אוצר החסידים > תיקוני מקוואות לפי תקנת... > הוראות נוספות מרבותינו...

הוראות נוספות מרבותינו בתיקוני מקוה

א) חרסינות על כותלי ורצפת המקוה

כתב כ"ק אדמו"ר זי"ע (אגרות-קודש ח"ו אגרת א'תתכד): "בענין ההידורים נוספים ששואל עליהם. הנה בזמן האחרון העירוני על זה, שבאותם הקאפלעס שמרצפים בהם את כותלי המקוה והרצפה, ישנם שני מינים, א) שיש להם בית קבול מאחוריהם. והב) בלתי בית קבול, אף שהם קטנים ביותר. והנה אף שעד עתה לא ראיתי מי שיקפיד בזה, כיון שנעשו לבנין, הרי כיון שהעירו אותי שיש אומרים שהבית קיבול משמש קבול להצעמענט (אשר על ידי זה יהיו הקאפלען נאחזים בטוב יותר), הרי אם אפשר בקל כדאי להשיג הקאפלען הקטנים שאין להם בית קבול".

והוא כמבואר בגמרא (סוכה יב, ב): "סככה בחיצין זכרים כשרה בנקבות פסולה ... מהו דתימא בית קבול העשוי למלאות לא שמיה קיבול קמשמע לן".

וכן נפסק בשוע"ר (סי' תרכט ס"ב): "הבית יד של חצים יש ... שעושין נקב בראשן והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב ... כיון שיש בהן בית קבול אע"פ שהבית קבול עשוי למלאות על ידי החץ מלוי עולם שלא להתרוקן עוד, אעפ"כ הוא מקבל טומאה, ולפיכך אם סיכך בהן סוכתו פסולה".

אמנם נתבאר ברמב"ם (הל' כלים פ"ב ה"ג): "בית קיבול העשוי למלאותו אינו בית קיבול. כיצד בקעת של עץ שחוקקין בה בית קיבול ותוקעין בו הסדן של ברזל, אם של נפחים היא אינה מקבלת טומאה, שאע"פ שיש בה בית קיבול לא נעשה אלא למלאותו וכן כל כיוצא בזה".

וחלק עליו בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קצו): "סולם זה ... נראה שהוא מקבל טומאה. דבית קבול העשוי למלאכה הוי בית קבול ... אלא שהרב רבינו משה ז"ל כתב בפרק שני מהלכות כלים בית קבול העשוי למלאות אינו בית קבול ... ואיני יודע מה הפרש יש בין בית קבול זה לבית קבול של חיצין נקבות. שאף הוא עשוי למלאות ועליהן אמרו שאין מסככין בהן דבית קבול העשוי למלאות שמיה קבול".

ועל פי זה נפסק בשוע"ר (סי' תרכט סי"א): "הסולם יש להסתפק בו אם הוא מקבל טומאה לפי שאין בו בית קבול והרי הוא כשאר כל פשוטי כלי עץ שאינן מקבלין טומאה, או אפשר שהנקבים שהשליבות תקועות בהן הן דומין לבית קבול ולפיכך אין לסכך בו".

הרי שלפי זה יש להחמיר לכתחלה במרצפות החרסינה שיש להם בית קיבול, שיתדבקו טוב יותר על ידי הצמנט שבהם.

אמנם בשעת הדחק מבואר באגרות קודש שם שיש להתיר "כיון שנעשו לבנין". והוא כמבואר בתוספתא (כלים ב"ק פ"ה ה"ו): "דכין של אולירין אף על פי שעשה לו פטפטין טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע". וכ"ה בכ"מ בתוספתא ובפוסקים (ראה גם לעיל סוף הערה כד, וסוף הערה כו, והערה צז).

ועוד טעמים נתבארו בפוסקים להתיר (ראה מה שליקט בזה בס' טהרת מים סי' מט. מקוה מים ח"ג ע' מז-ט).

ב) מקוה על ידי קרח ושלג

נתבארה לעיל תקנת המקוה של רבינו הזקן. מכל מקום במקום הדחק הורה רבינו הזקן לעשות מקוה גם בדרכים אחרות. וכך מספר כ"ק אדמו"ר הצמח צדק (סי' קסג ס"ו): "זכורני כד הוינא טליא התיר אאזמו"ר הגאון נ"ע לעשות מקוה בתחלה על ידי שהוציאו המים מהמקוה והביאו שלג והכניסו לתוך המקוה ריקנית, אחר כך חיממו המרחץ עד שנתפשר ונמס השלג והיה למים מ' סאה".

כל זה הוא בקשר לשלג, משא"כ לגבי קרח ממשיך לכתוב באותה תשובה: "והב"י כתב דמדברי הרמב"ם נראה דרק בשלג עושין כן מקוה לכתחלה ולא גמרינן מינה לאינך … בגליד וקרח אין היתר לעשות ממנו מקוה בתחלה לדעת הרמב"ם כמ"ש בב"י וכ"מ (אף שמדברי הש"ע סעיף ל' משמע להתיר)". ומכל מקום בשעת הדחק התיר שם גם בזה.

והיינו דוקא בקרח טבעי, שמעולם לא היו המים שאובין. משא"כ בקרח מלאכותי, שכבר היו שאובין, נתבאר באגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (ח"ז אגרת ב'סג): "מ"ש בענין המקוה אם להכשירה בקרח מלאכותי. הנה ידוע ששקלו וטרו בזה באחרונים ורבו המכשירים (ש"ך לשו"ע סעיף ל"א, תפארת ישראל, דברי מלכיאל, אחי עזר ח"ג, פורת יוסף. לעומת יד דוד, הרמ"מ עפשטיין, דרכי תשובה ס"ק קמ"ז). אבל בכל זה קשה עלי לתקוע עצמי לדבר הלכה ובפרט בענין מקוה שמשתדלים לצאת ידי כמה וכמה דיעות".

ואף שנתבאר בשו"ע (סי' רא סל"א): "מקוה שאוב שהגליד טהור", ובש"ך (ס"ק עד): "שחזרו להיות כמו מי גשמים, ומותר לטבול בהן", הרי שאף אם הגלידו מים שאובים חוזרים הם להיות מי גשמים ומותר לטבול בהן; מכל מקום רבו האוסרים בזה (ראה מה שליקט בזה בס' טהרת מים סי' יז. מקוה מים עמ' קפא ואילך. ח"ג ע' רל ואילך).

וכיון שכן, יש להזהר גם, שהבאת השלג או הגליד לא יהיו בתוך כלים, אלא בתוך סלים נקובים. וגם הכף (את) שמרימים בו את השלג יהי' נקוב, שלא יעשה את המים שבו לשאובים.

כל זה באופן הרגיל, אמנם בשעת הדחק גדול, כתב באגרות-קודש (חכ"א אגרת ז'תתקכ): "אם אין גשמים במקומם, אולי אפשר להשיג קרח מלאכותי (איסקוסטוענע)".

ג) השקה למקוה מרודד

כתב הרא"ה בבדק הבית (שער ז ל, א): "ואפילו המקוה וכו' יש בה מ' סאה ויותר ומימי' מרודדין ואין גופו עולה בהם כאחת, אינה ראוי' לטבול בה, ואסור לתת בה שאובין עד שיהא בה כשיעור הזה, וכן אסור להשיק אלי' מקוה פסולה".

ולפי זה יש המדייקים שאוצר מי הגשמים יהי' גבוה לפחות אמה אחת (ראה מה שליקט בזה בס' טהרת מים סי' ו. מקוה מים ח"ג ע' עב-ה).

אמנם ראה תשובת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (שו"ת תורת שלום סי' נא ע' קו-ז): "עלה בדעתי אולי כוונתו לחוש לסברת הרא"ה ז"ל בבדק הבית דמקוה שמימיו מרודדין אסור ליתן לתוכו שאובים בכדי שיתפחו מימיו, הואיל ואין גופו עולה במים הכשרים לבדם כ"א בהמים שאובין, אין זה הווייתי' בטהרה. וחשש זה שייך במקוה שלנו¹ ביותר, שהמים כשרים הם רק כרבע ארשין על הרצפה והטבילה היא בהמים שמוסיפין, ובזה אין מועיל מה שמעורבין במים הכשרים כמובן. אמנם כמדומה לי דלית מאן דחש לסברת הרא"ה הנ"ל".