סי' תס"ה ס"ה

אם שפשפו מורסן באווז לח ממים, אע"פ שהוא צונן, בין בעודו בעורו בין כשהופשט מעורו, אסור לאכלו בפסח, מפני שהמורסן נכנס בנקבים שיש בעורו, וגם בבשר יש בקעים בכל צד, ודרך הנקבים והבקעים נבלע טעם המורסן באווז. ואע"פ שבשאר איסורים, כגון בשר צונן שנפל לתוך חלב צונן, אע"פ שיש בבשר בקעים הרבה נוהגין להתיר הבשר ע"י שטיפה והדחה בהפסד מרובה או שעת הדחק כמ"ש ביו"ד סימן צ"א, מ"מ לענין חמץ בפסח שאוסר אפילו במשהו יש להחמיר ולאסור באכילה. אבל אם שפשפו קודם הפסח, אפילו בערב הפסח אחר שעה ששית ואילך, יש להתיר במקום הפסד מרובה או שעת הדחק אף לאכלו בתוך הפסח, ובלבד שייזהר להדיחו ולשפשפו במים יפה בתוך הפסח.

המג"א כאן (סק"ד) הביא מהד"מ וז"ל: חיישינן שנשאר משהו חמץ תוך הבקעים שיש באווז, משא"כ בשאר איסורים אפילו יש בו בקעים אין אוסרים, כמ"ש ביו"ד סוף סימן צ"א, עכ"ל. ומשמע שבשאר איסורים מותר לגמרי ולא בעינן הפסד מרובה. וכן הוא הסכמת בעלי השו"ע והאחרונים ביו"ד סו"ס צ"א (ראה שם בט"ז סקי"ב ובש"ך סקכ"א וסקכ"ב, ועוד) דלא אסרינן מחמת בקעים אלא בשר צלי (ולדעת הרמ"א שם גם בזה שרי בהפ"מ), אבל בשר חי שרי לגמרי אפילו בלא הפ"מ (לבד הפר"ח שם סקי"ח דאסר אף בחי ואף בהפ"מ, וכ"כ בביאורי הגר"א שם סקי"ח).

ויש לתמוה מה ראה רבנו לשנות מדברי הרמ"א והמג"א כאן ומהסכמת האחרונים ביו"ד ולהכריע שאף בשאר איסורים (וכן בחמץ בערב פסח) אין להתיר בשר שיש בו בקעים אלא בהפ"מ או שעת הדחק.

ונראה לבאר מקורו של רבנו, דהנה המג"א כאן, אחר שמביא דברי הד"מ, ציין לדברי עצמו לקמן סי' תס"ז (סקי"ט), דקאי אמ"ש המחבר שם בדין כלי של מים שנמצאת בו חטה בקועה, וז"ל המג"א שם: ובאמת אף שהלבוש יישב דברי הטור שלא לאסור בצונן, מ"מ הרי המרדכי (פכ"ש רמז תקע"ב) אסר בשריית בשר אפילו נמצא חטה אחר השריה ע"ש, ואפשר דאסר ליה שהיה בו פילי וכו', לכן נ"ל דבבשר דאית ביה פילי אסור מדינא בצונן וכו', ובשאר צונן תלוי במנהג. עכ"ל.

והאחרונים (ח"י סקל"א, רעק"א, מקור חיים, מגן האלף ועוד) תמהו על דברי המג"א, דכיון שפסק דבשאר צונן תלוי במנהג, א"כ איך אפשר שהבשר יהיה אסור מדינא, דנהי דאית ביה פילי, מ"מ הרי אף המים עצמם שנמצאה בהם החטה אינם אסורים מדינא (דהא סתם צונן אינו אוסר מדינא), ואיך ייאסר הבשר מדינא מחמתם.

וי"ל שמטעם זה פי' רבנו שאין כוונת המג"א ללמוד מדברי המרדכי לאסור בשריית בשר, דזה ודאי אין לנו ללמוד מדברי המרדכי, דהמרדכי לטעמיה דס"ל לאסור בכל צונן בחמץ בפסח (כמבואר להדיא בדברי המג"א לעיל סי' תמ"ז סק"ז), ולכן לדידיה נאסרו המים וחוזרין ואוסרין את הבשר, אבל לדידן אף המים לא נאסרו וכ"ש הבשר, אלא שבא ללמוד מדברי המרדכי דין אחר.

והיינו, דמהא דאסר המרדכי גם הבשר (ולא רק המים), נראה דס"ל להמרדכי דבליעת בשר דאית ביה פילי הוא מדינא (אף בשאר איסורין), דאם אינו אלא משום חומרא דחמץ בפסח, נמצא שאיסור הבשר הוא משום חומרא ע"ג חומרא שאינן אלא בחמץ בפסח, שהמים נאסרו משום חומרא דצונן והבשר נאסר משום חומרא דפילי, ואין זו סברא להחמיר כ"כ (ובפרט שאין כאן אלא ספק, שהרי החטה נמצאה אחר השריה). וע"ז כתב המג"א, שמדברי המרדכי נשמע לדידן במקום שהאיסור נוגע בבשר עצמו ולא ע"י מים (כגון בנדו"ד ששפשפו מורסן בגוף האווז), שאסור מדינא אף בשאר איסורין, ולא משום חומרא דחמץ בפסח.

ואין לומר שכוונת המג"א ללמוד מדברי המרדכי שהאיסור בדאית ביה פילי הוא מדינא דוקא בחמץ בפסח (ולא כשאר צונן שאינו אסור אלא במקום שיש מנהג), דהא דין זה מבואר להדיא במחבר ורמ"א כאן, ומה חידש המג"א (דמלשונו "לכן נ"ל" משמע שבא לחדש דבר). ועוד, שהרי לשון הרמ"א כאן הוא "והכי נהוג לענין איסור חמץ", היינו דהא דמחמרינן בחמץ הוא ממנהגא ולא מדינא, וא"כ מ"ש המג"א "אסור מדינא" ודאי כוונתו דאסור אף בשאר איסורים ולא רק בחמץ.

והשתא י"ל בכוונת המג"א כאן, שלאחר שהביא הד"מ דמתיר בשאר איסורים ציין לדברי עצמו בסי' תס"ז שם, שכוונתו לומר דשם נתבאר שלא כדברי הד"מ, אלא שאף בשאר איסורים אסור בדאית ביה פילי. ונמצא שהמג"א פליג על המחבר והרמ"א והסכמת האחרונים כאן, וס"ל שבשר חי שיש בו בקעים שנפל לחלב אסור.

אלא דמ"מ ס"ל לרבנו די"ל שלא בא המג"א לאסור לגמרי בשאר איסורין אף בהפ"מ, שהרי אף בצלי לא אסר הרמ"א ביו"ד אלא כשאין הפ"מ, ולא מסתבר שהמג"א יחמיר בצונן חי יותר מהרמ"א בצלי. ונמצא דהחילוק בין שאר איסורין לחמץ בפסח (שכתב הד"מ) קאי אף לדעת המג"א, אלא שלדעתו אף בשאר איסורין אסור אם לא בהפ"מ (ובחמץ בפסח אסור אף בהפ"מ).

ועפ"ז י"ל דעת רבנו, דכיון שבשאר איסורין היכא דאין הפ"מ הסכימו הפר"ח והמג"א לאסור, יש להחמיר כוותייהו (אף נגד המחבר והרמ"א ושאר אחרונים כאן), ולא התיר אלא בהפ"מ ושעת הדחק (שבהם לא מצינו שאסר אלא הפר"ח).

ומנא אמינא לה שכן ס"ל לרבנו, שהרי בסי' תס"ז (ס"ל) לא העתיק דברי המג"א שבבשר דאית ביה פילי אסור מדינא, אלא תלה הדבר במנהג (ויותר מזה כתב שבנמצאת החטה אחר שהוציאו הבשר מותר כמ"ש הרמ"א שם, כיון דלא סבירא לן כהמרדכי, ולא אסרינן אלא משום מנהגא, ולכן בספק או בהפ"מ ושעה"ד מותר), והיינו כיון שלפירוש רבנו לא בא המג"א לפסוק כהמרדכי לאסור בשר שנשרה במים שנמצאה בהם אח"כ חטה, אלא ללמוד מדבריו לאסור בעלמא בבשר דאית ביה פילי, ודין זה כבר כתבו רבנו כאן1.

1) . ראה גם פסקי אדה"ז סצ"א ס"ז.