סי' תל"ט ס"ה

שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס, אם הבתים הן של שני בני אדם ובאין לשאול זה אחר זה, שניהם אין צריכין לחזור ולבדוק אם ביטלום או יכולין לבטל, וכל אחד יכול לתלות החמץ בבית חבירו. אבל אם לא ביטלו ואינן יכולין עוד לבטלו שניהם צריכין לחזור ולבדוק אפילו אם היה ככר קטן, ואין כאן ב' ספיקות להקל, לפי שספק זה שמא לא נכנס לבית זה או שמא לא נכנס לבית זה אינו נחשב לספק כלל מן התורה, שבודאי נכנס לאחד מהן, וכיון שאינו ידוע איזהו שניהם צריכין בדיקה דהי מינייהו מפקת. ואף שבאו לשאול זה אחר זה, אין זה מועיל כלום מן התורה, אא"כ ביטלו, שאז אין צריך לבדוק אלא מדברי סופרים, וחכמים הקילו בספק דבריהם ואמרו שאם באו לשאול זה אחר זה כיון שאפשר לומר לכל אחד שהוא אין צריך לבדוק לפי שהחמץ הוא בבית חבירו אומרים כן. אבל אם באו לשאול בבת אחת או שאחד מהם שואל עליו ועל בית חבירו, כיון שאי אפשר לומר להם ששניהם אין צריכים לבדוק שהרי בבית אחד יש ודאי חמץ, אם כן שניהם צריכים לחזור ולבדוק דהי מינייהו מפקת.

א. י"ל בביאור דברי רבנו, בהקדים מה שיש לחקור בדין ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות, דמסקינן בפסחים י' ע"א ובכתובות כ"ז ע"א דאם באו לישאל בבת אחת ד"ה טמאים כיון דא"א לטהר את שניהם מספק (ולמאי דקיי"ל כדעת ר' יוסי שם ה"ה בנשאל עליו ועל חבירו דכנשאלו בבת אחת דמי), אם הוא משום דהואיל ויש כאן תרי קולי דסתרי אהדדי אין אנו יכולים לפסוק בשניהם לקולא משום דמחזי כשיקרא, או דנימא דאין החסרון בכחנו לפסוק, אלא דאין ביכלתנו להטיל חלות היתר על שני בני אדם בבת אחת כיון דסתרי אהדדי.

וחקירה זו יש לפשוט מהא דכתב הר"ן בכתובות כ"ז ע"א בדין שבויות, דאם יש שם מחבואה א' מצלת על כולן, ולשיטת רש"י אפילו אם באה רק אחת לשאול דינה כשואלת עליה ועל חברתה, וע"ז כתב הר"ן וז"ל: דבשלמא בב' שבילין כי נשאלו כ"א בפ"ע אפשר דחד לא ידע בדחבריה, אלא כשבא לישאל עליו ועל חבירו וכיון דאיהו ידע באידך ויודע דכי מטהרין ליה לחבריה לא מטהרין ליה, סבר ר"י דמחזי כשיקרא, והכא נמי בכרקום אי אתיא כל חדא בפ"ע היא ידעה בגוונא דאידך וכו', עכ"ל. הרי דטעמא דבא לשאול עליו ועל חבירו הוא משום דמחזי כשיקרא. וכן העתיק רבנו בהלכות נדה סי' ק"צ סקמ"ט וז"ל: שבאה א' מהן לשאול עליה ועל חברתה, שא"א לטהר שניהן בב"א משום דמחזי כשיקרא (עיין ר"ן פ"ב דכתובות), עכ"ל. וכן משמע מלשון רבנו כאן "כיון שאפשר לומר לכל אחד", "כיון שאי אפשר לומר להם ששניהם אין צריכים לבדוק". וראה גם במל"מ פי"ט מהל' אבות הטומאה ה"ב שהאריך בזה.

ואפילו לר' יהודה דמטמא דוקא בבאו שניהם בבת אחת ומטהר בבא לישאל עליו ועל חבירו כתב רש"י בפסחים שם ד"ה ר' יהודה וז"ל: הואיל ואין כאן שואל אלא א' משיבין לו טהור אתה, שהרי ספק ביאה הוא, ומעצמו יבין שאף חבירו כמוהו, אבל כששניהם שואלין תכ"ד צריך אתה להשיב לשניהם כא', עכ"ל. משמע דלר' יהודה החילוק בין באו בב"א לבא לישאל עליו ועל חבירו הוא דבבא לישאל עליו ועל חבירו אין אתה צריך לומר בפירוש שאף השני טהור, אלא שזהו מובן מתוך הפס"ד בנוגע לעצמו.

ומכל הלין מוכח דהגדר דתרי קולי דסתרי אהדדי הוא משום דאין אנו יכולים לפסוק ולומר לשניהם להקל, ובזה פליגי ר' יוסי ור' יהודה אם פס"ד שאינו נאמר בפירוש ורק מובן מתוך הדברים הוא ג"כ מחזי כשיקרא או לא).

וגם לשיטת התוס' כתובות שם ד"ה בב"א שכתבו דכיון שהדבר ידוע לכל דהרבה כהנות היו הוי כאילו באו לישאל על כולן בב"א, משמע ג"כ דהטעם הוא משום דמחזי כשיקרא, והואיל וידוע לכל כו"ע מודו דמחזי כשיקרא (ובדוחק י"ל דלשיטת התוס' כיון דידוע לכל הרי הפס"ד דטהורה חל ממילא על כולן ויש כאן חלות דין טהרה על כולן בב"א).

ולפי זה יש לבאר דברי רבנו כאן, דהא דספק שמא לא נכנס לבית זה או שמא לא נכנס לבית זה אינו נחשב לספק כלל מן התורה, היינו משום דבדין תורה אין לחלק בין אם אנו יכולים לפסוק לשניהם להקל או לא, אלא הטעם דא"א לפטור את שניהם הוא משום דא"א להיות חלות דין פטור על שניהם, וכיון דהי מינייהו מפקת הרי שניהם חייבים אף שבאו בזה אחר זה, דבזה אחר זה מועיל לנו רק לענין הפס"ד שאנו צריכים לומר, דכיון שאין אנו צריכים לומר לשניהם להקל בב"א שניהם פטורים, אבל חלות דין פטור מה"ת אינו תלוי בפס"ד, אלא גם בלא פס"ד יש כאן חלות דין פטור על שניהם, וזה הרי א"א להיות, ולכן שניהם חייבים. משא"כ בספק דרבנן הקילו חכמים בזה אחר זה ואמרו דכיון שאפשר לומר לשניהם אומרים כן, משא"כ בב"א גם לומר לשניהם א"א (אלא דמ"ש רבנו "ואינו נחשב לספק כלל מן התורה" צ"ע ממ"ש התוס' פסחים שם ד"ה בב"א, וראה גם מה שציין במל"מ שם ד"ה עוד כ' התוס' בפ"ק דפסחים, ואכמ"ל).

[ובמ"מ וציונים הקשה מש"ך יו"ד סי' קי"א סקי"ב וסקי"ד. ומשם לא קשה כ"כ, דהש"ך מיירי היכא דאיכא למימר שאני אומר, דהיינו שהספק הוא בין איסור להיתר ולא בין שני צדדים שקולים לאיסור].

ב. ומה שיש להקשות בזה הוא, דהנה מדברי רבנו כאן משמע דבאמת בכה"ג אינו ספק כלל דהי מינייהו מפקת, ולכן מה"ת גם בזה אחר זה שניהם חייבים, אלא דבדרבנן הקילו בזה אחר זה. ומשמע דמעיקר הדין היה לנו להחמיר גם בזה אחר זה, אלא דבזה הקילו בדרבנן, ובב"א הדרינן לכללין דאין כאן ספק כלל.

והכרחו של רבנו לזה הוא מדין זה עצמו, דכיון דבספק ספיקא אם יש קולי דסתרי אהדדי בא' מהספיקות לא אזלינן להקל, אף דבפס"ד הבי"ד אין כאן סתירה כלל (דהרי י"ל שנכנס לא' מהבתים ואכלו), הרי ע"כ צ"ל דכיון דמצד א' מהספיקות יש כאן סתירה (דבע"כ נכנס לא' מהבתים), אע"ג דבהפס"ד אין סתירה, הרי ספק זה בטל וכאילו אינו, ונשאר רק ספק א' וספיקא דאורייתא לחומרא (וכמשנת"ל הביאור בזה, דמה"ת תלוי בחלות דין הפטור, וכיון שמצד ספק זה א"א להיות חלות דין פטור על שניהם אין זה ספק כלל). וכיון דעכצ"ל דמה"ת בקולי דסתרי אין כאן ספק כלל, שוב אתה מוכרח לומר דגם מדרבנן היה צ"ל כן אי לאו דהקילו בזה אחר זה.

אמנם בהל' נדה כתב רבנו (והובא לעיל) דהא דא"א לטהר שניהם הוא מטעם דמחזי כשיקרא, משמע הא לאו הכי היינו מקילים בשניהם1. וכ"כ הרע"ב על משנה זו דב' שבילין (טהרות פ"ה מ"ג) דהיינו צריכים לטהר שניהם דהא ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור, אלא דא"א מטעם מחזי כשיקרא (וכן צ"ל לפמ"ש לעיל מהתוס' פסחים דרק מדרבנן טמאים בב"א, דמדאורייתא ספק טומאה ברה"ר טהור).

ונראה ליישב עפמ"ש רבנו בהל' נדה שם סקפ"ו לדעת הרשב"א דס"ל דבב' קדירות אפילו באו בזה אחר זה שתיהן אסורות, ומ"מ בדין ב' נשים שנתעסקו בציפור שאין בו דם כסלע ונמצא על כל אחת כסלע ס"ל שאם באו בזא"ז שתיהן טהורות. וכתב רבנו לחלק, דבדין כתמים הרי אינה צריכה לתלות כתמה בחברתה, אלא תולה בדם ציפור וחברתה ממילא טמאה לפי שאין לה במה לתלות, משא"כ בב' קדירות דאם אתה אומר שזו מותרת הרי אתה תולה האיסור בקדרה השניה, וא"כ ע"כ השניה אסורה.

ולפ"ז י"ל גם לדידן (דאע"ג דאנן לא קיי"ל כהרשב"א כמו שהוכיח רבנו שם מדין ב' בתים בדוקים, י"ל דהיינו רק לגבי הדין דבזה אחר זה בקדירות ובתים, אבל עצם הסברא לחלק י"ל גם לדידן), דבתליית כתמים כיון דאם אתה מטהר את הא' אין אתה מטמא בזה את הב', אלא דממילא טמרה היא כיון שאין לה במה לתלות, לכן אין לאו דמחזי כשיקרא היינו צריכים לטהר את שתיהן. וכן בדין שבויה בכתובות שם, דאם היתה מחבואה אחת מצלת על כולן, הרי כשאתה מטהר הא' אין אתה תולה הטומאה בשניה, אלא דכיון שאין שם אלא מחבואה אחת הרי השניה ממילא טמאה (כנ"ל בתליית כתמים), וכיון שכן כתב הר"ן דא"א לטהר את כולן דמחזי כשיקרא, ולולא זאת היינו מטהרים שתיהן כיון שטהרת הא' אינה סותרת לטהרת חברתה. וכן בב' שבילין שאין טהרת הא' סותר את הב', דלכן ס"ל להרשב"א שם דבזה אחר זה שניהם טהורים, שם ג"כ כתב הר"ן דהטעם הוא משום דמחזי כשיקרא, דלולא זאת היינו מטהרים את שניהם. וזהו ג"כ טעמו של הרע"ב שכתב דב' שבילין היינו צריכים לטהר שניהם דספק טומאה ברה"ר טהור, אלא דמחזי כשיקרא.

וכ"ז הוא כשאין הא' סותר את הב', אבל בדין ב' בתים שהא' סותר את הב', הא דמחמרינן בשניהם אין זה רק משום דמחזי כשיקרא, אלא דבב"א אין אנו יכולין להקל כלל כיון שיש סתירה ביניהם, ורק בזא"ז הקילו כיון שאין אנו צריכים לומר לשניהם בב"א כנ"ל.

[ובזה היה אפשר ליישב מ"ש רבנו דמה"ת אין כאן ספק כלל, אף שהתוס' פסחים שם כתבו דרק מדרבנן טמאים בב"א אבל מה"ת טהורים, דהתוס' מיירי בדין ב' שבילין שאין הא' סותר את הב' ולכן מה"ת טהורים, משא"כ רבנו מיירי בב' בתים שיש סתירה ביניהם כנ"ל. אלא דמ"מ יוקשה ממקומות שציין במל"מ הל' אבות הטומאה שם, עיי"ש ואכ"מ].

1) . ראה גם מ"מ וציונים כאן.