ספריית חב"ד ליובאוויטש

שם

ואע"פ שאסור ליתן מתנה בשבת, מ"מ לצורך מצוה התירו כמו שנתבאר בסימן ש"ו, עיין שם.

כתב במ"מ וציונים וז"ל: מ"מ לצורך מצוה התירו – עיין בסי' ש"ו סעיף ט"ו, לא נת' בהדיא שמותר לקנות קנין לצורך מצוה. ועיי"ש סו"ס י"ז, ועיין מ"א שם ס"ק ט"ו בשם המרדכי, ובפרט לפמ"ש ברס"א סוס"ב. ואולי זהו לפי הי"א בסי' של"ט סעיף ה'. ובע"כ צריך לחלק שכאן עושה הנכרי הקנין, ואפילו אם ישראל בגדר מסייע, עיין סי' ש"מ סעיף ב', עכ"ל.

ותימה, למה הוצרך לחלק חילוק חדש, והרי בסי' ש"ו שם מחלק רבנו בפירוש בין שני הענינים. שבסעיף ט"ו כתב שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויו"ט אלא מיני מאכל ומשקה שלצורך היום, והיינו צורך מצוה (ומאכל ומשקה לאו דוקא, כמבואר בסי' שכ"ג ס"ח שמותר ליתן מתנה בשבת כשהיא לצורך השבת). וממשיך שם בסעיף ט"ז שכל היתר זה הוא דוקא במתנה (משום דהוי כמו שאלה, כמבואר בסי' תקי"ז ס"א וס"ו), אבל מקח וממכר ממש הוא שבות גמור ולא הותר לצורך מצוה, ובהמשך לזה אסר בסי"ז לקנות אתרוג או שופר ביו"ט1. ונמצא דמה שאסר בסי"ז שם אפילו לצורך מצוה הוא משום דמיירי במקח וממכר ולא במתנה, וא"צ לשום חילוק חדש2.

1) . וכן משמע מלשונו בסי"ז שם "שאין דוחין שבות גמור מפני מ"ע", היינו שהוא מקח וממכר ולא מתנה שאינה שבות גמור ולכן הותרה לדבר מצוה.

2) . ראה גם לעיל סי' ש"ו שם. וראה בארוכה דובר שלום לשם (ע' קי).