סי' תע"ב סט"ז

צריך לשתות הד' כוסות על הסדר שיתבאר, דהיינו שבין כוס ראשון לשני ובין שלישי לרביעי יפסיק באמירת ההגדה וההלל, ובין שני לשלישי יפסיק באכילת מצה וברכת המזון. ואם לא הפסיק ביניהם בדברים הללו, אלא שתה ד' כוסות זה אחר זה, לא יצא ידי ד' כוסות, אלא כולן נחשבין לו לכוס אחד, וחייב לשתות עוד [ג'] כוסות על הסדר שיתבאר.

א. לכאורה משמע מדברי רבנו שענין האמירה בין הכוסות הוא כדי להפסיק ביניהן (והוא ע"פ לשון המג"א סק"ח "שיאמר ההגדה בינתיים"), שלולי האמירה לא היו כל הכוסות נחשבין אלא לכוס אחד, ולכן תקנו חכמים לומר ביניהם את ההגדה וכו' כדי להפסיקן לארבע. ועפ"ז אמירת ההגדה וכו' שבין הכוסות אינה בגדר אמירה על הכוס, אלא היא מדין הפסק בין הכוסות (ועייג"כ סי' תע"ט ס"א בהגה"ה).

וכמה נפק"מ בדבר: (א) אם לא מילא הכוס עד לאחר שאמר האמירה השייכת לכוס זה, דאם צריך לאומרו על הכוס לא יצא (את"ל דאמירה על הכוס מעכבת), אבל אם אין כאן אלא דין הפסק יצא, שהרי סו"ס הפסיק באמירה זו בין הכוסות. (ב) אם הפסיק בין הכוסות באותם דברים שתיקנו להפסיק בהם, אבל שינה סדרם, שאם התקנה היא האמירה על הכוס לא יצא שהרי לא אמר על כוס מה שתקנו לומר עליו, אבל אם התקנה היא הפסקה בין הכוסות יצא.

ואולי יש לבאר עפ"ז דברי הב"י לקמן סו"ס תפ"ד, שכתב לחלק בין ברכת המזון לברכת המוציא, שבברכת המוציא שעל המצה יכול לברך כדי להוציא את חבירו י"ח, משא"כ בברכת המזון אינו יכול להוציאו אם הוא עצמו יצא כבר, וז"ל הב"י שם: דלא דמי כוס דברכת המזון לברכת המוציא דמצה, משום דהתם כיון שהוא חייב לאכול מצה ואי אפשר לו לאכלה אא"כ יברך ברכת המוציא הױ ליה ברכת המוציא כברכת המצוה שאע״פ שיצא מוציא, אבל ארבע כוסות אפשר לקײמן בלא ברכת המזון, שאע״פ שכל כוס תיקנו על דבר מיוחד ואחד מהכוסות תיקנו על ברכת המזון, מכל מקום אם שתאן שלא על הסדר שתיקנו חכמים ודאי יצא, וא״כ ברכת המזון אינה ענין לכוס שלישי כברכת המוציא לאכילת מצה, וכיון שכן ברכת המזון דליל פסח הרי היא כברכת המזון דשאר ימים שאם יצא אינו מוציא, עכ"ל.

והפר"ח שם נחלק על הב"י, וכתב דשפיר יכול להוציאו י"ח גם בבהמ"ז, דכיון שתקנו כוס ג' על בהמ"ז הו"ל ברכת המזון ברכת חיוב דוגמא דאכילת מצה. ומ"ש הב"י דכל ששתה ארבע כוסות יצא אפילו שתאן שלא על הסדר שתיקנו חכמים, כתב דליתא, כמפורש כאן (בשו"ע ס"ח) שאם שתאן שלא על הסדר לא יצא (וראה ביה"ל כאן ד"ה שלא כסדר).

וע"פ הנת"ל בדעת רבנו כאן אולי יש לפרש כוונת הב"י, דאף שתקנו לברך בהמ"ז על כוס ג', מ"מ כיון שכל עיקר תקנה זו אינה אלא כדי להפסיק בין הכוסות, ולא שיש דין בעצם הברכה על הכוס, לא חשיבא ברכת המצוות אלא ברכת הנהנין ולהכי אם יצא אינו מוציא.

ובזה יתבאר לשון הטוש"ע כאן שצריך לשתותן על הסדר ואם שתאן זה אחר זה שלא כסדר לא יצא, דלכאורה אינו מובן כלל מה ענין שתאן בזה אחר זה להא דצריך לשתותן על הסדר (היינו לומר על כל כוס וכוס מה שתיקנו לומר עליו), והכי הול"ל: צריך לשתותן על הסדר שקבעו חכמים, ואם שתאן שלא על סדר זה (היינו שלא אמר על כל כוס מה שתיקנו לומר עליו) לא יצא. ולפי הנת"ל מובן היטב, דהא דצריך לשתותן על הסדר אינו בתורת אמירה על הכוס, אלא בתורת הפסק בין הכוסות כדי לחלקן לארבע, ומש"ה אמרינן שאם לא שתאן על הסדר, היינו שלא הפסיק באמירה כנ"ל אלא שתאן בבת אחת, לא יצא משום דחשיב ככוס א'.

ב. אמנם בלקו"ש חי"א ע' 20 נתבאר בדעת רבנו שנוסף על הענין הכללי שבכל הד' כוסות משום זכר לגאולה וחירות שייך כל כוס גם לענין מיוחד שבשבילו תקנו כוס פרטי זה (ועיי"ש בהערה 35 שמדייק מדברי רבנו בסי' תע"ט דס"ל כהפר"ח ודלא כהב"י), ולפ"ז אין כאן דין הפסקה בין הכוסות גרידא, אלא צריך שיאמר עליהן ממש על כל כוס האמירה השייכת לו. וכן משמע לכאורה מלשון המאירי פסחים ק"ח ע"ב, דז"ל שם: שתאם בבת אחת וכו' לא יצא ידי ארבע כוסות, ואין אלו נקראים ארבעה הואיל ולא סידר עליהם את הקדום להם, עכ"ל. ומשמע שאינם נקראים ארבע כוסות אא"כ אמר על כוס וכוס את מה שתיקנו לומר עליו דוקא, ולא סגי בהפסק לחוד.

ועפ"ז יש לבאר מ"ש הפמ"ג בסי' תע"ט בא"א סק"א שהשותה ד' פעמים מכוס אחד אפשר שלא יצא י"ח ד' כוסות, ותמה עליו בביה"ל כאן ד"ה על הסדר דאטו ד' כלים בעינן, ועוד הקשה עליו מהמבואר בשו"ע כאן ס"ט שאם יש בכוס הרבה רביעיות שותין ממנו כ"כ בני אדם כמנין רביעיות שבו, הרי דחשבינן כוס לכל אחד ואחד, וא"כ למה לא יחשב לד' כוסות כששותה מאותו הכוס ד' פעמים. אבל ע"פ הנ"ל שצריך לומר על כוס כוס את מה שתיקנו לומר עליו דוקא יתבארו היטב דברי הפמ"ג, דכיון שאמר על כוס זה קידוש היום עד"מ, נעשה כולו כוס ראשון ושוב אינו יכול להיות כוס שני, ולא דמי לרבים השותים מכוס אחד שהוא כוס ראשון לכולם.

ויל"ע עוד בכהנ"ל.