ספריית חב"ד ליובאוויטש

שם סל"ה

סלים שמולחים בהם בשר כל השנה במלח שלא נבדק מחמץ וכו', אם רוצה למלוח בהן בשר בפסח טוב להחמיר ולהגעילן ע"י עירוי מכלי ראשון להפליט מהם טעם פירור חמץ משהו שבין המלח שנבלע בהן ע"י מליחת הבשר בתוכם כל השנה, שטעם משהו זה הבלוע בתוך גוף הסל אינו מתבטל בתוכם בס' מטעם שנתבאר ביו"ד סי' צ"ט.

א. מקור דין זה הוא במג"א סק"כ בשם הב"ח, שכתב שהסלים צריכים הגעלה כיון שבכלי לא שייך ביטול. ובמחה"ש ציין ליו"ד סצ"ב ס"ה בדין טיפת חלב שנפלה על הקדרה מבחוץ (ואחריו נמשך במ"מ וציונים כאן, וכתב שאולי הציון בדברי רבנו לסצ"ט הוא טה"ד וצ"ל סצ"ב). ונראה שכוונתו להמבואר שם שאף אם נפלה כנגד הרוטב שהתבשיל מותר אם יש בו ס' כנגדה, מ"מ הקדרה אסורה, דחיישינן שמא לא פעפע הכל לתוך התבשיל ונשאר מעט בלוע בעובי הקדרה (כמבואר בש"ך שם סקכ"ז), ואותו מעט אינו מעורב בשאר הבלוע ולכן אינו מתבטל, וה"ה בנדו"ד שטעם משהו הבלוע בגוף הסל אינו בטל מטעם זה. ומכ"ש לשיטת הט"ז שם (סקי"ז וסקי"ט) שהקדרה מותרת (ועיי"ש בבאה"ט סקט"ו מה שהקשה ואכ"מ), שהטעם לזה אינו משום ביטול, אלא משום דאם אין פעפוע לטיפה אינה זזה ממקומה כלל, וא"כ גם בנדו"ד אין טעם החמץ מתבטל קודם הפסח.

אבל באמת נראה שדברי רבנו במה שציין לסצ"ט ולא לסצ"ב מכוונים הם1, דס"ל דמהא דסצ"ב לחוד אין ראיה לנדו"ד, דהתם אין הטיפה בטלה בתוך גוף הקדרה משום דחיישינן שמא אינה מפעפעת בכולה (למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה), אבל אי הוה ברירא לן שמפעפעת ומתפשטת בכל גוף הקדרה אפשר דשפיר בטלה, וא"כ בנדו"ד כיון שאין כאן אלא טעם משהו הו"ל כאילו כבר נתפשט והיה לו להתבטל. ולכן ציין רבנו לסצ"ט, דהתם מוכח שאין דין ביטול בבלוע בקדרה כלל, וטעמא משום דכיון דלא ידעינן כמה בלוע בקדרה אין משערין בו כלל (כמשי"ת לקמן). וזהו שדייק רבנו לכתוב שטעם פירור חמץ הבלוע בכלי אינו אלא משהו, דלכאורה למאי נפק"מ, אלא שזהו מה שהוצרך ללמוד מסצ"ט שאפילו טעם משהו אינו בטל בגוף הכלי.

ב. וביאור הדברים, דהנה ז"ל המחבר ביו"ד סצ"ט ס"ד: משערים ברוטב ובקיפה ובחתיכות, ומשערים ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו וכו', והני מילי במין בשאינו מינו, אבל אם הוא מין במינו משערין גם במה שבלעה הקדרה ועומד בדופני הקדרה, ומשערים זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין, עכ"ל. ומקור הדברים בחולין (פג"ה צ"ז ע"ב): א"ר חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה, איכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה, עכ"ל. ונחלקו הפוסקים בכוונת לישנא קמא, שלשיטת רש"י בקדרה עצמה היינו בחרסי הקדרה ממש, ואתא לישנא בתרא למימר דלא משערינן בקדרה עצמה אלא במאי דבלעה קדרה לחוד, ולישנא בתרא לחומרא. אבל הרשב"א (בתוה"א בית ד' שער א') הביא מקצת מפרשים שבקדרה עצמה היינו במה שבתוך הקדרה בלבד ולא במאי דבלעה קדרה, ואתא לישנא בתרא למימר דמשערינן גם במאי דבלעה קדרה ולקולא, והכריע דבמין במינו דרבנן סמכינן אלישנא בתרא, אבל במין בשאינו מינו דאורייתא מחמרינן כלישנא קמא, וכוותיה פסק המחבר.

ומעתה יש לדון לשיטת המחבר דמשערינן במאי דבלעה קדרה, אם היינו דוקא במה שבלעה עכשיו בשעת בישול זה, או דילמא משערינן גם בהיתר שהיה בלוע בה קודם לכן.

ובחידושי צ"צ לסוגיין דן בזה, וכתב דמן הדין הוה לן לשעורי אף בהיתר הבלוע מכבר, ומש"ה כשאנו משערין בליעת ההיתר דהשתא (לדעת הרשב"א) אין אנו משערין כנגדו בליעת האיסור, דסמכינן על הבלוע מכבר (ואם אין בלוע מכבר כ"ש דחרסי הקדרה בולעין טפי), עיי"ש. ולכאורה כוונתו, דעל הבלוע מכבר לחוד לא סמכינן (מא' הטעמים שיתבארו להלן או כיו"ב), אלא דמצרפינן סברא זו דמן הדין הו"ל לשעורי בהיתר הבלוע מכבר כדי לסמוך על הבליעה דהשתא.

אמנם בסוף דבריו הביא הצ"צ ממשמעות האחרונים דמן הדין אין משערין אלא במה שבלעה עתה ולא במה שבלוע ועומד מכבר, ומציין לכו"פ (פלתי סק"ג) ולפמ"ג (והוא במש"ז סק"ד). ובטעם הדבר אין הכו"פ והפמ"ג מתנבאים בסגנון אחד, דהכו"פ כתב דלא משערינן בבלוע דמעיקרא משום דלא ברירא לן אם הבלוע בקדרה נפלט או מקבל חלק מטעם האיסור, ובמין בשאינו מינו חיישינן גם בהנבלע בקדרה עתה שמא אינו נפלט, אבל במין במינו לא חיישינן להכי לגבי הנבלע עתה, אבל לגבי הבלוע מכבר חיישינן גם במין במינו שמא אינו נפלט ולהכי לא משערינן ביה. אבל הפמ"ג כתב דטעמא משום דמאן לימא לן אם יש בלוע (משא"כ בהנבלע עתה דראינו שנחסר). וכעין טעם הכו"פ מבואר בחידושי הריטב"א לחולין שם, וז"ל: ומיהו דעת רבינו הגדול ז"ל (דהיינו הרמב"ן) ומורי הרא"ה ז"ל תלמידו שלא אמרו אלא במה דבלעו שלא נתייבש אלא שעומד לפלוט שדנין אותו כאילו נפלט, עכ"ל. ומשמע שכוונתו לומר שאין משערין אלא במה שבלעה הקדרה עתה בשעת בישול שלא נתייבש עדיין ועומד לפלוט, אבל במה שבלעה קודם לכן לא משערינן, דחיישינן שמא כבר נתייבש בתוך גוף הקדרה ושוב אינו נפלט ממנה.

ולכאורה נפק"מ בין הנך טעמי להיכא דהאיסור עצמו אינו בעין אלא אף הוא בלוע בקדרה (דהיינו שאין אנו באין להתיר התבשיל שיש בו איסור בעין, אלא להתיר הקדרה שנבלע בה האיסור ע"י צירוף ההיתר הבלוע בה מעיקרא), דלטעם הפמ"ג אף בכה"ג אין הבלוע מעיקרא מצטרף לבטלו, דמאן לימא לן אם יש בלוע כלל וכמה הוא, ולטעם הכו"פ והריטב"א בכה"ג איכא למימר דמצטרף, שהרי לא אמרו שאינו מצטרף אלא לפי שאינו נפלט לחוץ, אבל לגבי איסור הבלוע בקדרה עצמה שפיר חזי לאצטרופי.

וכסברת הכו"פ והריטב"א משמע לכאורה בתוס' פג"ה שם ד"ה איכא (והובא בכו"פ שם), שהקשו אלישנא קמא וז"ל: תימה אם שיעור עובי הקדרה כחמישים זיתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זיתים ובישל באותן המים כזית חלב, היאך יתבטל אותו כזית חלב במים הא פשיטא שיש במים טעם חלב, ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דליתיה לאיסורא בעיניה, דנבלע בה בקדרה כזית חלב והיא היתה כבר בלועה מהיתר ואח"כ חזר ובישל היתר, דמשערינן בקדרה עצמה לבטל האיסור שנבלע בה, עכ"ל. הא קמן שלדעת התוס' (עכ"פ אליבא דלישנא קמא) ההיתר הבלוע בקדרה מעיקרא מצטרף לבטל האיסור הבלוע בה, ולישנא קמא בהכי הוא דקמיירי.

ג. והנה הט"ז והש"ך בסצ"ט שם (ט"ז סק"ד וש"ך סק"ו) הביאו דברי מהרש"ל בסוגיין (יש"ש פג"ה סל"ד), שהביא את מחלוקת הפוסקים אי משערינן במאי דבלעה קדרה, ומסיק וז"ל: ונראה בעיני אפילו היכא שראינו שנפל האיסור אין לשער במאי דבלעה הקדרה, כי אין לעמוד על שורש הדבר, ולא ידע כמה בלעה הקדרה, וכמה פעמים יבוא לידי קלקול מזה, אלא לעולם משערינן כמה שבא לפנינו. עכ"ל מהרש"ל המובא בש"ך ובט"ז (ועיי"ש בט"ז שלפי זה ה"ה במין במינו), וכן הסכימו שאר האחרונים להלכה (עכ"פ בדליכא הפ"מ).

ובהמשך דבריו שם הביא מהרש"ל ראיה לדבריו מדברי התוס' הנ"ל, וז"ל: ועוד קצת ראיה לדבר מדברי התוספות שכתבו וז"ל, איכא דאמרי בקדרה עצמה, תימה אם שיעור עובי קדרה כחמישים זיתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זיתים ובישל באותן מים כזית חלב, היאך יתבטל אותו כזית חלב במים, הא פשיטא שיש במים טעם חלב, ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דליתיה לאיסור בעיניה, דבלע בה בקדרה כזית חלב והיא היתה כבר בלוע מהיתר ואח"כ חזר ובישל היתר, דמשערינן בקדרה עצמה לבטל האיסור שבלע בה ע"כ. ולפי פירושו לא ידעינן הי מינייהו לחומרא והי מינייהו לקולא, ומשום הכי לא עבדינן להקל בשום חדא מנהון, ולא משערינן במאי דבלע כלל אלא במה שלפנינו. עכ"ל מהרש"ל שם.

והיינו, שלשיטת התוס' נמצא דלישנא קמא ולישנא בתרא הם ב' דינים שאינם תלויים זה בזה כלל, דלישנא קמא מיירי בצירוף היתר הבלוע מכבר בגוף הקדרה כדי לבטל איסור הבלוע בה מכבר, ולישנא בתרא מיירי בצירוף ההיתר הנבלע עתה בקדרה כדי לבטל האיסור המתבשל בה עתה. וכיון שב' קולות אלו אינן תלויות זו בזו, איכא למימר דלישנא קמא מודי ללישנא בתרא ולישנא בתרא פליג, ואיכא למימר איפכא, ולהכי מחמרינן בתרווייהו, והיינו שאין מצרפין ההיתר הבלוע מעיקרא כדי לבטל איסור בלוע (כלישנא קמא) משום לישנא בתרא, ואין מצרפין לא הנבלע עתה כדי לבטל איסור בעין (כלישנא בתרא) משום לישנא קמא.

ועכ"פ נמצא מדברי מהרש"ל דלא משערינן בהיתר הבלוע בקדרה כדי לבטל האיסור הבלוע בה, ומשמע דטעמא משום דלא ידעינן כמה בלוע בקדרה (כהפמ"ג). ואף שבתחלת דבריו צירף לזה גם חשש שמא יבוא לידי קלקול, מ"מ משמע שעיקר הטעם הוא משום דלא ידעינן כמה בלעה קדרה (ולכן בט"ז ועוד אחרונים העתיקו רק טעם זה), וגם י"ל דסברא זו דחשש מקלקול מסונפת בכל מקום שאנו מחמירים משום דלא ידעינן (כגון היכא דמשערינן בכל החתיכה משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה), דלכאורה למה לא נתנו עכ"פ איזה שיעור שיהיה פחות מכולו, אלא בודאי לא רצו לתת שיעור משום חשש קלקול (וכעין זה כל היכא דאמרינן אין אנו בקיאין וכה"ג).

ד. ומעתה יובן מ"ש רבנו שטעם משהו חמץ אינו מתבטל בגוף הסל מטעם שנתבאר ביו"ד סצ"ט, ששם (היינו בדברי מהרש"ל שציינו לדבריו בש"ך ובט"ז ביו"ד שם, ומוסכם מכל הפוסקים שלאחריהם) נתבאר שאין ההיתר הבלוע בקדרה מצטרף לבטל איסור כלל ואפילו אם האיסור עצמו אף הוא בלוע, וטעמא משום דלא ידעינן כמה הוא הבלוע, ולפיכך אף אותו משהו חמץ הנבלע בסל אינו מתבטל בהיתר הבלוע בו.

ובאמת אפשר שבזה אף המחבר מודה (כמ"ש הפמ"ג ודלא כהכו"פ), שהרי המחבר לא כתב אלא דמשערינן בהיתר הנבלע עתה (כלישנא בתרא), ולא דמשערינן בהיתר הבלוע בקדרה מעיקרא. ואף שהמהרש"ל כתב כן בשיטת התוס' והמחבר אזיל בשיטת הרשב"א, הא לא אשכחן להתוס' והרשב"א דפליגי בסברת לישנא בתרא, וא"כ מ"ש המהרש"ל דללישנא בתרא לא משערינן בהיתר הבלוע מכבר אתי גם לשיטת הרשב"א.

ומעתה מסתבר שאף מ"ש הצ"צ (בדעת הרשב"א) כוונתו לסברא זו, והיינו שעל הבלוע מכבר לחוד לא סמכינן משום דלא ידעינן כמה הוא, ומ"מ הא ודאי אמרינן דעכ"פ אין הבלוע מכבר פחות מהנבלע עתה, ולהכי חזי לאצטרופי לשער בנבלע עתה מההיתר ולא מהאיסור2.

[והא דמשמע ביו"ד סצ"ב (לכמה דעות) דאי ברירא לן שהטיפה מתפשטת בכל הקדרה שפיר בטלה, צ"ל שאין זה ביטול ממש, כי במה יתבטל ומנא ידעינן כמה יש בקדרה, אלא הכוונה שהטיפה מתפשטת באופן שכשיבשלו בקדרה אח"כ לעולם לא תפלוט אלא טעם משהו שיתבטל בס' (היינו לפי ערך המתבשל בקדרה, שכשמבשל מעט פולטת מעט, וכשמבשל הרבה פולטת יותר, אבל אז גם בתבשיל יהיה יותר, ולעולם יהיה ס' כנגד הפליטה). ולכן בחמץ בפסח לא מהני היתר זה, כיון שאותו טעם משהו לא נתבטל עדיין, אלא שאח"כ כשישתמש בכלי בפסח ויפלוט טעם יהיה ס' כנגדו, ואז איסורו במשהו].

1) . וכן מוכח לקמן סע"ו שחוזר ומציין לסצ"ט באותו ענין.

2) . ראה גם פסקי אדה"ז סצ"ט ס"א (ב).