שם סט"ז ואילך

כשמגעיל משעה ה' ואילך וכו' צריך הוא להזהר שלא ישהה הכלים בתוך היורה יותר מדאי, אלא ישהה אותם שם באומד הדעת בכדי שיפליטו כל גיעולם ויוציאם מיד, שאם ישהה אותם שם לאחר שהפליטו כל גיעולם, הרי הם חוזרין ובולעין מגיעול הנפלט מהם כבר או מן גיעול הנפלט מן היורה וכו'.

ויש אומרים שאין צריך ליזהר בכל זה אף על פי שמגעיל משעה ה' ואילך וכו', לפי שאמרו חז"ל שטבע הרותחין לבלוע ולא לפלוט מה שבלעו כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ב, וכן אלו הרותחין שביורה בולעין הגיעול הנפלט מהכלים ומן היורה, ואינן פולטין את הגיעול שבלעו, דהיינו שאינן מבליעין אותו בתוך הכלים, כל זמן שהן רותחין, דהיינו שמעלין רתיחה ואבעבועות. ולפיכך אם קדם והוציא את הכלים מן היורה בעוד שהרותחין מעלין רתיחה הרי לא נבלע בהכלים שום גיעול, אבל אם הוציא לאחר שנחו מרתיחתן, אף על פי שהיד סולדת בו, הרי חזרו הכלים ובלעו גיעול שנפלט מהם או מהיורה, לכך צריך לחזור ולהרתיח המים, ויגעיל הכלים פעם שנית ויוציאם טרם שינוחו המים מרתיחתן.

מ"ש רבנו שאם הוציא הכלים מן המים לאחר שנחו מרתיחתן מהני אם יחזור וירתיח המים ויגעיל הכלים פעם שנית הוא כדעת הט"ז (סק"ג) והח"י (סק"ז), ודלא כמג"א (סק"ג) שכתב שהרתחה פעם שנית לא מהניא. ולכאורה צ"ע בדעת רבנו, דאם מהני הרתחה פעם שנית לעכב את המים מלפלוט את הגיעול שבלעו קודם לכן (בשעה שנחו מרתיחתן), א"כ למה לא תעכב הרתיחה גם את הכלים עצמם מלפלוט את הגיעול שבלעו בשעה שנחו המים מרתיחתן (כמ"ש הפמ"ג יו"ד סצ"ב שפ"ד סק"ב דהא דקיי"ל שהרתיחה מעכבת הפליטה שייך גם בכלי, שכשהוא רותח אינו פולט מה שבלוע בו).

ולכאורה היה מקום לומר דמש"ה דייק רבנו וכתב "אם הוציא לאחר שנחו מרתיחתן", דדוקא בכה"ג מהני הרתחה פעם שנית, דכיון שהוציא את הכלים מן המים ונצטננו שוב אין הרתיחה מעכבת אותם מלפלוט מה שבלעו קודם שנצטננו (וכמו בכל הגעלת כלים בעלמא שהכלים פולטים את הגיעול הבלוע בהם אף שהמים רותחים), משא"כ המים שלא נצטננו בינתיים, אף שנחו מרתיחתן, מעכבת אותם הרתיחה מלפלוט מה שבלעו בשעה שנחו מרתיחתן (אבל אם לא הוציא הכלים מן המים אלא עודם בתוך היורה לא מהני הרתחה פעם שנית, דכיון שלא נצטננו הכלים מעכבת אותם הרתיחה מלפלוט כנ"ל).

אבל באמת מפורש בדברי רבנו לקמן (סוסכ"א) שאפילו אם הכניס את הכלים ליורה קודם רתיחת המים ובלעו מהגיעול הבלוע בהם, ולא הוציאם בינתיים, מ"מ כשירתיחו המים יפלטו הכלים את הגיעול שנבלע בהם קודם הרתיחה, אף שהמים עצמם אינם פולטים בשעת הרתיחה את הגיעול שנבלע בהם קודם הרתיחה.

ועל כן נראה ברור בדעת רבנו שבכלי לא אמרינן שהרתיחה מעכבת הפליטה, שלא אמרו כן אלא באוכל (ולדעת הי"א כאן גם במים) שהוא עצמו מרתיח ומתבשל, אבל כלי אינו משתנה כלל ע"י הרתיחה, ולכן אין הרתיחה מעכבת את הפליטה ממנו. ומהאי טעמא הוא דמהני הגעלת כלים בעלמא, ולא אמרינן שרתיחת המים מונעת הכלי מלפלוט. ומעתה אין צורך לחדש חילוק אם נצטנן בינתיים או לא, אלא בכל אופן באוכל הרתיחה מעכבת הפליטה ובכלי אינה מעכבת.

והפמ"ג שכתב שאף בכלי אמרינן שהרתיחה מעכבת הפליטה, אזיל לטעמיה שכתב שם שאין הרתיחה מעכבת אלא מלפלוט מה שבלע בשעת רתיחה זו גופא, אבל מה שבלע קודם לכן חשיב כגופו ופולט (ולדידיה עכצ"ל כהמג"א שאם נחו המים מרתיחתם לא מהני שירתיחם פעם שנית, כי אז יפלטו הגיעול שבלעו קודם הרתיחה), ומהאי טעמא מהני הגעלת כלים בעלמא, ולכן לא הוצרך לחלק בין כלי לאוכל (ולכן כתב הפמ"ג שני דינים אלו בחדא מחתא, כי תלויים הם זה בזה). אבל רבנו דס"ל שהרתיחה מעכבת גם מה שבלע קודם הרתיחה (כדמוכח מהא דהתיר להרתיח המים פעם שנית אם נחו מרתיחתן, כהט"ז ולא כהמג"א), ס"ל שבכלי לא אמרינן כלל שהרתיחה מעכבת הפליטה1.

והנה, לכאורה יש להקשות על הנת"ל בשיטת הט"ז ורבנו שבאוכל הרתיחה מעכבת הפליטה גם ממה שנבלע קודם לכן ואפילו נצטנן בינתיים (דלא כהפמ"ג דמה שנבלע קודם לכן חשיב כגופו ופולט), דא"כ נצטרך לומר שכל חתיכה הבלועה מאיסור אינה אוסרת תבשיל רותח שנפלה לתוכו (אם הוציאוה כשהיה עדיין רותח), ולא מצינו שאמרו כן אלא בחתיכת בשר שנפלה לחלב רותח שאינה חוזרת ופולטת את החלב שבלעה עתה (יו"ד רסצ"ב), ולא בחתיכה שיש בה איסור בלוע מקודם לכן.

ונראה לבאר בפשטות, שכדי למנוע הפליטה מהחתיכה לא סגי ברתיחת המים בלבד, אלא בעינן שהחתיכה עצמה תהיה רותחת מפני רתיחת המים, ולזה צריך איזה שיהוי זמן. ולכן חתיכה בלועה מאיסור שנפלה לתבשיל רותח אוסרת, כי מיד כשנפלה לתוכו בעוד שעדיין אינה רותחת פולטת האיסור הבלוע בה ונאסר התבשיל. משא"כ בהא דיו"ד סצ"ב דבעינן שתבלע החתיכה מהחלב שביורה תחלה ותתן טעם בחלב הבלוע בתוכה ואח"כ תחזור ותפלוט לתוך היורה, שגם לזה צריך שיהוי זמן (וכמפורש בדברי רבנו לקמן ס"כ שכדי שיחזרו הכלים ויבלעו מה שפלטו או מה שפלטה היורה צריך שיהוי זמן), הרי במשך שיעור זה נעשית כבר החתיכה עצמה רותחת, ולכן אינה חוזרת ופולטת החלב שבלעה.

והמקור לחילוק זה הוא מדין זה גופא דחתיכת בשר שנפלה ליורה של חלב, שהוא המקור בש"ס לחידוש זה שהרתיחה מעכבת הפליטה, והא התם מיירי בכה"ג שצריך שיהוי זמן עד שתפלוט החלב שבלעה, וא"כ אין לנו לומר שהרתיחה מעכבת הפליטה אלא בכה"ג (ובפרט שכן הוא גם מצד הסברא שצריך איזה שיהוי זמן עד שתרתח החתיכה כנ"ל), ומנ"ל לומר שמיד כשנפלה לתבשיל חשיב רותח, שאין לזה מקור בש"ס וגם אינו מסתבר.

ויתרה מזו יש מקום לומר, דכיון שדין הרתיחה המונעת הפליטה המבואר בש"ס מיירי בכה"ג שהחתיכה בולעת החלב שביורה וחוזרת ופולטת, איכא למילף מיניה דאידי ואידי חד שיעורא הוא, היינו ששיעור שהיית החתיכה ביורה כדי שתיחשב כרותחת הוא כשיעור שתבלע מהחלב שביורה ותחזור ותפלוט. ועכ"פ אין לנו ראיה דחשיב רותח בשיעור פחות מזה, ולכן חתיכה בלועה מאיסור שנפלה לתבשיל שפיר אוסרת, כי מיד כשנפלה מתחילה לפלוט, ובכה"ג אין לנו מקור שהרתיחה מעכבת הפליטה.

1) . ראה גם פסקי אדה"ז סצ"ב ס"א אותיות ב-ג.