סי' תל"ה בקו"א סק"ב

אבל חמץ יש לו בו צד ממון, שאם עבר ומכרו מותר ליהנות מדמיו מן התורה. ומה שלא מצינו דמים לחמץ בפסח, היינו משום דלכתחילה אסור למוכרו וכו', א"כ לאו מידי חסריה, וכדפירש רש"י בפסחים דף ל"א סוף ע"ב. אבל עכ"פ אינו הפקר גמור עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבוא ויטול בעל כרחו של בעלים, דאל"כ למה ליה לרש"י למימר דלאו מידי חסריה, תיפוק ליה דהפקירא הוא וכל תרומה שהפקירה כהן ואכלה זר במזיד פשיטא דפטור מכלום.

לכאורה יש לשאול למה הוצרך רבנו להוכיח מדיוק לשון רש"י שחמץ בפסח אין דינו כהפקר גמור, ולמה לא הוכיח ממשנה ערוכה פסחים שם שהאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש, ואם חמץ בפסח הפקר גמור הוא למאן משלם.

ומכאן סיוע למ"ש החלקת יואב בספרו קבא דקשייתא קושיא ה', שמצדד לומר שבשוגג חייב קרן וחומש אף באוכל תרומת הפקר, ולכן אין ראיה ממשנתנו, דאפילו נימא דחמץ בפסח הוי כהפקר גמור מ"מ בשוגג משלם. ולאידך במזיד מפורש בדברי רבנו דפטור מכלום, וכמו שתפס בקבא דקשייתא שם (אף שעיקר קושייתו לק"מ כמשנ"ת במק"א1).

1) . קונטרס ישובים לספר קבא דקשייתא (כת"י).