סי' תצ"ד סט"ז

וכן יזהרו ליקח מרדה חדשה להוציא בה לחם זה מן התנור, ולא יוציאוהו במרדה שמוציאין בה שאר כל הלחמים שאינן של חלב אפילו אם רוצים להפכה על צדה השני, לפי שעכשיו יהא נבלע בה טעם החלב בכל עוביה כשיוציאו בה לחם נילוש בחלב, ואחר כך כשיאפו לחם אחר לאכלו עם בשר ויוציאוהו במרדה זו יהא נפלט ממנו טעם החלב ויבלע בלחם (כדי קליפה כמ"ש בסימן תנ"א). ואף שאם עבר ועשה כן מותר לאכול לחם ההוא עם בשר לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם של היתר כמו שנתבאר ביו"ד סימן צ"ד, מכל מקום הרי לכתחילה אסור לעשות נ"ט בר נ"ט כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ה.

בקובץ פעמי יעקב גליון י"א עלה ונסתפק במ"ש רבנו שאם עבר ועשה כן מותר לאכול לחם ההוא עם בשר, דלכאורה זהו דעת המחבר ביו"ד סי' צ"ה דנ"ט בר נ"ט מותר בבישול וצליה, ודלא כהרמ"א שפסק שם דלכתחילה אסרינן נ"ט בר נ"ט בצליה ובישול לאכלו עם המין השני. ועלה בדעתו לומר דאולי שיטת רבנו היא דתרי נ"ט בר נ"ט מותר כדעת המחבר. והקושי מבואר, דלא יתכן לומר דרבנו פוסק נגד דעת הרמ"א וכל האחרונים שאנו נמשכים אחריהם (ואין כיו"ב בשום מקום באו"ה, ואפי' באו"ח זהו רק לפי ההכרעה כדעת האריז"ל והמקובלים וכו').

והאמת היא דשיטת רבנו בזה מבוארת להדיא בסי' תנ"ה סי"ב וסי"ג ובארוכה בהגה"ה לשם דרק ג' נ"ט מותר. ובביאור דברי רבנו כאן, לכאורה נראה כי הסוברים דבעינן ג' נ"ט מפרשים הגמ' דדגים שעלו בקערה דכיון שא' מהם היה צונן אוסר רק כדי קליפה, ובאיסור מועט דכ"ק תרי נ"ט מותר גם לדידהו, עיין ב"י ר"ס צ"ה וכיון דכאן האיסור הוא כ"ק כמבואר במוסגר סגי בתרי נ"ט (וי"ל דמש"ה דייק רבנו לכתוב שהבליעה היא כדי קליפה בלבד, כדי לבאר בזה מ"ש לאח"ז שאם עבר ועשה כן מותא לאכול הלחם עם בשר).

והנה מ"ש דלהסוברים דרק ג' נ"ט מותר הא דעלו בקערה מותר הוא משום דהבליעה היא כ"ק לכאורה לאו מילתא דפסיקא היא, שהרי כתב הב"י בסי' צ"ה בשם מ"כ והביאו הש"ך שם סק"ו דבשניהם חמים הוי כנצלו, ומ"מ לדידן דקיי"ל תתאה גבר ואוסר כולו אם היתה הקערה חמה והדגים צוננים מ"מ לענין נ"ט בר נ"ט מותר, ובשניהם חמים כתב הפמ"ג בשפ"ד שם דהיינו אפי' בלא רוטב. נמצא לפ"ז דבשניהם חמים נחשב עיקר בליעה אע"ג דאוסר רק כ"ק (ביבשים לגמרי לפמ"ש הש"ך בסי' צ"ד סקל"ג, ולפמ"ש הפמ"ג שם הני מילי לאו סתראי נינהו) ואוסר בנ"ט בר נ"ט. ולפ"ז הא דדגים שעלו דוקא אינו תלוי בכ"ק, ומ"ש הרא"ש בשם ריב"ן (הובא ב"י שם) דאע"ג דבעלו נמי קיבלו כ"ק טעם מן הבשר בבליעה מועטת התירו וכו', אין כוונתו דמשום כ"ק התירו, אלא דאע"ג דיש בליעה (כ"ק) מ"מ התירו משום הבליעה מועטת דא' צונן וא' חם.

אמנם כ"ז הוא לפמ"ש הפמ"ג שם, אך הפלתי בסי' צ"ד סקי"א ובסי' צ"ה סק"ג (והביאו בפמ"ג שם) חולק וס"ל דלפמ"ש הש"ך בסי' צ"ד תליא לגמרי בכ"ק, ולדידן דתתאה גבר הא דבקערה חמה מותר נ"ט בר נ"ט הוא דוקא ביבשים לגמרי, ומ"ש הרא"ש בליעה מועטת היינו הבליעה מועטת דכ"ק. וכיו"ב נחלקו האחרונים הספרדים, הערך השלחן בסי' צ"ה סק"ט והבית דוד (הובא שם). ובחי' הפלאה כ' נמי כדעת הכו"פ, וכן ס"ל לערוה"ש בסי' צ"ה.

ויש להעיר עוד דמדברי הרשב"א בחידושיו לחולין קי"א ע"ב נראה דלהאוסרים ב' נ"ט היינו דוקא בנתבשלו על האש משום דכח האש פועל להפליט עיקר הטעם, וכ"כ המאירי שם, וכ"נ מדברי הריטב"א שם ועוד. ולפ"ז גם בשניהם חמים וברוטב אם עלו ולא נתבשלו מותר, ולא מצאתי מי שהעיר ע"ז. ופשיטא דלפ"ז בנדו"ד הוי כעלו.

ועוד יש להעיר דאפי' את"ל דבשניהם חמים אסור ובקערה חמה מותר אע"ג דתתאה גבר, י"ל דהיינו כשיש רוטב והבליעה היא בכולה (או משום דגם בזה אין מחלקים בין כחוש לשמן, או משום דע"ד הרגיל דגים אין יבשים לגמרי, ודלא כמ"ש הש"ך בסקל"ג הנ"ל), אבל כשהבליעה היא כ"ק בודאי הוי בליעה מועטת ושרי, והחילוק בין עלו לנתבשלו הוא רק כשנבלע בכולו, ועוי"ל.

גם מ"ש בפעמי יעקב שם להביא ראיה מהא דהתיר רבנו בסי' תמ"ז סמ"ה לאכול בפסח חלב שהתיכו בכלי של חמץ ב"י משום נ"ט בר נ"ט (אלא שכתב דיש חולקין משום דחמץ שמו עליו ולמעשה התיר בהפ"מ), וכתב שאינו פשוט דהוי ראיה, הנה באמת אינו ראיה כלל (ולא רק אינו פשוט), כי בתרי נ"ט גם לדידן מותר בדיעבד, והדעה הב' חוששין לה גם בדיעבד, ורק לענין הפ"מ סומכין לגמרי אדעה הא', ובתרי נ"ט רק נוהגין להחמיר לכתחילה, ומעיקר הדין נקטינן דתרי נ"ט מותר (וכ"ה לשון רבנו בהגה"ה דסי' תנ"ב דמעיקר הדין תרי נ"ט מותר), וא"כ למאי נ"מ בסי' תמ"ז דלכתחילה נוהגין להחמיר בתרי נ"ט.

כן יש להעיר במה שציין רבנו ליו"ד סי' צ"ל דצ"ל סי' צ"ה, דלכאורה זהו טעות דמוכחא ושכיחא, אלא דא"כ אינו מסתבר שיחזור ויציין עוה"פ בתוך השורה ובאותו ענין לסי' צ"ה, והול"ל "כמשנ"ת שם" (או ביו"ד שם), ואין דפוסים ישנים תח"י לחפש בהם. וא"כ עכצ"ל דיש עוד טעות בזה. ואת"ל דהדקדוק בזה יש לו מקום, אולי אפ"ל בנוסף לזה דדין נ"ט בר נ"ט נזכר לראשונה בסי' צ"ד, הרי הש"ך שם סקל"ג הנ"ל הוא האומר דדוחק לחלק בין שניהם חמים להא דתתאה גבר, ולפ"ז טעם ההיתר דעלו הוא משום דשניהם יבשים והבליעה היא כ"ק, משא"כ לפמ"ש הש"ך בסי' צ"ה סק"ו וכמו שהקשה בכו"פ, וא"כ מקור דין זה דעלו בשניהם חמים הוא מהש"ך בסי' צ"ד, ואולי נתכוון רבנו לרמוז לזה1.

1) . וראה בארוכה פסקי אדה"ז סצ"ה ס"ב (ד).