סי' תנ"ז סי"ח

אם אינו רוצה לבצוע המצה אלא רוצה לאפות עוגה קטנה להפריש אותה לחלה אחר אפייתה, צריך הוא ליזהר קודם אפייתה שלא יקרא לה שם חלה אלא יקראנה עוגה או מצה (וגם לא יהיה בדעתו שתחול עליה קדושת חלה עד לאחר אפייתה), שאם קודם אפייתה (היה בדעתו שזו היא חלה מן העיסה ואין צריך לומר אם) קרא לה שם חלה בפיו הרי כבר נתקדשה לחלה, שהרי כל קדושת תרומות ומעשרות הן על ידי דיבור (או אפילו על ידי מחשבה בלבד), וא"כ אסור לו לאפותה ביו"ט.

א. מדברי רבנו מוכח דס"ל שקדושת חלה (וכן תרומות ומעשרות) חלה אפילו במחשבה בלבד, בלא שום מעשה הפרשה כלל (שהרי מיירי ברוצה להפרישה לחלה אחר אפייתה דוקא).

ובענין זה דן כ"ק אדמו"ר (שליט"א) [זי"ע] עם אביו הרה"ג מוהרלוי"צ ז"ל, כנדפס בלקוטי לוי יצחק אגרות (ע' ש"א ואילך), ושם מביא קושיית כ"ק אדמו"ר על המבואר בלקו"ת שקרבן צריך להקדישו בפה מהא דאי' בשבועות כ"ו ע"ב גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לבו, הרי מוכח דא"צ להקדישו בפה ואפילו במחשבה קדוש, וכן קשה מהאמור ברש"י מעילה רפ"ב משהוקדשה בפה. ותירץ כ"ק אדמו"ר שהכוונה ברש"י הוא למעט מעשה אבל גם מחשבה מועלת. וע"ז כ' באגרת הנ"ל דהאמור בשבועות הוא לענין חיוב על האדם שחל עליו חיוב להביא עולה, אבל גוף הבהמה אין בה שום קדושה, והוא האמור ברש"י משהוקדשה בפה דוקא, והוא האמור בלקו"ת שקרבן קדוש בפה דוקא ואם לא הקדישו בפה אין בהקרבן שום קדושה עדיין.

ובציונים מכ"ק אדמו"ר שם כ' וז"ל: גם הקרבן קדוש כמוכח הסוגיא בקידושין מ"א: ושם ברש"י. ותרומות פ"ג מ"ח בר"ש, פני משה ועוד, עכ"ל. ומפורט יותר בתשובות וביאורים תשו' ד' הע' 81 וז"ל: שהפעולה נעשית ע"י מחשבה אף שאין שם דיבור ומעשה כלל, וכמו נדבות קדשים (שבועות כ"ו, ב'. רמב"ם הל' מעה"ק פי"ד הי"ב. דמוכח שם שהבהמה נתקדשה ע"י מחשבתו, ולא רק שעל האדם חל חיוב לקדש הבהמה בפיו ולהביאה נדבה. וצע"ק מל' רש"י ותוס' וכו' רפ"ב דמעילה שכתבו "משהוקדשה בפה") הפרשת תרומה (שבועות שם. רש"י ד"ה ובמחשבה גיטין ל"א, א'2. ועיין בתוד"ה ובמחשבה בכורות נ"ט, ב' שללשון אחר ברש"י בעי דיבור. ובשעה"מ תרומות פ"ד הט"ז שקו"ט בדעת הרמב"ם), עכ"ל לעניננו.

ובהמשך לזה באגרות (ע' ד"ש) מביא דעת השעה"מ בדעת הרמב"ם שמח' גרידא לא מהני רק בצירוף מעשה ההפרשה, ושכ"ה לדיעה א' בחי' הרשב"א לקידושין שם. ואפי' לדעת רש"י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ג"כ יש לספק ולומר שזה די רק לענין שיהא מותר לאכול בצד האחר, שהצד האחר יצא מכלל טבל ונחשב כחולין, אבל החלק שנתן בו עיניו שיהא תרומה (אם שהמחשבה מועלת, שדוקא הצד שנתן בו עיניו אותו צריך להפריש לתרומה, אך) אינו קדוש עדיין בקדושת תרומה כ"ז שלא הפרישו כו'. הן אמת דלשון רש"י בקידושין דמ"א ע"ב גמר בלבו כו' ה"ה עולה פשוטו מורה שהוא עולה במחשבה לבד, אך יותר טוב לדחוק נפשין ולומר שהכוונה היא שהוא מחוייב להביא עולה ולא שהוא קדוש בקדושת עולה ממה שנדחוק ונאמר שבמס' מעילה שהובא שם ברש"י ובתוס' וברע"ב בכ"מ קדושת פה, בחטאת העוף ובשתה"ל ובלה"פ ובמנחות וכן במשנה בהקומץ והלבונה והקטורת כו', שהכוונה בכולם רק למעוטי מעשה. עכת"ד.

ואמנם בכל המקומות הנ"ל אפשר לדחוק שאין הכוונה שבמחשבה חל חלות הקדושה אלא שחייב להביאו לקרבן (או להפרישו לתרומה). ועד"ז יש לדחוק בל' השו"ע (יו"ד סשל"א סמ"ו) במ"ש ה"ה תרומה, שהכוונה שחייב להפרישו אח"כ לתרומה, וכן בכ"מ (ויש להעיר שגוף הסברא לחלק בין חלות הקדושה להיתר השיריים בהפרשה שבמחשבה, כתוב הוא בצ"פ תרומות נ' ע"ב לענין המחלוקת בתוספתא שתוזכר להלן בעז"ה).

אך כאמור בדברי רבנו כאן מפורש שנתקדשה במחשבה בלבד בלי שום מעשה הפרשה, וכפשטות ל' רש"י בקידושין שם שגמר בלבו לומר שור זה עולה ה"ה עולה (ואולי משו"ז מוקף הוא בחצע"ג).

אולם לפ"ז צ"ע לשון רש"י שכ' "גמר בלבו לומר שור זה" וכו', ראם הקדושה חלה במחשבה לבד הול"ל "גמר בלבו" סתם, ולמה הוסיף "לומר", דמשמע דמחשבה להוד לא מהני אא"כ גמר בלבו לומר וכו'.

וכן צ"ע גם בל' הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' תרומות הט"ז וז"ל: הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום ה"ז תרומה, עכ"ל, דלמה הזכיר כלל הפרשה, טפי הול"ל דבמחשבה לחוד הוי תרומה. ומזה באמת הוציא השעה"מ דדעת הרמב"ם דבעי' מעשה הפרשה ביחד עם המחשבה ודוקא אז הוי תרומה, משא"כ במחשבה לחוד, ולפמשנת"ל דגם במחשבה לחוד הוי תרומה למה הזכיר הרמב"ם הפרשה. וכן הוא גם ל' המאירי בקידושין שם וז"ל: ותרומה זו ניטלת באומד ובמחשבה, ר"ל שכל שהפריש במחשבתו ה"ה תרומה ואוכל מצד האחר, עכ"ל (ובציוני ר"א סופר שם כתב שאולי הכוונה שהפריש ממש ובמחשבתו קראו תרומה, עדמ"ש השעה"מ בדעת הרמב"ם).

ב. והנה בשו"ת דבר אברהם (ח"א סי' ט"ז במילואים לאות י"ג) הוסיף להקשות על לשון רש"י הנ"ל דגמר בלבו לומר שור זה עולה, דבתוספתא תרומות רפ"ג איתא ראם הפריש תרו"מ ועתיד לקרות להן שם אין בהן קדושה עד שיקרא להן שם, ואם אין עתיד לקרות להן שם כיון שהפרישם נתקדשו, הרי מוכח דאם עתיד לומר בפיו אין הקדושה חלה ע"י המחשבה אפי' עם מעשה ההפרשה, וזה לכאורה היפך מ"ש רש"י דגמר בלבו לומר שור זה עולה, היינו שהיה בדעתו לומר אח"כ בפיו, ומ"מ חלה הקדושה ע"י מחשבה לבד. ואף שבתוספתא מע"ש פ"ד הט"ז משמע דר' יוסי פליג עליה דר"מ בזה, דהכי איתא שם: הפריש תרו"מ ולא קרא להן שם ר' יוסי אומר נתקדשו ר' יהודה אומר לא נתקדשו, ר"מ אומר אם עתיד לקרות להן שם אין בהן קדושה ואם אין עתיד לקרות להן שם כיון שהפרישן נתקדשו, עכ"ל, משמע דר' יוסי ס"ל דאפי' בעתיד לקרות להן שם נתקדשו, כ' בדבר אברהם שם דלא נראה לומר דבהא פליגי, אלא דפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה הוא אי מהני הפרשה בלא דיבור, ואין לזה ענין אם עתיד לקרות להן שם או לא.

וכן הביא מ"ש הטו"א בחגיגה י' ע"א באבני שהם שבגמר בלבו להוציא בשפתיים לא הוי תרומה במחשבה, דאל"כ תקשי הא דתנן בתרומה פ"ג מ"ה המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה וכו' לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין, ומשמע דגם מחשבתו בטילה, ואמאי, דל דיבורו מהכא הרי במחשבה גרידא הוי תרומה, ועכצ"ל דכיון דגמר בלבו להוציא בשפתיו לא הוי תרומה ע"י מחשבה עד שיוציא בשפתיים, ולכאורה זהו בסתירה למ"ש רש"י דבגמר בדעתו לומר כו' ג"כ מהניא מחשבתו. ושלכן החליט בשו"ת אור גדול סי' ל"ז דלא כהטו"א, והא דבמתכוון לומר תרומה ואמר מעשר לא אמר כלום היינו משום דדיבורו מכחיש את מחשבתו, אבל במחשבה סתם שאין הדיבור מכחישה מהני.

ובשו"ת דבר אברהם שם האריך בזה, והחליט בסו"ד דהתוספתא דתרומות ומע"ש הנ"ל אינו ענין להטו"א, דמ"ש בתוספתא דבעתיד לקרות לה שם אינה קדושה עד שיקרא לה שם היינו טעמא משום דכיון שאינו רוצה שהתרומה תחול עד שיקרא לה שם ה"ז כמתנה בפירוש שהתרומה תחול לאח"ז, ובהא ודאי דיכול אדם להתנות שחלות התרומה תהיה לאח"ז אפי' אם מפרישו עכשיו, משא"כ בנדון הטו"א שלא היתה קפידא מצדו שהתרומה תחול דוקא ע"י הדיבור שהרי אין הדיבור בא לאח"ז בעתיד, א"כ יתכן שהתרומה חלה במחשבה לבד הבאה מיד לפני הדיבור וביחד אתו. וה"ה בנדון רש"י בקידושין הנ"ל שגמר בדעתו לומר ה"ז עולה, הכוונה לומר מיד, ואין כוונתו דוקא שהקדושה תחול לאח"ז ע"י אמירתו, ובהא חלה הקדושה מיד ע"י מחשבה (אך עדיין לא העלה ארוכה למה הוצרך רש"י לדקדק דוקא שגמר בדעתו לומר וכנ"ל).

והנה בגוף פי' הדבר אברהם בתוספתא לכאורה נראה שכן דעת רבנו כאן, שכתב שצריך להזהר שלא יקרא לה שם חלה קודם אפייתה כדי שלא תתקדש עד לאחר אפייתה, והרי זה ממש דין התוספתא דבעתיד לקרות לה שם אחר האפייה אין הקדושה חלה ע"י המחשבה, ומשמע שמפרש הטעם (ובתנאי) שאין בדעתו שתחול עליה קדושת חלה עד לאחר אפייתה. ולפ"ז טעם התוספתא דבעתיד לקרות לה שם אינה קדושה ע"י מחשבה הוא משום שדעתו שתחול הקדושה לאחר זמן ולא עכשיו. וא"כ נראה שמקורו של רבנו הוא התוספתא הנ"ל ושמפרש כן את דברי התוספתא.

אך לקמן בהל' יו"ט סי' תקכ"ז בקו"א סק"ב משמע שאינו מפרש כן את דברי התוספתא, דהנה שם כתב בבעה"ב שמפריש איזה דבר לעירוב תבשילין ועדיין לא אמר בדין יהא שרא וכו' דיכול לברך על העירוב תבשילין, ואע"פ שצריך לברך עובר לעשייתן וכבר נעשית המצוה ע"י הפרשתו לרש"ל וט"ז דס"ל דהאמירה בדין וכו' אינו מעכב, מ"מ י"ל דכיון שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרא וכו' לא נגמרה המצוה עד שיאמר, כמו גבי הפרשת תרומה שהיא קדושה במחשבה לבד, ואילו היה בדעתו בשעת הפרשה לקרות לה שם אינה קדושה עד שיקרא לה שם כדאיתא בתוספתא פ"ג דתרומות. וכתב רבנו שם דמ"מ לא דמי אהדדי לגמרי, שהרי אם שכח לומר עליו בדין וכו' אינו מעכב כמ"ש רש"ל וט"ז, א"נ י"ל כיון דמצוה מן המובחר לומר בדין וכו' נק' עובר לעשייתו כדמצינו וכו', עכת"ד (ואגב נמצאנו למדים מדברי רבנו שם דנקטינן כהתוספתא בתרומות להלכה אע"ג די"ל דבתוספתא מע"ש פליגי בזה ר"י ור"מ, וכדעת הדבר אברהם שם דלא פליגי בזה, א"נ י"ל דפליגי ונקטינן כסתמא דתוספתא בתרומות היכא דאינו ברור בתוספתא דמע"ש, ואכ"מ).

והשתא אי נימא דרבנו מפרש את דברי התוספתא דהא דבעתיד לקרות לה שם אינה קדושה עד שיקרא לה שם ה"ט משום דה"ז כמתנה שלא תחול התרומה עכשיו אלא עד שיקרא לה שם, א"כ מה ענין דין זה לדין עירוב תבשילין שלא אמר בדין וכו', מכמה טעמים: (א) היבא מצינו בעירוב תבשילין חלות דין עירוב תבשילין שיתנה שלא יחול על המאכל חלות עירוב תבשילין עד שיאמר בדין וכו'. (ב) מה שאנו אומרים בתרומה שהוא כמתנה שלא יחול זהו דוקא כשעתיד לקרות לה שם אח"כ ולא מיד תכ"ד, וכנ"ל בשם הדבר אברהם דמאחר שבדעתו לקרות לה שם לאח"ז בע"כ שכוונתו שלא תחול אלא לאח"ז, דאל"כ מה ענין קריאת השם לאח"ז, אבל היכא שדבריו באים מיד וסמוך למחשבתו הרי אין שום טעם לומר שמקפיד שהחלות תהיה דוקא ע"י דיבורו ולא ע"י מחשבתו שנאמר שכאילו כך התנה. (ג) לשון רבנו הוא "וכבר נעשית המצוה ע"י הפרשתו כו' לא נגמרה המצוה עד שיאמר", ולא שאין כאן קיום מצוה כלל עד שיאמר. (ד) אם זהו כאילו התנה שלא יחול העירוב תבשילין (באם שייך חלות בעירוב תבשילין) עד שיאמר, למה אם שכח לומר בדין וכו' אינו מעכב והרי כך התנה, ומדוע באמת לא דמי עירוב תבשילין ותרומה אהדדי, דבתרומה אינו חל עד שיקרא שם ואם שכח ולא קרא לה שם אינו חל כלל, ולגבי עירוב תבשילין חל אפי' שכח (או הזיד).

ג. אמנם לכאורה היה אפשר לפרש את דברי התוספתא באו"א, והוא בהקדים מ"ש הרשב"א בברכות ט"ו ע"א גבי ק"ש דדרשינן שמע בכל לשון שאתה שומע, דממילא שמעינן מינה ג"כ דצריך להשמיע לאזנו, דאי לא ל"ל דאיצטריך רחמנא למישרי בכל לשון שהוא שומע, פשיטא, שהרי אם אינו צריך להשמיע לאזנו אפי' בהרהור הלב בעלמא שרי, וממילא שמעינן שאין קפידא בין לה"ק לשאר לשונות, אלא ודאי מדאיצטריך רחמנא למישרי כל לשון ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאזנו, היינו שבהרהור לא שייך לשון.

ובשאגת אריה סי' ז' כתב שדברי הרשב"א תמוהין הן דודאי בהרהור נמי שייך לשון וכו', ואין סברא לחלק בין הרהור לדיבור לענין זה כלל. ובתהלה לדוד סי' ס"ב אות ג' כתב דאף אי הרהור כדיבור דמי אין הכוונה הרהור המלים כמו שהן נקראין, שזה ודאי אינו כדיבור, אלא הכוונה במהרהר כוונת הענין, וא"כ מאחר דהרהור היינו כוונת הענין הרי בזה אינו שייך לשון, דהעיקר הוא הענין ולא המלים באיזו לשון שהן.

היוצא מזה דיש תרי גווני מחשבה והרהור: (א) הרהור המלים באותיות שבזה שייך לשון, (ב) הרהור כוונת הענין שבזה אינו שייך לשון.

והנה הא דאמרינן דתרומה ניטלת במחשבה יל"פ בב' אופנים: (א) דגלי לן קרא דונחשב דא"צ מעשה הפרשה אפי' לא מעשה של דיבור ובמחשבה סגי, והיינו רצון וניחותא, עדמשנת"ל לדעת הרשב"א דהרהור היינו כוונת הענין, ובנדו"ד הרצון וניחותא שזה יהא תרומה סגי להטיל עליו חלות דין תרומה ולהתיר השיריים. (ב) דגלי לן קרא דונחשב דא"צ מעשה הפרשה ממש וגם לא מעשה של דיבור, אבל צריך מעשה של מחשבה, דכמו שיש מעשה של דיבור (שצריך גם כוונת הענין) כך יש מעשה הפרשה ע"י מחשבה (שגם זה צריך כוונת הענין). והיינו שצריך לחשוב בפירוש במלים הרי זו תרומה, וכדעת השאג"א בהרהור דשייך בזה הלשון משום שחושב במלים ואותיות, והוא העיקר למ"ר הרהור כדיבור דמי.

ולפ"ז אם נאמר כצד הב' היה אפשר לפרש את דברי התוספתא בפשטות, דהא דאמרינן דתרומה ניטלת במחשבה היינו שיש מעשה מחשבה שחושב הרי זו תרומה, משא"כ היכא דעתיד לקרות לה שם אין כאן מעשה מחשבה שזו תרומה אלא רצון וכוונה, שרוצה שזה יהיה תרומה, אבל אינו חושב כן עכשיו שהרי זו תרומה. והיינו עתיד לקרות לה שם, דאם כבר חשב להדיא הרי זו תרומה הרי כבר קרא לה שם במחשבתו, אלא ע"כ הא דעתיד לקרות לה שם היינו שרוצה שזה יהי' תרומה ועדיין לא חשב להדיא הרי זו תרומה, ואין כאן מעשה מחשבה, וכדי שיחול שם תרומה צריך מעשה שהוא המטיל חלות, ואפי' מעשה מחשבה, אבל לא רצון בעלמא.

ד. ובזה היה אפשר לתרץ קושיית ר"י פיק בשו"ת רעק"א סי' כ"ט ול' (הובא בדבר אברהם שם) על מ"ש הב"י באו"ח סי' תל"ב דהא דאין מברכים על ביטול חמץ הוא משום דאין מברכים על מצוה שבלב, והקשה ר"י פיק שהרי תרומה ניטלת במחשבה ואפ"ה מברכים על הפרשתה. ורעק"א בסו"ס ל' תירץ דבהפרשת תרומה אע"ג דעכשיו אינו עושה מעשה מ"מ מחשבתו לקראו בשם תרומה שסופו לבא לידי מעשה מקרי מעשה, משא"כ בביטול בלב דנגמר ונעשה הכל במחשבה. ולפהנ"ל יש ליישב בפשטות, דשאני מחשבה דתרומה ממחשבה דביטול חמץ, דבביטול חמץ העיקר הוא כוונת הלב שיהיה חמץ נחשב בלבו כעפרא דארעא ולא מחשבת המלים קובעת, וברכה נאמרת רק על מעשה, היינו על פעולה ולא על ניחותא או כוונה, משא"כ תרומה הניטלת במחשבה לפמשנת"ל הכוונה למחשבת המלים ומעשה המחשבה, ועל מעשה כזה אפשר ג"כ לברך.

ובזה אפשר ליישב עוד קושיא כעין זו בשו"ת רעק"א שם סי' כ"ט, דלפ"ד הב"י דאין מברכים על מצוות שבמחשבה למה הקשו התוס' כתובות ע"ב ע"א ד"ה וספרת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכים על ספירת העומר, והא ספירת זבה היא ג"כ במחשבה ועל מצוות שבמחשבה אין מברכים. ולהנ"ל אתי שפיר, דגם ספירת זבה במחשבה אינה כוונת הלב לחוד, אלא שהיא צריכה לחשוב היום כך וכך, דזה נק' ספירה ולא רק ידיעת הענין, ועל מעשה מחשבה שפיר מברכים כנ"ל.

ה. ונחזור לעניננו בפי' התוספתא, דכוונה ורצון לא מהני לענין הפרשת תרומה, וצריך מחשבת המלים דזה נק' ג"כ מעשה לענין תרומה, משא"כ בעתיד לקרות לה שם דיש רצון גרידא אינה קדושה במחשבה זו. ועפ"ז היה אפשר ליישב קושיית הדבר אברהם הנ"ל על מ"ש רש"י דבגמר דעתו לומר ה"ז עולה חלה קדושה במחשבה, והוא לכאורה בסתירה להמבואר בתוספתא דבעתיד לקרות לה שם לא חל הקדושה במחשבה לחוד. ולהמבואר אתי שפיר, דמ"ש רש"י" גמר בדעתו לומר הרי זו עולה" אין הכוונה דעתיד לקרות לה שם ושעכשיו יש רצון גרידא, אלא שגמר בדעתו לומר מלים אלה, וממילא חושב גם עכשיו הרי זו עולה, או שהכוונה שגמר בלבו אמירת הרי זו עולה היינו שחושב מלים אלה, ומחשבה כזאת שענינה לא כוונה ורצון אלא מחשבת המלים מהני כנ"ל.

אך בנדון הטו"א דמתכון לומר תרומה ואמר מעשר וכו', לכאורה אם חשב ונתכון לומר הרי זו תרומה הרי זה ממש כמו בנידון רש"י דנתכוון לומר הרי זו עולה, כי בכל דיבור פשוט יש גם מחשבה של הדיבור הזה עצמו וזה אינו כוונת הענין אלא מחשבת המלים, וא"כ הדרא קושייתו לדוכתא דלמה לא יהא תרומה מצד המחשבה אפי' כשגמר בלבו להוציא בשפתיו הואיל ויש כאן מעשה מחשבה. ובדוחק י"ל דהא דמתכוון לומר תרומה אין הכוונה שבשעת הדיבור ומיד לפניו נתכוון לומר כן ובטעות יצאו מלים אחרות מפיו, אלא דבכללות היה רצונו שיהא תרומה ואמר מעשר, וא"כ שפיר לא מהני מחשבתו כשגמר בלבו להוציא בשפתיו כנ"ל. ובכל אופן הבאנו לעיל תירוץ שו"ת אור גדול דדוקא שם לא מהני משום דדיבורו מכחיש את מחשבתו, והיינו דלא כהטו"א.

ו. אולם מדברי רבנו בקו"א שם מוכח דאינו מפרש כן את דברי התוספתא, דאם נאמר דכוונת התוספתא בעתיד לקרות לה שם דאינה קדושה עד שיקרא לה שם משום דצריך מעשה מחשבה ולא כוונה ורצון לחוד, א"כ מאי מדמה בקו"א שם עירוב תבשילין להפרשת תרומה, והרי בעירוב תבשילין בודאי א"צ מעשה מחשבה בדיעבד, כמבואר שם ממ"ש שם ס"ז לדעת רש"ל וט"ז (דאליבייהו קיימינן השתא) דבדיעבד אפי' לא אמר כלום אלא שעשה תבשיל מיוהד לשם עירוב תבשילין או שנטל תבשיל שנתבשל כבר והפרישו לעשות בו עירוב תבשילין ולברך עליו ואח"כ שכח או הזיד ולא בירך עליו ולא אמר עליו כלום הרי עליו שם עירוב תבשילין, הרי להדיא דעצם הרצון לעשותו עירוב תבשילין אח"כ מהני אפי' לא חשב בפירוש הרי זה עירוב תבשילין.

ועוד, דא"כ הרי עיקר מצות ההפרשה (וכן עירוב תבשילין) נעשית אח"כ בדיבורו כיון שהמחשבה הקודמת לא הועילה, וא"כ למה כתב רבנו "דאף שכבר נעשית המצוה אינה נגמרת עד שיאמר", והרי עדיין לא עשה את המצוה כלל עד שיאמר. ותו, דא"כ למה באמת מהני בעירוב תבשילין בדיעבד אם לא אמר, ואי משום דבעירוב תבשילין לא בעינן מעשה ובמחשבה ורצון וכוונה סגי, א"כ שוב אין דמיון בין עירוב תבשילין להפרשת תרומה כנ"ל, הואיל דטעמא דהפרשת תרומה לא מהני בכה"ג הוא משום דבעינן מעשה מחשבה משא"כ עירוב תבשילין.

ומדברי רבנו נראה שמפרש את התוספתא כפשוטה, דאף שההפרשה אפשרית ע"י מחשבה, הנה אם עתיד היה לקרות לה שם, אע"פ שעיקר המצוה (היינו עיקר מעשה המצוה) נעשה ע"י מחשבתו, אבל אין המצוה נגמרת עד שיקרא לה שם. והיינו משום דהואיל והפרשת תרו"מ בעי כוונה, הנה אם נתכוון לקרות לה שם בתור גמר מעשה ההפרשה הוי מעשה הפרשה אריכתא המתחיל ע"י ההפרשה בפועל ומחשבתו ונגמר ע"י קריאת שם. ואף דעיקר המעשה נעשה ע"י מחשבתו, אין המעשה נגמר עד שיקרא לה שם, וחלות תרו"מ תלויה בגמר המעשה. והוא הדין נמי בעירוב תבשילין, שמעשה ההפרשה וקביעותה מתחיל בהפרשה ונגמר באמירת בדין וכו', אלא דבעירוב תבשילין אין אמירת בדין מעכבת משא"כ בהפרשת תרו"מ, אבל המעשה עצמו נמשך עד לאמירת בדין (כשמתכוון לומר כן) ולכן מיקרי עובר לעשייתן.

ולפ"ז הא דמבואר כאן לענין הפרשת חלה שלא נתכוון שתחול עליה קדושת חלה עד לאחר האפייה אינו ענין להתוספתא, והמבואר כאן דאם היה בדעתו שזו היא חלה היינו שיחול עליה שם חלה מיד נתקדשה לחלה מיד אינו סותר להמבואר בתוספתא ולפירוש רבנו בקו"א שם, דבנדון התוספתא לא היה בדעתו שזו היא תרומה ושתחול מיד, אלא מסתמא היה כוונתו ורצונו שזו תהא תרומה, והיינו שהיא המיועדת לתרומה, אבל לא היתה לו כוונה מפורשת שהיא עכשיו תרומה ושתחול מיד3 (וראה מ"מ וציונים שנתקשה בזה, ולהנ"ל אין כאן מקום עיון, ועוד יתבאר להלן בזה).

ז. אמנם אחר כ"ז נראה דעצם היסוד שקבענו לעיל דהא דתרומה קדושה במחשבה לבד היינו במעשה מחשבה ולא ברצון וכוונה לחוד נכון הוא, ואף דלכאורה מדברי התוספתא לפירוש רבנו לא משמע כן, שהרי מופת ברור מדברי רבנו כאן דבמעשה מחשבה שחושב הרי זו תרומה אע"פ שמתכוון לקרות לה שם אח"כ קדושה מיד במחשבה, וא"כ עכצ"ל דהא דבעתיד לקרות לה שם אינה קדושה היינו משום דשם יש רצון וכוונה לעשותה תרומה אבל אין מעשה מחשבה. וא"כ מחד גיסא ה"ז הוכחה להיסוד הנ"ל בהבדל שבין מעשה מחשבה לרצון וכוונה דאל"כ יש סתירה בדברי רבנו (וכמ"ש במ"מ וציונים), אולם מאידך גיסא הרי כתבנו לעיל דלפירוש רבנו עד שקרא לה שם נעשית המצוה וקריאת שם היא רק גמר המצוה, ואי יש כאן כוונה ורצון גרידא האיך נקרא זה נעשית המצוה. האומנם שלשון נעשית המצוה לא כתב רבנו אלא לענין עירוב תבשילין, אך אם נאמר דתרומה שאני איך באמת מדמה עירוב תבשילין לתרומה וכפי שהקשינו לעיל.

ואשר ע"כ נראה לומר דשאני נדון התוספתא דמיירי בהפריש גם במעשה, דהנה ביארנו לעיל דכדי שיחול שם תרו"מ צריך מעשה הפרשה אם במעשה ואם בדיבור או במחשבה, ומעשה מחשבה הוא נוסף על הכוונה ורצון שצ"ל בהפרשת תרו"מ כנ"ל, וא"כ התינח כשאינו עושה מעשה הפרשה, אבל כשמפריש במעשה הרי מעשה הפרשה קיים, וממילא המחשבה אינה באה בתור מעשה אלא בתור רצון וכוונה, ומ"מ הואיל ולא נתכוון שתחול התרו"מ מיד ויש כאן מעשה הפרשה אריכתא המתחיל במעשה הפרשה ונגמר בקריאת שם, לא חל תרו"מ עד שיקרא לה שם, אבל כשלא הפריש במעשה ויש רצון וכוונה גרידא, אין זה נק' עיקר המעשה וגם לא התחלת המעשה, כי אין כאן מעשה הפרשה כלל.

ובאמת חילוק זה ממקומו הוא מוכרע, דהנה בדברי רבנו כאן דייק לומר שרוצה להפריש אותה לחלה אחר אפייתה, ולכאורה לפי התוספתא היה יכול לצייר אפי' שהפריש עכשיו ורק בדעתו לקרות לה שם אחר אפייתה, דגם אז לא חל קדושה עד שיקרא לה שם, והטעם בפשטות הוא דאם הפרישה לחלה לפני אפייתה ונעשית המצוה לפני האפייה, הנה אף שלא חל שם חלה עד לאחר האפייה, מ"מ יתכן מאד שיאסר לאפותה הואיל וכבר נתקיים בה עיקר מצות חלה (אף אם נאמר שיכול אח"כ להפריש אחרת הואיל ועדיין לא חל שם חלה), ולא רק שיודע שלא יאכלנה (כבהמשך דבריו כאן). וא"כ עכצ"ל דבנדון שצייר רבנו לא נעשה עדיין המצוה אע"פ שכבר ייחדה לחלה במחשבתו, והיינו משום דבזה שייחדה לחלה הוא רק רצון וכוונה ואין זה עדיין מעשה הפרשה, משא"כ בנדון התוספתא הואיל והיתה הפרשה במעשה אין צורך במעשה המחשבה אלא בכוונה ורצון לחוד סגי דליהוי עיקר המעשה.

ונמצא דזאת תורת העולה מכהנ"ל: (א) מעשה מחשבה לחוד סגי משום דהוי הפרשה במחשבה. (ב) אם יש מעשה הפרשה א"צ מעשה מחשבה ואפי' רצון וכוונה מהני (אפי' בלי דיבור). (ג) בשניהם אם נתכוון לקרות לה שם אין הקדושה חלה עד שיקרא לה שם משום דהוי הפרשה אריכתא הנגמרת בקריאת שם. (ד) רצון וכוונה גרידא ללא כל מעשה לא מהני.

ח. והשתא ניתנה ראש ונשובה לתחילת דברינו. דהנה מ"ש רש"י בקידושין שם "גמר בלבו לומר שור זה עולה", י"ל להנ"ל דאין הכוונה שגמר בלבו לומר אח"כ, דא"כ הרי קשה מהתוספתא, וכן ל"ל לרש"י לדייק כן, אלא הכוונה היא כנ"ל שגמר בלבו לא רק בהחלטה ברצונו אלא שהוציא כן בדיבור שבמחשבה, היינו שחשב מלים אלו עצמן שור זה עולה, וכנ"ל דבעינן מעשה מחשבה ולא רק רצון (אפי' רצון ברור ומוחלט) וכוונה. ולפ"ז אין סתירה מדברי רש"י לדעת הטו"א הנ"ל, דגם לרש"י אם נתכוון לומר בדיבור אין הקדושה חלה עד שיאמר משום דהוי הפרשה אריכתא, ולכן במתכוון לומר תרומה ואמר מעשר דלא נגמר מעשה ההפרשה אין התרומה חלה גם כשהיה מעשה מחשבה וכנ"ל, וכוונת רש"י בנתכוון לומר הוא למעשה מחשבה וכנ"ל.

וכן יל"פ מ"ש הרמב"ם בפ"ד הל' תרומות הט"ז הפריש תרומה במחשבתו, והקשה השעה"מ למה לא אמר בסתם שחשב, וע"כ פי' דמיירי גם בהפריש במעשה. ולהנ"ל אתי שפיר, דכוונת הרמב"ם לדייק דבעי הפרשה במחשבתו ולא רק רצון וכוונה להפריש אלא מעשה הפרשה במחשבתו, וכנ"ל דבעינן מעשה מחשבה, ועד"ז יש לפרש ל' המאירי קידושין הנ"ל. וכן דייקא לישנא דהרמב"ם בפי"ד מהל' מעה"ק הי"ב "אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב, כיצד אמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה ה"ז חייב להביא", דלא כתב שגמר בלבו להביא עולה סתם או גמר בלבו להביא זו לעולה, אלא כתב "אמר בלבו שזו עולה", היינו לא רק שמחליט להביא זו לעולה אלא שגומר בדעתו וחושב שזו עולה, והיינו מעשה מחשבה הנ"ל דאז חלה הקדושה במחשבה כנ"ל.

ועפ"ז יש מקום לומר דהא דכתבו התוס' חולין ו' ע"ב ד"ה והתיר בשם ר"ת דהא דשרי נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר דהיינו מחשבה גרידא הוא רק בדמאי אבל בודאי טבל לא מהני, אין כוונתם דר"ת חולק על עיקר הדין דמהני הפרשת תרומה במחשבה, אלא דר"ת מפרש נותן עיניו בצד זה וכו' דבנתינת עין לחוד סגי אין הכוונה למעשה מחשבה אלא לרצון לחוד, דכן מורה פשטות הלשון, וזה מהני רק בדמאי, אבל הא דאמרינן תרומה ניטלת במחשבה הכוונה למעשה מחשבה וזה מהני לכו"ע.

וכעת הזאת נחזור למ"ש כ"ק אדמו"ר דודאי הקדושה חלה במחשבה לבד, ומ"ש רש"י ותוס' "משהוקדשה בפה" הכוונה למעט מעשה אבל גם במחשבה מהני, ולזה נתכוון גם רש"י בקידושין הנ"ל. ואחרי כהנ"ל יומתק יותר דיוק הלשון "משהוקדשה בפה", כיון דסתם מחשבה אם היא מחשבה של רצון לא מהני, ורק מעשה מחשבה מהני דומיא דדיבור דיש מעשה הדיבור. ולכן לא כתבו משהוקדשה במחשבה דיש במשמע זה גם מחשבה של רצון, וכתבו "משהוקדשה בפה" דבכל גווני מהני (או דהכוונה מחשבה שהיא כעין דיבור), ואזדא ליה הכרחו של רלוי"צ לומר שאין הקדושה חלה במחשבה ולדחוקי נפשין בל' רש"י בקידושין, ובפרט שכן מבואר להדיא בדברי רבנו וכנ"ל באורך.

1) . נדפס לאח"ז באגרות קודש ח"א ע' רלט.

2) . בנדפס מצויין (עמוד) ב, והוא טה"ד כנראה.

3) . וראה מ"מ וציונים שנתקשה בזה, ולהנ"ל אין כאן מקום עיון.