סי' ת"צ סט"ז

בשבת שבחול המועד סוכות נוהגין במדינות אלו לחתום בהפטרה גם ישראל והזמנים, לפי שכל יום ויום מחול המועד סוכות הוא כמועד בפני עצמו.

מלשון רבנו משמע דאין מזכירין יו"ט אלא בחתימת הברכה, אבל באמצע הברכה אין מזכירין אלא שבת, ודלא כמו שמצדד בפמ"ג א"א סק"ז (וכן הכריע במ"ב סקט"ז) להזכיר יו"ט גם באמצע הברכה. והכי נהגינן, כמ"ש בהגהות הסידור לאדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בשם הצ"צ ואדמו"ר מהר"ש נ"ע (ודלא כמ"ש בשער הכולל פכ"ה ס"ד)1. ואף שבאמת כן מבואר מלשון המג"א סק"ז וסי' תרס"ג סק"ב ע"פ הד"מ וכו', מ"מ טעמא בעי הא דאין מזכירין יו"ט אלא בחתימת הברכה ולא באמצעה.

וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך הפטרה (ח"י ע' ל"א ובציון 522א) דבסידורי התימנים הוא להיפך, שמזכירין יו"ט רק באמצע הברכה ולא בחתימתה. ולכאורה מנהג זה מובן יותר ע"פ דעת כמה תנאי בביצה י"ז ע"א לענין תפלה שבשבת שחל להיות בחולו של מועד מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע, ואף שלענין תפלה לא קיי"ל הכי, מ"מ חזינן שיש מקום לזה.

והביאור בזה י"ל ע"פ מ"ש בחידושי הרשב"א לברכות י"ב ע"א בסוגיא דפתח ובריך אדעתא דשיכרא וכו' (והובא בברכ"י ובערך השולחן סי' ת"צ), וז"ל שם: ונראין דברי רש"י ז"ל, שאילו אמר בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו, מאי קא מיבעיא לן בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן, וכיון דמטבע קצר הוא כיון שאמר בורא פרי הגפן כבר סיים כל הברכה, ומה שאמר לבסוף שהכל נהיה בדברו תוספת הוא לאחר הברכה, ומה מעלה לברכה ומה מוריד, והאיך קורא אותה חתימה, עכ"ל. ונמצא שלאחר חתימת הברכה יכול להוסיף מה שירצה ואינו חושש, כי אינו מעלה ואינו מוריד לנוסח הברכה.

ועפ"ז מובן בעניננו, דמעיקר הדין א"צ להזכיר יו"ט בברכת ההפטרה וכמו שאין מזכירין בשבת חוה"מ פסח, ולכן אין מזכירין יו"ט באמצע הברכה משום הפסק, ורק לאחר החתימה שאינו מזיק לעיקר נוסח הברכה מדינא תקנו להוסיף גם ישראל והזמנים משום דכל יום מחוה"מ סוכות דמי קצת למועד בפני עצמו2 (משא"כ בהך דביצה דמיירי באמצע י"ח איפכא מסתברא, דאחר החתימה יש יותר חשש הפסק משום דמפסיק בין ברכה לברכה, משא"כ באמצע הברכה שיכול להוסיף מעין הברכה, ועיין שפ"א שם).

וגם לדעת הגאונים דלא ס"ל כסברת הרשב"א הנ"ל, י"ל דהיינו משום כשאמר בפה"ג והדר אמר שהכל נהיה בדברו הרי חזר בו מחתימתו תוך כדי דיבור, משא"כ בנדו"ד שאין כאן חזרה.

1) . ראה גם אוצר מנהגי חב"ד חודש תשרי ע' שכז ואילך.

2) . [הבא לקמן אינו בכת"י, וכנראה נתחדש אח"כ, והיה מרגלא בפומיה:]

ויובן עוד יותר ע"פ לשון הריטב"א בחידושיו לברכות שם: "כיון שאמר ברוך שהכל נהיה בדברו הא גמר לה לברכה דשכרא, וכי הדר אמר בורא פרה"ג מאי נפק"מ, הא לאו חתימה דשכרא הוא, מלתא בעלמא הוא דקאמר שהכל ברא, כלומר שברא נמי פרי הגפן ומוסיף הוא על שבח הבורא". והיינו, שהמוסיף דברי שבח אחר חתימת הברכה, אף שאינו מזיק לנוסח הברכה, מ"מ מצטרף הוא לנוסח הברכה למעליותא ומוסיף בשבח הבורא שבה. ולכן תקנו בעניננו להוסיף "ישראל והזמנים", שאין זה מילי בעלמא שאינם מעלים ואינם מורידים, אלא תוספת על שבח הבורא מענינא דיומא.

ולפי יסוד זה יש לבאר עוד כמה ענינים במנהגי חב"ד ע"פ הוראות כ"ק אדמו"ר זי"ע:

א) בברכת הדלקת נרות ש"ק מנהגנו לסיים "להדליק נרות שבת קדש". ונשאל כ"ק אדמו"ר מאין המקור להוספת תיבת "קדש", ומענה קדשו: "הנה לע"ע לא מצאתי מקור ע"ז. ולי נראה שאי"ז מעיקר הנוסח, והוכחתי ע"ז הוא כי במקום שיש חשש הפסק משמיטים תיבת קדש, עיי"ש בנוסח הדלקת נרות שבת ויו"ט. ומה ש(במקום שאין חשש הפסק) מוסיפים תיבת קדש, כן מברכת חמותי הרבנית נ"ע והוא בקבלה מדורות שלפניה...", עיי"ש (שערי הלכה ומנהג ח"א ע' רנא). ומתבאר ע"פ הנ"ל, כי תיבת "קדש" הוא תוספת שבח על עיקר הברכה ומצטרפת לברכה, ומ"מ אין להוסיפה אלא אחרי החתימה ולא באמצע מחשש הפסק, ולכן ביו"ט שחל בשבת אין מוסיפין אותה.

ב) בברכת הטוב והמיטיב סיום הברכה הוא "אל יחסרנו", ונשאל כ"ק אדמו"ר אם יש לענות אמן אחר "אל יחסרנו", והשיב: "הנה שאלתי פעם את כ"ק מו"ח אדמו"ר, וענה שהוא אינו עונה, ולא עוד אלא שאחד ממקורבי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) היה עונה בפניו – אמן, אחר 'אל יחסרנו' – בקול רם, ואדמו"ר חייך ולא אמר מאומה. ואולי שסומכים על סוף הברכה 'ונאמר אמן' אף שגם בזה לא ראיתי שהשומעים ידייקו לענות אז אמן" (שם ע' ריא). והביאור כנ"ל, שדברי השבח והתפלה שמוסיפים אחרי "אל יחסרנו" הם מענין הברכה ומצטרפים אליה, ולכן אפשר לסמוך לענות אמן בסופם, ע"ד המבואר בשוע"ר סי' קכ"ד סי"א שכל זמן שלא כלתה אמן מפי הציבור יכול לענות אמן, ונתבאר שם בטעם הדבר "שכל שלא כלתה אמן מפי רוב העונים עדיין לא נשלם ענין הברכה לגמרי", וה"ה בנדו"ד, שכל שעסוקים בתוספת שבח על הברכה עדיין לא נשלם ענינה לגמרי.

ג) הורה כ"ק אדמו"ר ב"היום יום" לומר בליל ר"ה את היה"ר שעל התפוח אחר הברכה וקודם האכילה, ונשאל לטעם הדבר, וביאר: "טעם המובחר ופשוט, ע"פ נגלה, להקדים היהי רצון להאכילה, הוא כדי שיהיה היה"ר סמוך לברכת הפרי, ותהיה הפתיחה דברכת בורא פרי העץ שייכת גם אליו... ואם ביה"ר דתפלת הדרך שברכה היא, בכ"ז אמרו שטוב להסמיכה לאיזה ברכה כדי שגם בתחילתה ת פתח בברכה... עאכו"כ דיה"ר זה טוב לסמכו לברכה, ובפרט לברכת התפוח מתוק המשמש סימן לבקשת היה"ר גופא, ויתוסף כחו ותקפו. דכיון שאין בידינו להוסיף ברכות שלא נזכרו בש"ס ובגאונים, עכ"פ הסמיכו היה"ר להברכה, שיהיה לו מעין תוקף ברכה. וכיון דא"א בענין אחר, הוי כדיעבד" (שם ח"ב ע' רא). הרי כמעט מפורש כנ"ל, שהיה"ר הנאמר אחר הברכה נסמך לברכה ויש בו מחשיבות הברכה, ולכן אמירתו אינה הפסק (ומ"ש "הוי כדיעבד", היינו משום דלכתחילה ודאי מוטב לסמוך הברכה לעשיה ככל האפשר ולא להפסיק ביניהם בתוספת שבח גרידא).