ספריית חב"ד ליובאוויטש

שם סי"ג

אבל אם מגעיל כלי החמץ קודם שעה ה', אף אם היורה הוא בן יומו אין צריך להגעילו תחלה, וכן אין צריך שיהיה במים ס' כנגד הכלים אף אם הם בני יומן, דכיון שהחמץ הוא מותר עדיין באכילה הרי יש כאן ג' נותני טעם של היתר קודם שיבא לכלל איסור דהיינו קודם שיגיע זמן איסורו, ולפיכך אינו חוזר ונאסר אף כשיגיע זמן איסורו, כמו שנתבאר בסימן תמ"ז.

ובהגה"ה: ועיין שם שאף האוסרים בב' נותני טעם מודים בג' נותני טעם מטעם המבואר שם. ואין הדבר דומה לדגים שנתבשלו בקדרה של בשר שיש אוסרים לאכלם בחלב אף על פי שיש ג' נותני טעם, מן הבשר לקדרה ומהקדרה לרוטב של דגים שבתוכה ומהרוטב לדגים, לפי שטעם קלוש של בשר המובלע בדגים יש בו חשיבות טעם קצת, כי נבלע אוכל באוכל, שהדגים ראויים לאכילה והבשר נתן בהם טעם לשבח, לכך אסור לאכלו בחלב אם נתבשלו בקדרה של בשר. אבל טעם קלוש של חמץ שנפלט מן הכלים או מן היורה וחוזר ונבלע בכלים, אינו חשוב טעם כלל כשיחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל.

א. מקור חילוק זה שבהגה"ה הוא ברא"ש פכ"ש ס"ז, וז"ל הרא"ש שם: ובערב הפסח קודם שעה חמישית דשעת היתר הוא מותר להגעיל אפילו בן יומו, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם, החמץ נותן טעם בכלי והכלי במים וחוזר ונבלע בכלי, וכולהו היתר וכו'. ואפילו לדברי המפרשים עלו אין נתבשלו לא, הכי שרי, דהתם הבשר הנבלע בדגים חשוב טעם, כי נבלע אוכל באוכל, שדגים ראויין לאכילה והבשר נותן בהם טעם לשבח, הלכך אסור לאוכלן בכותח אם נתבשלו בקדירה, אבל הכא טעם החמץ הנפלט מן הכלי למים וחוזר ונבלע בדופני הכלי אינו חשוב טעם כשיחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל. עכ"ל הרא"ש.

וכעין לשון הרא"ש מבואר בתוס' ע"ז ע"ו ע"א ד"ה מכאן (בטעם הב'), וז"ל: כשמגעילין כלי חמץ בערב הפסח בד' שעות דשעת היתר היא יכול להגעיל אפילו כלי בן יומא בפחות מס', דהוי נ"ט בר נ"ט של היתר, החמץ בקערה וממנו למים ומן המים חוזר ונבלע בקערה ועדיין הכל היתר. ועוד, כי יותר מתקלקל טעם חמץ בכלי שאין ראוי לאכילה ממה שמתקלקל טעם בשר בדגים שנתבשלו אחריו, לפי שהדגים ראויין לאכילה והבשר נותן בהן טעם לשבח. עכ"ל.

והנה כד דייקת בל' התוס' והרא"ש משמע לכאורה שאינם טעם אחד, שהרי התוס' כתבו שטעם החמץ מתקלקל מכלי יותר ממה שמתקלקל טעם הבשר בדגים, משא"כ בדברי הרא"ש משמע שהחילוק ביניהם אינו לענין קלקול הטעם אלא לענין חשיבותו, שטעם הבלוע בדגים יש בו חשיבות טעם כיון שראויים לאכילה, משא"כ טעם הבלוע בכלי. אמנם הב"י כאן כתב שמקור דברי הרא"ש הוא בתוס', ומשמע דס"ל ששניהם אמרו דבר אחד. וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' צ"ה סקט"ו שטעם הרא"ש וטעם התוס' אחד הם.

ומלשון רבנו משמע שהעיקר הוא כמשמעות לשון הרא"ש, שאין חילוק בין טעם המובלע במאכל לטעם המובלע בכלי לענין קלישות הטעם וקלקולו, אלא שכשהוא בלוע באוכל יש בו חשיבות טעם קצת כיון שהוא ראוי לאכילה כך, משא"כ כשבלוע בכלי. וי"ל שלדעת רבנו כן הוא גם כוונת התוס', דמה שכתבו שהטעם מתקלקל בכלי יותר מבאוכל היינו שאין בו חשיבות טעם כיון שנתקלקל ואינו ראוי לאכילה כך, משא"כ באוכל שראי לאכילה כך (ולא שיש חילוק באיכות הטעם עצמו כשהוא בכלי או כשהוא באוכל). והוא דלא כמ"ש ביד יהודה (ביו"ד סי' צ"ד פיה"א סקי"ט) שהעיקר הוא כמשמעות לשון התוס' שהטעם מתקלקל בכלי יותר מבאוכל, ושכ"ה גם כוונת הרא"ש1.

ב. בספר התרומה (או"ה סנ"ה) ובשבלי הלקט (סר"ז, הובא בב"י שם) כתבו שטעם ההיתר בהגעלה למאן דאסר דגים שנתבשלו בקדרה של בשר הוא לפי שבהגעלה יש ג' נ"ט של היתר, ומוכח שלדעתם דגים שנתבשלו בקערה יש להם דין ב' נ"ט, ודלא כמ"ש רבנו כאן שיש בהם ג' נ"ט.

ויש לבאר דברי רבנו עפמ"ש בפר"ח ס"א (שהוא מקור דברי רבנו כאן כמצויין במ"מ) שמה שהוצרך הרא"ש לטעם זה, ולא כתב דהא דשרי בהגעלה הוא משום דאיכא ג' נ"ט (כמ"ש התוס' בטעם הא'), היינו משום דאיכא מאן דס"ל דנתבשלו נמי אית ביה ג' נ"ט, ואפשר דאיכא מאן דס"ל הכי וס"ל ג"כ דעלו אין נתבשלו לא אע"פ שיש בו ג' נ"ט של היתר, ולכן הוצרך הרא"ש לחלק בג' נ"ט גופא בין טעם הבלוע בכלי לטעם הבלוע בדגים. וכן יש לפרש גם בדברי רבנו, דמ"ש "ואין הדבר דומה לדגים שנתבשלו בקדרה של בשר שיש אוסרים לאכלם בחלב אע"פ שיש ג' נ"ט" אין כוונתו להכריע שנתבשלו אית ביה ג' נ"ט, אלא כוונתו כדברי הפר"ח, שאף את"ל דאיכא מאן דאסר בדגים שנתבשלו אע"פ שלדעתו יש בהם ג' נ"ט, מ"מ יש חילוק בין הגעלה לדגים שנתבשלו כמ"ש הרא"ש.

ומעתה, לאחר שנתחדש לנו סברת הרא"ש שטעם קלוש אינו אוסר אלא כשהוא מובלע במאכל אבל כשהוא מובלע בכלי אינו חשוב טעם, שוב יש לחקור אם צריכים אנו עדיין לחלק בזה בין ב' נ"ט לג' נ"ט ולומר שסברא זו לא מהניא אלא בדאיכא ג' נ"ט, או שמא מעתה אין לנו צורך כלל לחלק בין ב' נ"ט לג' נ"ט, אלא בתרווייהו אם הטעם מובלע במאכל אסור ואם מובלע בכלי מותר. ואף שבחמץ בפסח בלא"ה בעינן ג' נ"ט לדעה הב' דלעיל סתמ"ז סמ"ה, מ"מ אכתי נפק"מ לדעה הא' שם, או בשאר איסורים, כגון אם מותר לבשל חלב לכתחילה בכלי שנתבשל בו מאכל שקיבל טעם מבשר.

והנה בתוס' (שנעתק לעיל) כתבו שני טעמים להיתר הגעלה, הא' משום דהוי נ"ט בר נ"ט של היתר, והב' לפי שהטעם מתקלקל יותר בכלי מבמאכל. ונראה שכוונתם בטעם הא' להתיר משום ג' נ"ט, כדמשמע מלשונם "החמץ בקערה וממנו למים ומן המים חוזר ונבלע בקערה ועדיין הכל היתר", וא"כ לא התירו אלא בצירוף ב' הטעמים, ג' נ"ט ושהטעם מתקלקל בכלי. וכיון שכתב הב"י שטעם הרא"ש הוא מדברי התוס', משמע דס"ל שגם להרא"ש כן הוא, וכיון שהרא"ש הוא יסוד דברי רבנו, מסתבר לומר שגם לדעת רבנו בעינן תרווייהו, ג' נ"ט ובכלי.

וכ"כ הש"ך להדיא ביו"ד סצ"ד סקט"ו ובנקוה"כ בסי' ק"ג ס"ב, דאף כשהטעם מובלע בכלי לא שרי אלא בדאיכא ג' נ"ט, אבל בב' נ"ט אסור (לדידן דאסרינן בנתבשלו או נצלו). ואף שבתחלת דבריו בסצ"ד שם משמע דטעם הרא"ש וטעמא דג' נ"ט תרי טעמי נינהו שאינן צריכין זה לזה, נראה שאין זה אלא דרך שקו"ט, דתחלה כשהביא טעם הרא"ש לא אסיק אדעתיה לחלק בין ב' נ"ט לג' נ"ט, אבל למסקנת דבריו גם טעם הרא"ש אינו אלא בג' נ"ט (ולכן כ"כ בפשיטות בנקוה"כ בסי' ק"ג).

וכן יש להוכיח מדברי הפר"ח (מקור דברי רבנו), שכתב שאפשר דאיכא מאן דמפליג בין נצלו לנתבשלו וס"ל דבנתבשלו איכא ג' נ"ט ומ"מ ס"ל דעלו אין נתבשלו לא, ולכאורה למאי קמפליג בין נצלו לנתבשלו אי ס"ל דנתבשלו נמי אסור, ולמאי נפק"מ הא דס"ל דבנתבשלו איכא ג' נ"ט. ועכצ"ל שגם לדידיה יש חילוק בין ב' נ"ט לג' נ"ט, והיינו דבב' נ"ט אסור גם בכלי, משא"כ בג' נ"ט מותר כשהטעם מובלע בכלי.

וכן מוכח מדברי רבנו לעיל סי"א, שכתב דהא דשרינן ג' נ"ט בהגעלה הוא לפי שג' נ"ט הוא מותר גמור אף באיסורי תורה, וציין ליו"ד סי' צ"ה, ונתבאר בדברינו לעיל שם שכוונתו להמבואר בש"ך שבכלי שרי ג' נ"ט, ומוכח שאף בכלי לא שרינן אלא בג' נ"ט ולא בב' נ"ט.

1) . ראה גם פסקי אדה"ז סצ"ה ס"ב (א).