שם סס"ב ואילך

במה דברים אמורים כשהיא שלימה, אבל היא שבורה הרי ניכר ששלט בה העיכול עד שנשתברה, והרי זו כפרש, ונפקע איסור חמץ ממנה וכו'. וכל זה בחטה ושעורה וכיוצא בהן מדברים שאפשר שבלען העוף כשהן שלמים ולא לעסן כלל, ולכך אינן חשובים כמעוכלים עד שנשתברו שם במעיו, אבל אם אכל מורסן וכיוצא בו מדברים רכים שבודאי נלעסו בפיו, אם שהו במעיו כשיעור עיכול דהיינו מעת לעת הרי הם כמעוכלים לגמרי ונפקע מהם איסור חמץ וכו'. אבל אם בלע חטים ושעורים וכיוצא בהן והקיאן כשהן שלמים, אף ששהו במעיו יותר ממעת לעת, לא נפקע איסורן.

שיטת רבנו לכאורה ארכביה אתרי רכשי, דהנה התוס' (בכורות ז' ע"ב ד"ה דג טהור) והרא"ש (בכורות שם ס"ח) הקשו מתני' דבכורות ודאהלות אהדדי, דבבכורות שם תנן: דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאינו גידולו, עכ"ל, דמשמע שהדג הטמא נשאר באיסורו אף לאחר שנבלע ע"י הדג הטהור. ואילו באהלות (פי"א מ"ז) תנן: כלב שאכל בשר המת וכו', כמה תשהה במעיו שלשה ימים מעת לעת, ובעופות ודגים כדי שתפול לאור ותשרף, דברי ר' שמעון, ר' יהודה בן בתירא אומר בעופות ובדגים מעת לעת, עכ"ל, דמשמע שלאחר שיעור זה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה נתעכל הבשר ונסתלקה ממנו טומאתו.

וכתבו ליישב בג' אופנים: (א) דיש לחלק בין איסור לטומאה, דגבי איסור לא אמרינן דנתעכל. (ב) דעת ר"ת בתוס' ורא"ש שם, דמחמרינן כר' יהודה בן בתירא דשיעור עיכול בדגים ובעופות הוא מעל"ע, ובבכורות מיירי קודם שיעור זה. (ג) דעת ה"ר משה מפונטייז"א ברא"ש שם, דיש לחלק בין אכל ולעס בשיניו ובין בלעו שלם, ובבכורות מיירי שבלעו שלם.

והנה הטור ביו"ד סי' פ"ג כתב וז"ל: וטהור שבלע דג טמא אסור, דלא חשוב כמעוכל כיון שהוא שלם, עכ"ל. ובפירוש דבריו נחלקו הפוסקים, שהב"י פירש דבריו ע"פ דעת הר"מ מפונטייז"א שחילק בין לעס בשיניו ובין בלעו שלם, ומ"ש הטור "כיון שהוא שלם" כוונתו כיון שהיה שלם בשעת בליעתו (דאם לא היה שלם בשעת בליעתו, דהיינו שלעסו בשיניו, חשיב כמעוכל ומותר). וכ"פ הט"ז ביו"ד שם סקי"ד, ועפ"ז פסק להלכה כדעת הר"מ מפונטייז"א, שאם לעסו קודם שבלעו חשיב כמעוכל. אבל הש"ך שם כתב שדעת הטור כדעה הא' שברא"ש דלית ליה שיעור עיכול אף בלעסו קודם שבלעו, ומ"ש "כיון שהוא שלם" כוונתו כיון שנמצא עתה שלם (ולא כמו שפירשו הב"י והט"ז שהיה שלם בשעת בליעתו), דאם בלעו שלם ונמצא שאינו שלם ודאי אמרינן דעיכול הוא ומותר. וכ"פ הרמ"א בד"מ הארוך שם (סקט"ו).

והנה ממ"ש רבנו שאם נמצאה החטה שבורה ניכר ששלט בה העיכול ונפקע איסור חמץ ממנה, משמע שפירש דברי הטור כמ"ש הש"ך, ש"כיון שהוא שלם" היינו כיון שנמצא עתה שלם (דאל"כ אין לנו מקור לחילוק זה), ודלא כהט"ז שפירש דברי הטור ע"פ דעת הר"מ מפונטייז"א. אבל לאידך גיסא פסק גם כדעת הר"מ מפונטייז"א שאם לעסו קודם שבלעו חשיב כמעוכל (אחר מעל"ע כדעת ר"י בן בתירא), כהט"ז ודלא כהש"ך. וזהו מה שמצויין במ"מ כאן לפר"ח, שאף הוא פסק (ביו"ד שם סקכ"ח) להקל בתרווייהו.

ולכאורה היה נראה לבאר ששיטת רבנו היא משום צירוף דעת ר"ת דס"ל שמעל"ע הוא שיעור עיכול בכל גווני, ונמצא שבלעסו קודם שבלעו שיטת ר"ת מכרעת בין ב' התירוצים האחרים (שלתירוץ הא' אסור בכל גוונא, ולהר"מ מפונטייז"א מותר מיד בכדי שתפול לאור ותשרף, ולר"ת קודם מעל"ע אסור ואחר מעל"ע מותר), והלכה כדברי המכריע (שלשיטת רבנו אמרינן כן גם במחלוקת הפוסקים, כמבואר בכללי הפוסקים וההוראה להר"י פרקש כלל י'). ואף שיש לדון שהיא הכרעה שלישית שאינה מכרעת (יעויין בארוכה בכללי הפוסקים וההוראה שם ובאנציקלופדיה תלמודית ערך הלכה כדברי המכריע), י"ל דהכא עדיף טפי, כיון שאין התירוצים סותרים בהכרח זה את זה לדינא, ורק שאינם צריכים זה לזה, ולכן אפשר שבנדו"ד לכו"ע הלכה כדברי המכריע (אף שיש מקום לחלק גם לאידך גיסא). ועוד, די"ל דהכא לא חשיב הכרעה מטעם שלישי, כיון דחד טעמא הוא לכולהו, היינו משום עיכול, אלא דפליגי מתי חשיב עיכול.

אבל נ"ל יותר נכון שרבנו תופס לעיקר דעת הרמ"א והש"ך (ובלא"ה מסתבר כן), שמפרשים דברי הטור בבלעו שלם ונמצא שאינו שלם ודלא כר"מ מפונטייז"א (וכ"פ להדיא הפר"ח בדעת הטור), אלא דס"ל שכיון שבבלעו שלם ונמצא שאינו שלם אמרינן דנתעכל ומותר, עכצ"ל שגם בלעסו קודם שבלעו יש איזה שיעור לעיכולו, וכיון שלא מצינו (בעופות ודגים) שיעור גדול יותר ממעל"ע שהוא השיעור לדעת ר"י בן בתירא המחמיר, אין לנו להחמיר גם לדעתם יותר ממעל"ע בלעסו קודם שבלעו (אבל הא ליכא למימר שהעיקר בדעת הטור כהט"ז וב"י אלא דמ"מ ס"ל מסברא שאם נמצא שאינו שלם ע"כ שנתעכל, דמנ"ל לומר בלי מקור דנשבר חשיב עיכול כל שלא נתרסק לגמרי). ולפ"ז מה שהצריך רבנו המתנת מעל"ע אינו רק משום צירוף דעת ר"ת, אלא שכן הוא בהכרח בדעת התירוץ הא' גופא. ויתרה מזו נ"ל שגם דעת הש"ך כן הוא, אף שלא כתב כן בפירוש. ועכ"פ כיון שאין לנו ראיה שהש"ך חולק ע"ז (ואדרבה כנ"ל), יש לנו לפסוק כהפר"ח1.

אלא דלפ"ז צע"ק, דכיון שע"כ סבירא לן כר"ת לחלק בין קודם מעל"ע לאחר מעל"ע (עכ"פ בלעסו), א"כ למה הוצרכו התוס' והרא"ש בתירוץ הא' לחלק בין איסור לטומאה, ולא ניחא להו בתירוץ ר"ת שחילק בין קודם מעל"ע לאחר מעל"ע. ובאמת גם בלא"ה צ"ע למה מיאנו בתירוץ ר"ת שלכאורה פשוט הוא. וצ"ל דלא ניחא להו לחלק בהכי משום דמתני' סתמא קתני אסור, ומשמע דהיינו גם אחר מעל"ע, וע"כ דטעמא משום שהוא שלם (וכן מורה לשון המשנה "טהור שבלע דג טמא", דמנא ידעינן שבלע ולא אכל כדרכו, וע"כ שגם עכשיו הוא שלם).

ומה שלא הזכירו התוס' והרא"ש בפירוש (בתירוץ הא') חילוק זה, שלאחר מעל"ע גם לדידהו אם לעסו קודם שבלעו מותר (וכמו שהקשה בפרי תואר שם סקי"ב על פירוש הש"ך בדעת הב"י שגם לתירוץ הא' מפלגינן בין לעסו לבלעו, דמלשון הרא"ש "והר"ר משה ז"ל מפנטייזא היה מחלק בין היכא שאכל ולועס בשיניו ובין היכא שבלעו שלם" משמע דללישנא קמא לא מפלגינן בהכי), היינו לפי שמלכתחילה עיקר קושיית התוס' והרא"ש היא אליבא דר"ש ששיעור עיכול הוא כדי שתפול לאש ותשרף, ודעת ר"י בן בתירא לא נזכרה בתוס' וברא"ש כלל (מלבד בדברי ר"ת), ולכן גם בב"י ובד"מ ובש"ך לא הזכירו דעת ר"ת כלל, משום דכולה קודם מעל"ע קמיירי, ולא עסקינן כלל בדין לאחר מעל"ע.

ומעתה, כיון שהתוס' והרא"ש (בתירוצם הא') לא מיירו כלל לא בדין לאחר מעל"ע ולא בדין לעסו קודם שבלעו (כנ"ל דמתני' דבכורות ודאי מיירי בבלעו שלם), הרי צריכים אנו לברר דעתם בזה. והוא, דזה פשוט לכאורה שיסוד החילוק בין איסור לטומאה (לתירוץ זה) אינו שיש שני שיעורי עיכול, אלא דר"ל שבטומאה אזלינן (אליבא דר"ש) בתר דין עיכול, ובזה אמרינן דכל שנמצא במעיו חשיב עיכול לגבי טומאה, משא"כ לענין איסור בעינן עיכול בפועל. ולכן אם בלעו שלם ונמצא שאינו שלם מותר (כמ"ש הטור), דשבירתו מוכחת עליו שנתעכל, אבל אם לעסו קודם שבלעו אין לנו הוכחה שנתעכל (משא"כ להר"מ מפונטייז"א אמרינן שבליעה אחר לעיסה דין עיכול יש לה), אבל לאידך אין לנו הוכחה שלא נתעכל, ולכן סמכינן בזה אשיעור מעל"ע דר"י בן בתירא, כנ"ל שלא מצינו שיעור גדול יותר (ואף שר"י בן בתירא מיירי בטומאה, מ"מ לדידיה גם בטומאה בעינן עיכול בפועל ולא רק דין עיכול כר"ש, ומדר"י בן בתירא בטומאה נשמע לדידן באיסור), משא"כ אם נבלע שלם ונמצא שלם אסור אפילו לאחר מעל"ע, דכיון שנמצא שלם יש לנו הוכחה שלא נתעכל (ובזה לא סבירא לן כשיטת ר"י בן בתירא בטומאה דמטהר אפילו בשלם). וזהו היסוד לשיטת רבנו כאן.

ובאמת לכאורה היה מקום לומר יתרה מזו, שאין חולק על שיטת ר"ת שאחר מעל"ע חשיב עיכול לכו"ע בין לאיסור ובין לטומאה גם בשלם, והא דאסרינן בטהור שבלע דג טמא הוא משום דלא ידעינן אם שהה מעל"ע או לא (דהכי הוא סתמא דמילתא בדג, משא"כ במורסן של תרנגולת דזמנין דידעינן מתי האכילוה), ואיכא למיחש שמא לא שהה מעל"ע, וקושיית התוס' והרא"ש אינה אלא אליבא דר"ש ששיעור עיכול הוא כדי שתפול לאש ותשרף. אבל משמעות הפוסקים היא (וכ"פ רבנו כנ"ל) דעכ"פ בנבלע שלם ונמצא שלם אסור אפילו לאחר מעל"ע, וצ"ל דמשמע להו דמתני' דבכורות מיירי אפילו היכא דידעינן שהוא אחר מעל"ע, ומ"מ אסור כיון שהוא שלם.

1) . ראה גם פסקי אדה"ז ספ"ג ס"י.