סי' תנ"ד ס"ט

אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שלו וכו', אבל אם (אכל מצה של חבירו שלא מדעתו, ואין צריך לומר אם) גזלה מחבירו ואכלו לא יצא, שהרי אם בא הנגזל לתבוע אותו ממנו חייב להחזירה לו ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים בעל כרחו של הנגזל, נמצאת שאינה שלו.

א. מקור דין זה הוא ברא"ש פכ"ש סי"ח, ונפסק להלכה בטוש"ע כאן ס"ד. וכבר הקשו האחרונים כאן (רעק"א, מקור חיים ועוד) מהא דבכתובות ל' ע"ב גבי זר שאכל תרומה, דלאביי פטור מתשלומין משום מיתה בידי שמים, ומסיק הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו, ומקשה סוף סוף כיון דלעסיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה. וה"נ גבי מצה גזולה נימא כיון דלעסיה קנייה וכשבולעו שלו הוא בולע, ואמאי לא יצא.

ובמג"א ריש סי' קצ"ו כתב שהגוזל לחם ואכלו מברך ברכת המזון דכשאכלו כבר קנאו בשינוי, ופירש ביד אפרים שם דהיינו משום דמדלעסיה קנייה. אבל רבנו כתב שם (ס"ב) וז"ל: אם גזל או גנב לחם אפוי וכו' אינו מברך עליו בתחלה וכו', אבל מברך עליו ברכת המזון, שכשכבר אכלו הוא שלו ודמים הוא חייב לו. ואף שאכל באיסור, כיון שאחר האכילה יכול לפטור את עצמו בדמים שיהא מה שאכל שלו אין ברכתו אז ניאוץ, עכ"ל. ומשמע שרבנו מפרש בדברי המג"א שדוקא לאחר האכילה נעשה הלחם שלו, אבל בשעה שאכל עדיין אינו שלו, ולא אמרינן מדלעסיה קנייה, וכמו שפסק כאן. והדברים צריכים ביאור כנ"ל.

ב. והנה בכתובות שם נתקשו המפרשים בגדר קנין זה דלעסיה, דממ"נ אם מטעם יד לעיסה למה לי, ואם מטעם שינוי, למה לי למיקנייה בשינוי והרי בלא"ה כבר קנאו מטעם יד כשתחב לו חבירו לתוך פיו. ובמאירי שם כתב דלעיסה לאו דוקא, שהרי פיו קונה לו אף בלא לעיסה, אלא שעד שלא לעסה אין מחשבתו ניכרת אם רוצה לקנותה אם לאו, ועיין במהר"ם שי"ף שכיוון מדעתו לדברי המאירי עיי"ש.

והנה בב"מ י' ע"ב תניא אין לי אלא ידו גגו חצירו קרפיפו מנין ת"ל אם המצא תמצא, ופרש"י וז"ל: גגו חצירו וקרפיפו מנין, שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגונבה שהוא חייב, עכ"ל (וכ"פ בגיטין ע"ז ע"א). ובקצוה"ח סי' שמ"ח סק"ב כתב להוכיח מלשונו שאם נכנסה לרשותו ונתכוין לגוזלה אבל לא עשה מעשה לא נתחייב אפילו היא חצר המשתמרת, דבגזילה בעינן מעשה אפילו כשקונה מטעם חצר. ולפ"ז לכאורה היה מקום לבאר לשון הגמ' בכתובות כיון דלעסיה קנייה, דלעולם מיירי בקנין יד, אלא דמ"מ בגזילה בעינן מעשה כדי להתחייב, והלעיסה הוי מעשה לקנות בקנין יד (כמו נעל בפניה כנ"ל).

אלא דק"ק מפרש"י ב"ק קי"ח ע"א גבי גזל שדה מחבירו והיתה פרה רבוצה בו, שכתב וז"ל: פרה רבוצה כו', וגזלן לא משכר והוי כקרקעות, ולר"א דאמר שדה נגזלת קונה פרה עמה וחייב לשלם דמטלטלין נקנין אגב קרקע, עכ"ל, הרי שלא הצריך שיעשה הגזלן מעשה בפרה, אלא קונה ממילא בקנין אגב. וצ"ב בסתירת דברי רש"י.

ובשו"ת דבר אברהם ח"א סכ"א ענף ו' האריך לדחות דברי הקצוה"ח, וכתב שדבריו נסתרים מחמת דברי הרשב"א בשטמ"ק כתובות דף ל"ד ע"ב שכתב וז"ל: גנב וטבח בשבת וכו', אלא נראה לפרש כגון שהיתה בהמת חבירו רבוצה בחצרו ונתכוין לגונבה ולזכות בה עם שחיטתו, דאילו נתכוין לזכות בה קודם שחיטה הרי נתחייב בגניבה משעה שזכה בו ומתחייב לא הוי עד שעת שחיטה עכ"ל, הרי להדיא שאילו נתכוין לזכות בה קודם שחיטה היה מתחייב אף שלא עשה מעשה (ואף מה שהביא בקצוה"ח ראיה לדבריו מדברי מהרי"ט כתב שם שאינה ראיה).

ועכ"פ רבנו ודאי דלא ס"ל כהקצוה"ח, כמ"ש להדיא בקו"א לסי' ת"מ סקי"א בהגה"ה שאם נתכוין לגזול חמצו של נכרי שברשותו ולכבשו תחת ידו זכתה לו חצרו, ולא הצריך שיעשה מעשה. ולפ"ז הדק"ל למה הצריכו בכתובות לעיסה.

ג. והנראה בביאור הענין, דהנה בב"מ מ"ג ע"ב תנן החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי אומרים חייב ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד עכ"ל, ופרש"י ותוס' שם דהך מחשבה דמחייבי בה ב"ש היינו דיבור [ובאמת ה"ה בנדו"ד גבי גניבה דעכצ"ל שלכו"ע צריך שיפרש בדיבור בפני עדים כוונתו לגנוב, דאל"כ הרי אין אנו חיים אלא מפיו והוי מודה בקנס ואינו חייב כפל, ואנן הא קיימינן בפירושא דקרא אם המצא תמצא גו' שנים ישלם. ועוד דבמחשבה לחוד מנלן אם גנב הוא או גזלן, משא"כ בדיבור שאפשר להכיר בדבריו אם רצונו להעלים הגנבה מהנגנב או להחזיק בה בע"כ].

ובמכילתא פ' משפטים (כב, ז) מייתי הך פלוגתא בשינוי לשון קצת, וז"ל המכילתא: ב"ש אומרים מחייבין על מחשבת הלב בשליחות יד שנאמר על כל דבר פשע, ובית הלל אומרין אין מחייבין אלא משעה ששלח בה יד, עכ"ל. ובמשך חכמה משפטים שם דייק מלשון המכילתא "אין מחייבין אלא משעה ששלח בה יד" דאפילו ב"ש לא מחייבי אמחשבה לחוד אא"כ באה מחשבתו לידי מעשה, ואז חייב למפרע משעת מחשבה, וע"ז פליגי ב"ה וס"ל דאינו חייב אלא משעה ששלח בה יד במעשה, אבל אמחשבה לחוד בלא מעשה כלל לכו"ע לא מיחייב, דלא מצינו בשום מקום חיוב אמחשבה לחוד. וכעין זה מצינו בלאו דלא תחמוד, שאינו עובר בלאו עד שיקח החפץ שחמד (כמבואר בשוע"ר הל' גזלה וגנבה ס"ה), ואז עובר למפרע על המחשבה.

ועפ"ז נראה לומר שכן הוא גם בקנין חצר בגניבה, דאף שקונה מיד כשיש בדעתו לקנות, מ"מ אינו מתחייב אלא אם באה מחשבתו לידי מעשה, ואז מתחייב למפרע משעת מחשבה.

ד. וביאור הדברים, דהנה שאני קנין חצר משאר כל קנינים דעלמא, ששאר הקנינים מהותם מעשה ופעולה, היינו שנעשית איזו פעולה שעל ידה נכנס החפץ לבעלותו של האדם, משא"כ קנין חצר אין מהותו מעשה (היינו דלא מיבעי שבפועל אין בו מעשה ע"י האדם, אלא שגם מהותו ותוכנו אינם מעשה ופעולה כלל), אלא מציאות ומצב, היינו שקנין חצר פירושו מצב שהחפץ נמצא ברשותו של האדם, וממילא נקנה לו החפץ (אם אין שום דבר המעכב). וראיה לדבר מהא דבהזורק שם בעי למילף קנין חצר בגנב מקרא דונתן בידה דגט (וכן הא דילפינן בב"מ שם מציאה מגט דקטנה), ולכאורה מה ענינם זה לזה כלל, והא בגנב קנין בעינן, וקרא דגט אינו אלא מראה מקום היכן לקיים ונתן. ועכצ"ל כנ"ל שקנין חצר אינו מעשה קנין אלא מצב שהחפץ נמצא ברשותו, ולהכי בעי למילף מגט, דכיון דחצרה חשיב ידה לענין מקום נתינת גט ה"ה דחשיב כידו דגנב, וקנין ממילא קאתי.

ומעתה, כיון שקנין חצר אין בו שום מעשה ופעולה אלא נעשה בדרך ממילא, א"כ על מה יתחייב הגנב. ועכצ"ל כנ"ל, שאין הגנב מתחייב בקנין חצר אא"כ באה מחשבתו לידי מעשה, ואז מתחייב למפרע משעת מחשבה (וכנ"ל גבי שליחות יד לב"ש ולאו דלא תחמוד).

ומעתה יתבארו היטב דברי הגמ' בכתובות כיון דלעסיה קנייה, דלעולם מיירי בקנין יד, אלא דבעינן נמי לעיסה משום דאי לאו לעיסה אין כאן מעשה שיתחייב עליו הגנב, אבל כיון דלעסיה שפיר קנייה למפרע משעה שנתכוין לגזול. והוא מעין דברי הקצוה"ח דלעיל בדעת רש"י, אלא שלהקצוה"ח לא קני כלל במחשבה אלא במעשה ובשעת מעשה, ואילו לדברינו כשבאה מחשבתו לידי מעשה מתחייב למפרע משעת מחשבה.

וארווחנא דלפ"ז לק"מ קושיית הדבר אברהם מדברי הרשב"א, דמ"ש הרשב"א שאם נתכוין לזכות בבהמה קודם שחיטה נתחייב בגניבה משעה שזכה בה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת שחיטה יציבא מילתא גם לדעת רש"י, דאע"ג דבעינן מעשה מ"מ לאחר שבאה מחשבתו לידי מעשה מתחייב למפרע משעת מחשבה כנ"ל, ורש"י והרשב"א לא פליגי אלא כו"ע ס"ל דבעינן מעשה ולאחר שעשה מעשה קני למפרע משעת מחשבה. וכן לק"מ מפרש"י ב"ק הנ"ל גבי גזל שדה מחבירו והיתה פרה רבוצה בו, דהתם בקנין אגב מיירי שהוא מעשה קנין ושפיר מתחייב הגזלן אף שלא עשה מעשה בפרה גופא, והא דמצרכינן מעשה אחר הקנין הוא דוקא בקנין חצר שמהותו מצב ולא מעשה כנ"ל1.

ה. ומעתה מיושבת היטב קושיית האחרונים על דין הרא"ש (שהוא דין רבנו כאן) דהאוכל מצה גזולה לא יצא י"ח ולא אמרינן מדלעסיה קנייה (וכן מ"ש רבנו לענין בהמ"ז דלא קני עד לאחר שאכל), דמה שאמרו בגמרא כיון דלעסיה קנייה לאו למיקנייה לגמרי בשינוי ע"י לעיסה אמרו, אלא למקנייה לענין חיובי גזילה בקנין יד ולמפרע, ודוקא משום דקני למפרע הוא דאמרו כיון דלעסיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה, אבל לעיסה עצמה איכא למימר דחשיב באין כאחד עם הבליעה (ע"ד מ"ש הריצב"א בכתובות שם תוד"ה לא לענין תחיבה בבית הבליעה), דלעיסה צורך בליעה והכל מעשה אכילה אחד, ולא גמר לקנותו בשינוי עד לאחר שבלע, ולהכי לא יצא י"ח. ויתרה מזו איכא למימר דלעיסה לא הוי שינוי כלל לפי שיטת הרמב"ם (פ"ב מהל' גזילה הט"ו) בכלי שנשבר דלא חשיב שינוי, אבל אפילו את"ל דהוי שינוי מ"מ לק"מ, דהלעיסה והבליעה באין כאחד כנ"ל ולא נגמר הקנין עד לאחר שבלע.

1) . צ"ע, דלכאורה לא נתיישב עדיין מה שהובא לעיל מדברי רבנו בקו"א סי' ת"מ דמיד כשנתכוין לזכות בו זכתה לו חצרו, ולא הצריך שתבוא מחשבתו לידי מעשה אח"כ, אלא משמע דאם ביטל החמץ מיד לאחר שנתכוין לזכות בו מהני. ואולי י"ל דהמבואר בפנים הוא רק לענין שיתחייב הגזלן בחיובי גזילה, דלא מצינו חיוב אמחשבה לחוד, אבל לענין שיוכל לבטלו קנאו אפילו בלא מעשה כלל. ועצ"ע.