המקוואות שבדורות האחרונים

א) בתקופת השמדות והגזירות ברוסיא

התקופה שלאחרי הסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ב' ניסן תר"פ, היתה מרה וקשה ברוסיה, מלחמת אזרחים, רעב ומגיפות, והתחלת הגזירות של המשטר החדש נגד היהדות.

על כס נשיאות תנועת חב"ד ישב כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שפעל בכל יכלתו לעורר ולעודד את היהודים על חיזוק היהדות בכלל ובפרט על שמירת טהרת המשפחה ובניית מקוואות, מתוך מסירות נפש.

בי"ט מ"ח תרפ"ב כותב אל תושבי רודניא (אגרות-קודש חי"ד אגרת ה'פה): "כולנו כאחד יודעים את התורה והמצוה לנו, בדבר טהרת בית ישראל, הנוגע בנפש כל אחד ואחד מישראל ממש, וכאשר במחנם בית הטבילה נתקלקלה וצריכה תיקון, וכבר יש לכם קורות במה לתקנם, התעוררו עם קדש ועשו ועד מיוחד, אשר ישתדל בתקנת הבית טבילה, אשר זה נוגע לכל אחד ואחד מישראל. עשו אסיפה מכל העיר ובחרו באיזה אנשים, אשר הם יביאו אל הפועל תיקון בית הטבילה. ובגלל הדבר הזה יברך השי"ת פועל כל אחד ואחד ויצליחהו בכל אשר לו".

כעבור ימים אחדים כותב להם שוב (שם חי"ג אגרת ד'תרמח): "על דבר בית הטבילה, היא עצלות נוראה, וראוים הם הבעלי בתים והרבנים שי' לגעור בהם על התרשלות כזו, ואין לך דבר שעומד בפני עבודה ותעמולה … ובאשר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצולקללה"ה נבג"מ זי"ע הי' משתדל בדבר מקוואות ליסדם ולכוננם, הנני מרחיק1 להשתתף בבנין המקוה, ומכספו הנני ליתן בסף מאה אלפים רו"כ, אשר ידעתי כי מה הוא, והוא רק למען להשתתף בזה, ויתחילו בשעטומ"צ לעשות בזה והשי"ת יצליחם".

בעיר לאזניא סגרו את המקוה בעל כרחם, ובי"ט מ"ח תרפ"ב כותב אל רב העיר מו"ה אברהם קלאצקין (שם חי"ד אגרת ה'פו): "ספר לי דבר הסגר בית הטבילה במחנם, דָבָר שהכאיב את לבי במאד מאד, ולא ידעתי מה עלי לעשות בזה, ולו יכולתי הכל עשיתי, ולא הי' דבר נשגב מאתי לעשותו. והדבר יפלא לי במאד, באיזה אופן, ובאיזה חוק יכולים היו לסגור בית הטבילה, לא אדע. עד כמה שחקרתי פה, אין איש יודע מזה, והוא רק מעשה איש רע ובליעל, שעשה זאת על חשבון עצמו בלי שום יסוד חוקי. ואפשר יש דברים בזה, אשר לא אדע. והפלא עוד יותר על הבעלי בתים ועם הקדש שלא ישימו לב לזה. הלא כל עם ה' יודעים כי טהרת בית ישראל נוגע לכל אחד ואחד מישראל, ועם ה' כולם קדושים, מגדלם ועד קטנם לבם מלאה אהבה לה' ולתורתו, ובהתעוררות קלה מתעוררים, ואם עוד לא נתתקן הדבר פלא הוא. והשי"ת יעורר לב אנשי העיר בחסד וברחמים, ויתעוררו לתקן את זה בהקדם האפשרי, והשי"ת יצליחו".

בשנת תרפ"ג חל שיפור קטן במצב, המלחמה נגמרה הרעב הוקל והמגיפה נעצרה, אמנם מוסדות הדת הנהרסים טרם הוקמו.

את המצב באותה שעה מבכה כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, במכתב כללי שכתב בכ"ב טבת (אגרות-קודש ח"א אגרת קיד): "אמנם רחוב היהודים עודנו חרב – ר"ל – ומה גם בעירות הקטנות ברוב פלכי המדינה, אין ידם משגת לבנות הנהרסות לתקן בתי הכנסת ולהבדיל בתי הטבילה".

במשך השנה פנה רבינו למוסדות צדקה במדינות שונות, בבקשת עזרה להקמת מוסדות הדת הנהרסות, באחת מאגרות אלו (ח"א אגרת קכו) מסכם: "הבתי טבילה בכל העיירות עומדים במצב גרוע ושפל במאד ודורשים תמיכה ועזרה נכונה, והנסיון הראה דכאשר נותנים עזרה גם קטנה נעשה התעוררות גדולה בכל עיר ועיר".

אמנם העזרה לא הגיע, ובי' אלול תרפ"ג כותב הרבי אל המשפיע הרש"ז הבלין בארה"ק (שם אגרת קכח): "הישמע או היראה כזאת במחנה ישראל עם קדש אשר זה כשמונה חדשים שנשלח הקול-קול יעקב בכל מרחבי המדינות בבקשת רחמים בעד נשמת ישראל, ולא הגיע אף עזרה היותר קלה … קבלתי הרבה והרבה מכתבים במאד אשר ממש כמה חדשים שאין בית טבילה, ומהם שנה, ושנה ומחצה, וענין כמעט שנעשה הרגל והסכם, ונרעדתי על זה. וראיתי אשר בהרבה מקומות יכולים לתקן זה בעזרתו ית' בדבר מועט … ועזרתי בכמה מקומות … ועוד היום הנני מקבל ריבוי מכתבים בבקשת עזרה ולא ידעתי מה לעשות. בעבודתי המצומצמת הלזו נעשה התעוררות גדולה במאד במאד בבקשת עזרה עוד יותר ויותר, וכסף אין במה לענות להדורשים".

בחורף תרפ"ד פנה רבינו באגרת ארוכה אל אנ"ש בארצות הברית, בה מתאר את כללות המצב, וגם את מצב המקוואות (חי"א אגרת ג'תשפה): "התבוננו נא ידידינו יחיו, בצערואניץ אחד (שהוא בערך ארבעה וחצי דאללאר) יכולים להחזיק בית טבילה בעיר שיסיקו אותה ב' פעמים בשבוע, והנסיון הראה כי כאשר עוזרים בעזר מועט, אז מתעוררים דיירי העיר ומשיגים כחות שלהם, כי לב ישראל פתוחה היא לכל דבר טוב".

שוב מספר באגרת שכתב בג' כסלו תרפ"ד (ח"א קנא): "דבר המקוואות ותיקונם … בקיץ העבר מאחר הפסח, שלחתי מכתבי התעוררות לכמה וכמה גלילים, לרבנים ונכבדים, בדברים המעוררים את הלב, ואשר אליהם החובה והמצוה לעורר איש איש בעירו ומקום מגורו, וגם יבואו בכתובים את מכיריהם איש איש בגלילו והקרוב אליו, ויצעקו אל בני ישראל עד מתי ח"ו יכלו זרעם כו'".

והולך ומפרט את מצב המקוואות בעיירות קאראלעוויץ, חרסון, וואראניז' וסומי, ומסכם: "סוף דבר אשר בכל הארבעה מקומות נעשו מקוואות ת"ל וס"ה עלה זה כסף מזומן בערך ששה צערואניץ (לבד השילוח) ורק יגיעת כתיבת מכתבי התעוררות".

באותה שעה קיבל הרבי בקשת עזרה לתיקון מקוה בקיוב, והרבי השיב (שם אגרת קנח): "בדבר הבתי טבילה, הנה אנכי כתבתי וכותב אבל עוד טרם נעניתי במענת עזר, ובכל יום ויום הנני מקבל מכתבים מעיירות שונות קטנות וגדולות צועקים ככרוכיא להושיעם בעזר תיקון הבתי טבילה, ומה אוכל לעשות … היום קבלתי מכתב מהרב מלמד שי' מעיר חארושקופקה פלך פאדולי' בדרישת עזרה על מקוה … להרב מאוורוטש שלחתי צערואניץ אחד על תיקון מקוה".

כמו כן הגיעו לידינו כמה מכתבים בתוכן זה: "ומאד אתענין לדעת מצב ביה"ט במחנם, והאם משימים לב על זה כראוי" (אגרת קפז). "אודות בית טבילה במחנם … בקשתי להודיעני איך הוא מצב הדבר כהיום" (אגרת ריד). "אודות בית טבילה במח' הט' מאד מאד אצטער על זה שלא אוכל להיות בעזרם בענין זה במאומה, ורק הנני להודיע את אשר הורה הנסיון, כי כאשר ימצאון שלשה חמשה אנשים אשר יתנדבו עצמם לעורר בקרב אזרחי מחנם הט' על דבר הבית טבילה ברור לי הדבר כי בזמן קצר יהי' להם בעזרתו ית' כל הסכום הדרוש לצורך זה. והאפשר הדבר אשר בעיר ואם בישראל כמחנם הט' – כן ירבו – יהיו בלא מקוה" (אגרת ריט). "האפשר הדבר אשר ח"ו וח"ו לא תהי' להם בית טבילה" (אגת רכד). "ובדבר בית הטבילה, הגם כי אין לי מקור מפורט עדיין בזה, בכ"ז חפצי לדעת כמה צריך לעלות בנין בית טבילה … וכמה דרוש עזר מן הצד, והאם יש מי שבקי בההלכה ובהפועל של בנין בית טבילה כדין" (אגרת רפט).

וכהנה מכתבים רבים באגרות-קודש של השנים ההם. סקירה כללית על מה שפעל במשך שנות הגזירה (תרפ"ב-ז) בעיירות רוסיה, נדפסה שם בנספח לאגרת שיט (עמ' תקעג-ד). ועל המצב משנת תרפ"ח ואילך – בס' תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית פרק לח.

*

גם אחרי נסיעת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע מרוסיה, בראשית שנת תרפ"ח, המשיך לעזור ולעורר בדבר תיקוני המקוואות ברוסיה, למרות כל הקשיים והרדיפות ברוסיה נגד הדת, כאשר המשטרה החשאית היתה סוגרת את המקוואות בעיירות רבות.

כך כותב בי"ז טבת תרפ"ט (ח"ב אגרת תכא): "חוסר המקוה במחנם הט' מבהיל הוא עד למאד, ומכאיב הלב מאד מאד. עיד גדולה כן ירבו לטובה ולברכה ירדו פלאים בירידה עצומה כזו מה שאין בינת אדם משיגו, וזאת אומרת כי חסרו המעוררים האמיתים, אשר באמת כאשר היו מעוררים הי' הדבר הגדול והנורא הלזה מתתקן, ויהי' בעזרנו אשר נוכל להושיע לאלו הדרושים עזרה".

גם בשנים הקשות יותר, כשהתרבו המאסרים של אנ"ש ברוסיה, ממשיך הי' הרבי לכתוב להם בדבר המקוואות בשפה מסתורית וברמזים. כך כתב להם באגרות רבות בשנים תרצ"ג-ו (חי"א אגרות ג'תתקטז-יז; ג'תתקצה; ד'סב; חי"ג ד'תשדמ*): "מאד אתענין לדעת המצב דמ"ם סאה … הנני מתגעגע לידע המצב דמ"ם סאה … נהניתי במאד מאד מתיקון בית הטבילה והשי"ת יהי' בעזרם בגו"ר … ואתענין לדעת מהנעשה אתו עמו בכלל והמצב בדבר בית טבילה בפרט … שמחה גדולה גרם לי הידיעה טובה כי נגמר הרעמאנט של הבית טבילה ובטח משתמשים בה".

ברוסיה נוהלה העבודה הזאת באותה שעה על ידי נציגו של הרבי הגרש"י זוין. בקיץ תרפ"ד ביקשו הרבי (שם אגרת ג'תתקפד) לשלוח לו: "רשימת העיירות שיש שם בתי טבילה, והעיקר במקומות שלא נמצא, באיזה אפשרות הי' להשיג זאת". וכהנה באגרות רבות.

*

בכל משך התקופה הזאת של שנות גזירה, לא הי' מקום לדון בבניית מקוואות מהודרות לפי דעת כל הפוסקים. עיקר ההתאמצות ומסירות הנפש היתה לבנות מקוואות במחתרת, שיהיו כשרים מעיקר הדין. ומובן אם כן שמהתקופה הזאת איננו מוצאים דיונים בנושא מעלות המקוה על גבי מעיין או מקוה על גבי מקוה.

ב) התעמולה בשאר המדינות

לא רק את יהודי רוסיה הי' מרבה לעורר לעמוד במסירות נפש נגד סגירת המקוואות, כי אם גם מחוץ לגבולות רוסיה הרבה לעורר על אודות תיקוני מקוואות. כך כותב לאנ"ש בריגא (ח"ג אגרת תתל): "שמעתי כי עניני המקוה עזובים, היינו שהיו זמנים שהי' דוחק בהסקה, והקול נשמע בין הנשים כי המקוה קרה ועלולים ח"ו להצטנן, והי' לי מזה צער גדול".

וממשיך לספר אודות דברי כ"ק אביו אדמו"ר מוהרש"ב אודות המסירות נפש הנדרשת על הדבר הזה. ובאגרת נוספת כותב לאחד הרבנים (חי"א אגרת ד'דש): "בדבר שאלת בנין מקוה, התחלתי להשתדל בזה, לקרוא אחד הגבירים שיש לו אחוזת יער סמוך למחנם ולבקש מאתו שינדב על זה, אבל לסבות שונות עדיין לא הי' אצלי, ואי אפשר לסמוך על זה, ומוכרח שתהי' התחלה מהעירה גופה ומהעיירות הסמוכות, וביחד יש לקוות להשי"ת שיצא מה".

אל רבה של ראקשיק, השד"ר הרב שמואל לוויטין כתב (ח"ד אגרת תתקכ): "שמוע שמעתי אשר ת"ל עלה בידי ידידי שי' לתקן את בית הטבילה ונהניתי במאד מזה, ובטח מתענין ידידי שי' לעורר אודות שמירת הטהרה, ובבקשה להודיע מזה".

באותו תוכן כתב באגרות רבות, שאין להסתפק בתיקון המקוה, כי אם צריך להשתדל ולעורר את הנשים להשתמש במקוה. כך כותב לאחד מאנ"ש בארה"ק בשנת תרח"צ (ח"ד אגרת תתקעז): "במענה על מכתבו המבשר אשר בנין המקוה נגמר ת"ל, וכבר משתמשים בה. בשורה גדולה היא לי, אבל אין זה מספיק עדיין, וצריכים להניח כחות גדולים בהשתדלות מרובה ובתעמולה עצומה בלי הרף, שכל הנשים הצריכות טהרה ישתמשו בהמקוה".

בנושא הזה של התעמולה ועבודה בטהרת המשפחה פנה באגרת מיוחדת אל כמה אדמו"רים וגדולי ישראל בשנת תרח"ץ. באגרת הזאת כתב (ח"ד אגרת תתקצג): "ידידי כ"ק שליט"א יודע עד כמה נפרצו בעו"ה חומות של טהרת המשפחה בישראל … ועלינו – כמו על כל אחד מרבני ישראל – החובה והמצוה בשעה זו לבא אל בני ובנות ישראל, הנדכאים והנשברים, בדברי התעוררות של תשובה … ולמען אשר יהי' ביכולת הקהלות לתקן ולחזק עניני טהרת המשפחה, הנני מציע אשר כל הקהלות והעדות במרחבי עולם יתאגדו לחבורה אחת, ועם מס האמור בהצעת הקול-קורא שהנני מצרף בזה. ובזה הנני מצרף הצעת קול-קורא אשר יואיל נא כ"ק שליט"א לעיין בו, ולהגיד חוות דעתו אם להשאירו כמו שהוא או לגרוע או להוסיף, ויואיל לשלחו אלי חזרה ואז אשלחנו לכבוד הגאונים שליט"א לחתום עליו".

באותו קול-קורא (אגרת תתקצד) מתאר את המצב הכואב בענין המקוואות וטהרת המשפחה ברוב הקהלות, ומסיים: "על כן החלטנו ליחד ולאגד כל קהלות הקדש בכל העולם לחבורה אחת מיוחדת לשם טהרת המשפחה, ותכלית זאת החברה תהי' בעזה"י: לבנות מקוואות מחדש בכל מקום שנתישב כעת מישראל, ובישובים קטנים שאין ידם משגת. לחזק בדק הבית במקוואות שנתישנו, בקהלות שצריכות לעזר. ולהדפיס ספרי דינים והתעוררות בכל מדינה ומדינה כלשונה".

לא נודע לנו אם תוכנית זאת יצאה אל הפועל, בשנה שלאחריה כוסו השמים בערפל והתחילה מלחמת העולם השניה, ובשלהי חורף ה'ת"ש ניצל הרבי והגיע לארצות הברית.

*

מיד עם הגיע כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לארה"ב, בט' אד"ש ה'ת"ש, התחיל להתעסק, בין השאר, בתעמולת תיקוני מקוואות וטהרת המשפחה.

ימים אחדים אחרי הגיעו לנ.י. בעצם יום הפורים, כתב רבינו מכתב אל הרב ד"ר יאנג (ח"ה אגרת א'קסו): "יום ועש"ק העבר בקרני ידידי הנכבד הרב לוקשטיין שי', ובין יתר הדברים שדברנו בעניני חזוק היהדות דברנו גם על אודות מצב טהרת המשפחה. אבל מה נשתוממתי לשמוע ממנו אשר בגלילו, שהוא בגליל ידידי שי', אין כלל בית הטבילה, אלא שזה משך זמן אשר כבוד ידידי והרב לוקשטיין והרב גאלדשיין והרב האפמאן מתעסקים ועובדים לכונן בית טבילה בגלילם".

הרבי מזרזו להביא את בניית המקוה לידי גמר, ובקשר לסיום בניית אותו מקוה כתב באותו קיץ לפחות 18 אגרות (חי"ב אגרות ד'תי. ד'תיז. ד'תיט-כג. ד'תכט. ד'תלו-מג. ד'תנא. חי"ד ה'רצה), כולל מכתב-כללי לתושבי השכונה (ח"ה אגרת א'ר), לעוררם ולזרזם על התמיכה בסיום בניית המקוה הלזה.

באותה שעה עסקו גם בוואשינגטון בבניית מקוה. הרבי כתב בקשר לזה אל הרב יעקב עוזר דובראוו (ח"ה אגרת א'ריח): "נהניתי לשמוע אודות גמר בית הטבילה החדש במחנם הט', ובודאי נכון ונחוץ הדבר במאד מאד לסדר חגיגה פומבית בסעודה ערוכה, ולהזמין נואמים מפורסמים בשפה המדוברת ובשפת המדינה ולהזמין המעמבערס מכל בתי הכנסיות ואגודות נשים, והעיקר הצעירות מדור החדש, אשר רובן ככולם אינן יודעות כלל ענין טהרת המשפחה במקוה כשרה".

ובהמשך לזה כתב עוד כמה אגרות באותו תוכן (שם אגרות א'רכט. א'רל).

כל זאת במחצית השנה הראשונה לבואו לארה"ב. בתוכן דומה, אודות בניית המקוה בעיירות שונות, קוראים אנו באגרות מרובות במשך השנים ת"ש-תש"י.

*

גם בתקופה הזאת איננו מוצאים שידונו במעלות המקוה על גבי מקוה. עיקר ההתאמצות ומסירות הנפש בתקופה הזאת היתה עצם התעמולה לבנות מקוואות שיהיו כשרים מעיקר הדין.

עד אשר נרגע קצת מצב בני ישראל אחרי השואה, ואז פנה כ"ק אדמו"ר זי"ע אל הרב יעקב לנדא, ששלח את רשימת הדברים בנושא תיקון כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בענין מקוה על גבי מקוה. ואחרי שאישר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע את פרטי הדברים, מסרם כ"ק אדמו"ר זי"ע לפרסום, ושלח את הרשימה אל רבני חב"ד שהתעסקו בבניית מקוה, כמסופר כל זאת לעיל פרק ‎ו ס"ה.

לאט לאט חזרה עטרה לישנה לבנות מקוואות באופן מהודר של מקוה על גבי מקוה, כנזכר באגרת שכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע בכ"ח כסלו תשי"ג (אגרות קודש ח"ז אגרת א'תתקסה): "בודאי ידוע לו אשר בשנים האחרונות התחילו להחמיר בזה ביותר ואפילו בארצות הברית, אבל תקותי שכשיהי' יותר קרוב להפועל בודאי ימצא אופנים איך לעשות מקוה ולצאת י"ח כל הדיעות, מבלי ההיתר דנתן סאה ונטל סאה".

ג) הוספת בור זריעה בשעת הדחק

בתקופה הזאת, היו עדיין רוב המקוואות נכשרות על ידי נקב השקה, אל אוצר מי גשמים שבצדו. והמהדרים הוסיפו גם בור זריעה, שעל ידו באים מי העיר על המקוה. והיינו שממלאים אותו באופן חד פעמי במי גשמים, וכל פעם שמחליפים את מי המקוה מוסיפים מי העיר לתוך בור הזריעה והמים עולים על גדותיהם וגולשים משם לתוך בור הטבילה.

וכבר נתבאר לעיל פרק ‎ד ס"ד, שאף שהכשר זה עדיף מתיקון המקוה של החתם סופר, מכל מקום אפשר שגם זה נפסל לדעת כמה פוסקים. ולכן לא רצה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לסמוך על היתר בור זריעה.

אמנם בשעת הדחק, במקום שאי אפשר הי' לבנות מקוה על גבי מקוה, יעץ כ"ק אדמו"ר זי"ע להוסיף גם בור זריעה (אגרות קודש חכ"ב אגרת ח'תמח): "פשוט שבמקום שלא יסכימו למקוה זה על גב זה – יש לעשות מן הצד, ושניים: לזריעה ולהשקה".

ועוד שם (אגרת ח'תכג): "במקום ש(מסיבה) מציע לעשות בור המכשיר מן הצד – פשט לאחרונה לעשות ב' בורות מכשירים (מב' צדדים) א' – על ידי זריעה, ב' על ידי השקה. ונכון במאד, וק"ל".

ועוד כתב (ח"י אגרת ג'קיח): "בודאי ידוע לו, אשר בשנים האחרונות נתפשט המנהג לעשות שני בורות – נוסף על המקום שבו טובלים".

ופירש דבריו שם (אגרת ג'קמ): "כאן התחילו להנהיג בכמה מקומות שיהיו שני בורות של מי גשמים (מלבד זה שהוא זאפאסנא למלאות ממנו האוצר), אחד להשקה והשני לזריעה, שדרך בו יבואו להמקוה שטובלים בה. ואף שבמדינתנו לפנים לא הורגלו בזה, הנה, כיון שבמקוה צריכים לצאת ידי כל הדיעות ככל האפשרי, הנה אם אין קישויים בדבר, יש לעשות גם במקומם כזה".

וכן כתב שם (ח"כ אגרת ז'תרצד): "ומובן וגם פשוט שטוב שתהיינה ג' בורות".

והיינו שאף שבשעת הדחק (בתקופת הגזירות ברוסיא) הסתפקו בבור השקה בלבד. מכל מקום כאן שאפשר הדבר, יוסיפו עכ"פ גם בור "זריעה". וכן הי' גם כאן במקוה נשים שבשכונתינו, בתקופה הראשונה להתיישבות חב"ד בקראון הייטס; עד שהתקינו בה מקוה על גבי מקוה.

*

אלא שגם כאשר הוסיפו בור זריעה, לא סמכו על זה בלבד, אלא רק בתור הוספה לבור השקה שמן הצד. והטעם בזה, כי גם בלא החשש של נתן סאה ונטל סאה, יש עוד שני חששות בהכשר המקוה על ידי בור זריעה בלבד:

א) יש אומרים שהשקה אינה מועלת בשעת זחילה, וכמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רא ס"ס): "ג' גומות שבנחל, התחתונה ועליונה של כ' סאה, והאמצעית של מ', ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל, אע"פ שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן, אין זה עירוב ואין מטבילין אלא באמצעית, שאין הנזחלין מערבים אלא אם כן עמדו".

ואף שיש כמה אופנים איך מתקנים חשש זה (ראה מקוה מים ח"א ע' כו ואילך). מכל מקום לא רצו לסמוך על זה, רק בתור הוספה לבור השקה שמהצד.

ב) כשמנקים את מקוה הטבילה, אם לא ניקוהו לגמרי ונשארו בו ג' לוג מים שאובים, יפסל המקוה ולא יועיל מה שימלאוהו אחר כך ממי בור הזריעה, כי ג' לוג מים פוסלים במקוה שאין בו מ' סאה. משא"כ כשיש בו גם בור השקה שמהצד, נכשרים גם ג' לוגים אלו על ידי ההשקה לבור מי גשמים שמהצד (ראה מקוה מים ח"א ע' לט ואילך).

וכל זה הוא כשאי אפשר לעשות מקוה על גבי מקוה, משא"כ אם בונים מקוה על גבי מקוה, בזה נתבאר באגרות קודש (חי"ז אגרת ו'תסב): "מש"כ שעשו עוד אוצר מן הצד כדי שתהי' זריעה – הנה עפ"י האופן דכ"ק אדנ"ע שהיא מקוה על גבי האוצר, והוא רצה שיעלו מי התחתונה על גבי רצפת העליונה (ע"פ הרי"ל שי' לנדא), הנה הרי זה זריעה באופן היותר מועיל, שאין צריך השקה כלל לכל הדיעות, כמובן. גם אם לא יעלו על הרצפה, יש לסדר שהשאובים יפלו ישר בנקב ההולך לאוצר התחתון, דהיינו זריעה, ואם כן האוצר שמן הצד מהו מוסיף? – (אם לא לזהירות בעלמא, אולי יתקלקל אוצר התחתון)".


1) ר"ל הנני יוצא מגדרי ונותן מקופת כ"ק אאמו"ר הרה"ק.