"ד סצ"ה ס"ז ברמ"א) לענין מלח הנתון בקערה של בשר, שהמחמיר שלא ליתנו בחלב לכתחילה תבוא עליו ברכה. ובטעם חומרא זו כתב הש"ך בנקוה"כ ליו"ד שם בשם האו"ה (כלל ג' דין ו') דחיישינן שמא לא היה הכלי נקי, ובמנח"י (כלל י"ז סק"ד) כתב דחיישינן שמא נפל שומן לתוך המלח. ומעתה צריך ביאור מה שנטה רבנו מדברי הש"ך והמנח"י שטעם החומרא הוא משום חשש איסור בעין, וכתב שהטעם הוא לפי שיש מי שאומר שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי, וגם יש לעיין מיהו האומר כן.

והנראה לבאר בזה, דהנה ז"ל התוס' שם (שהוא המקור לחומרת הרמ"א): ויש ללמוד מכאן דא"צ להגעיל דפוסי גבינות הנכרים, ומותר לעשות בהם גבינות לישראל וכו', ומעשים בכל יום דמלח בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחים ממנו לתת ממנו בחלב, והמחמיר תבוא עליו ברכה, עכ"ל. ומשמע שלדעת הרמ"א מ"ש התוס' "והמחמיר תבוא עליו ברכה" קאי בין על דפוסי גבינות הנכרים ובין על מלח הנתון בקערה של בשר (ודלא כמ"ש הט"ז ביו"ד שם סקי"ח דקאי רק אדפוסי גבינות הנכרים ולא אמלח הנתון בקערה), ומשמע דחד טעמא אית להו לתרווייהו.

ומהאי טעמא ס"ל לרבנו דליכא למימר שטעם חומרת הרמ"א הוא משום חשש איסור בעין (כמ"ש האו"ה, וכהש"ך והמנח"י), שהרי טעם זה אינו שייך אלא במלח הנתון בקערה ולא בדפוסי גבינות של נכרים (שהדפוס לפנינו וניתי ונחזי אם יש בו איסור בעין, ועוד דאם יש בו איסור בעין הגעלה נמי לא מהניא ליה). ולהכי כתב רבנו שטעם החומרא הוא משום שיש מי שאומר שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי (ולא ס"ל כלל להא דאין מליחה לכלים), שטעם זה שייך בתרווייהו.

ונראה1 דהך יש מי שאומר הוא הראבי"ה שהובא במרדכי (פכ"ה סתשי"ח), שאסר בדפוסי גבינות של נכרים אף בדיעבד, ופסק כוותיה באו"ה שם דין ז'. אלא שהאו"ה ס"ל דלא אסר ראבי"ה אלא בדפוסי גבינות של נכרים, שמחמת רוב המלח נעשה הדפוס עצמו מליח והו"ל כטמא מליח, אבל מלח הנתון בקערה של בשר מותר מדינא (ולא אסר אלא לכתחילה מחשש איסור בעין כנ"ל), אבל מדברי הרמ"א בת"ח כלל י"ז דין א' משמע דס"ל בתחילת דבריו שאף בשאר דברים אסר ראבי"ה (ורק בסוף דבריו הביא דעת ההגש"ד דפליג וס"ל דלא אסר אלא בדפוסי גבינות).

ובאמת מדברי הת"ח גופא שם דין ב' משמע כדברי רבנו, שטעם החומרא אינו משום חשש איסור בעין (כהאו"ה), שהרי להדיא דחה שם דברי האו"ה אף לגבי לכתחילה, וא"כ כשכתב בסוף דבריו "והמחמיר בכל זה תבוא עליו ברכה" לא מטעם האו"ה כתב כן, אלא משום דחייש לשיטת ראבי"ה (וכמשמעות תחילת דבריו שאף בשאר דברים אסר ראבי"ה, כנ"ל), ומקורו של הרמ"א לחומרא זו הוא דוקא מהתוס' ולא מאו"ה.

ונמצא דמ"ש האו"ה שטעם החומרא במלח הנתון בקערה הוא משום חשש איסור בעין הוא משום דאזיל לשיטתיה שראבי"ה לא אסר אלא בדפוסי גבינות, אבל הרמ"א דס"ל שאף בשאר דברים אסר ראבי"ה (כמשמעות תחילת דבריו בת"ח), ס"ל דהא דהמחמיר במלח הנתון בקערה תבוא עליו ברכה הוא ג"כ משום דחיישינן לשיטת ראבי"ה ולא משום איסור בעין, ולכן כתב כן גם רבנו2.

1) . וכן פירשו במ"מ להוצאה החדשה.

2) . ראה גם פסקי אדה"ז יו"ד שם.