שם סנ"ב ואילך

וכל זה באותה חתיכה עצמה שנמצאת החטה עליה, אבל שאר החתיכות שנמלחו עמה ביחד, אע"פ שהיו נוגעות בה ונבלע בהן הציר היוצא ממנה אינן נאסרות כלל וכו'. ויש חולקים על כל זה ואומרים, כיון שבכל איסורי תורה שנמלחו עם ההיתר אע"פ שהאיסור וההיתר הם כחושים אעפ"כ אנו מחמירין לאסור עד ס' אפילו הן חתיכות הרבה נוגעות זו בזו והאיסור אינו נוגע אלא בא' מהן בלבד וכו', א"כ בחמץ בפסח שאינו מתבטל בס' יש להחמיר לאסור כל חתיכות שנמלחו עמה יחד אע"פ שהוא איסור כחוש. ויש לחוש לדבריהם אם אין שם הפסד כלל כשישהה אותן עד לאחר הפסח או שימכרם לנכרי, אבל אם יש שם הפסד קצת או קצת שעת הדחק והחטה אינה בקועה אלא שנתרככה יש לסמוך על סברא הראשונה כי כן עיקר.

התנאי שהוסיף כאן רבנו "והחטה אינה בקועה אלא שנתרככה" צריך ביאור, שהרי בכל ענין זה (סמ"ט ואילך) עסקינן בחטה בקועה (וגם קודם לזה מסכ"ה ואילך מיירי כו"כ פעמים בחטה בקועה, ואינו מזכיר חילוק בין בקועה לנתרככה אלא בסמ"א), ואיך מבאר כאן דין חטה שנתרככה ושתיק מדין חטה בקועה דאיירי ביה (ועיין לקמן סנ"ט שג"כ הזכיר נתרככה אבל לא חילק ביניהם לדינא). ועיין בח"י סקמ"ח שכתב דכ"ש אם החטה אינה מבוקעת אלא שנתרככה שיש להתיר, ולכאורה היה מסתבר לגרוס כן גם בדברי רבנו, אלא שקשה לשבש הספר. ויותר נראה לפרש שתנאי זה קאי רק על ההיתר דקצת שעה"ד שלפניו ולא על ההיתר דהפסד קצת שלפני פניו, והיינו שבמקום הפסד קצת יש להתיר בכל ענין (גם בחטה בקועה), אלא שהוסיף רבנו שבחטה שאינה בקועה אלא שנתרככה לא בעינן אפילו הפסד קצת, וסגי בקצת שעה"ד כדי להתיר1.

1) . ראה גם פסקי אדה"ז סי' ק"ה ס"ה (ג).