המקוואות שבדורות הראשונים

א) מעיין ומקוה

אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור (ויקרא יא, לו). פשוטם של דברים הם, שבאותם הימים לא היו המקוואות בנויות כבזמנינו אלה; הטבילה, כמו גם שאר השימוש במים, היה בעיקר באלו המנויים בפסוק הזה: א) "מעיין" (מים הנובעים מתוך האדמה). ב) "בור" (שנחפר על ידי האדם ונתמלא במי גשמים). ג) "מקוה מים" (מאגר מי גשמים באגם טבעי, שהמים נאגרים ונשמרים בו במשך השנה).

מהפסוק הזה למדו חז"ל את כל הלכות כשרות המקוואות, אשר אינן כשרות לטבילה אלא אלו הדומים ל"מעין" או ל"בור" או ל"מקוה מים".

וכך אמרו בתורת כהנים (על הפסוק הזה): "אילו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא בכתיפו ועשה מקוה בתחילה יהיה טהור, תלמוד לומר מעין, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים".

מכאן למדו גם, אשר מי המעין מטהרים אפילו אם הם זוחלים, כדרכן של המעיינות הנובעים מהאדמה. ואילו בור של מי גשמים מטהר רק אם הוא "בור מקוה מים", היינו כדרכן של בורות מאגרי מי גשמים שהם עומדים באשבורן במקום אחד. והלימוד בזה הוא כאמור בתורת כהנים (שם): "אי מה מעין מטהר בזוחלים אף מקוה מטהר בזוחלין, ת"ל אך מעין, המעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן".

שלושה סוגי מקוואות אלו, מעין, בור, או מקוה מים, היו כמעט כל המקוואות שנבנו במשך הדורות הקדומים.

בורות מי הגשמים היו בדרך כלל במערות, ששם רגילין היו לטבול, כמבואר בר"ש וברטנורא (רפ"ו דמקוואות): "משום שרוב טבילות שלהם במערות, קרי למקוה מערה"; "כל מקום ששנינו מקוה, דרכו להיות עשוי כמין בור או כמין שיח או כמין מערה".

סקירה, תרשימים ותמונות מהמקוואות הקדומים נדפסו בס' "מקוואות" של האדריכל יוסף שנברגר (ירושלים תשל"ד).

אמנם בורות אלו של מי גשמים, אי אפשר הי' להחליף את מימיהם עד שירדו גשמים. וכיון שבארץ ישראל אין הגשם יורד בקיץ, לכן היו המים מעלים סרחון במשך הקיץ מרוב שימוש; עד אשר אמר רב ביבי אמר רב אסי (שבת יד, א): "בתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין, והיו נותנין עליהם מים שאובים (על גופן מים שאובין להעביר סרחון המקוה – רש"י), התחילו ועשאום קבע, גזרו עליהם טומאה כו' (התחילו הטובלין ועשו השאובין קבע, לפיכך גזרו על השאובין טומאה – רש"י)".

ומטעם זה היו מעדיפים לטבול במי מעין, במקום שהדבר הי' אפשרי, כי במעיין מתחלפים תמיד המים ונשארים נקיים.

ב) טבילה בנהרות

לא בכל מקום ולא בכל שעה היתה אפשרות לטבול במי מעין או בבורות של מאגרי מי הגשמים. הטבילה קלה היא יותר בימים ונהרות. והרי תמיד היו העיירות והכפרים בסמוך לנהרות או מעיינות1, ולכן היה קל יותר לטבול בנהרות.

אמנם יש בזה חילוק בין ים ואגם, שהמים שבו נקוים ועומדים, לבין הנהר, שישנה מחלוקת בש"ס ובפוסקים אם הנהרות כשרים לטבילה, שהרי הנהר יש בו תערובת של מי מעיינות ושל מי גשמים, והמים שבו זוחלין ואינן עומדים במקום אחד, וכבר הובא לעיל שהוא מועיל רק במי מעיין ולא במי גשמים. ואם רוב המים שבנהרות הם מי גשמים הם נפסלים בזחילה.

מספרת על זה הגמרא (שבת סה, א): "אבוה דשמואל ... עביד להו [לבנותיו] מקוואות ביומי ניסן". ופירש רש"י (שם) "מקואות, של מים מכונסין, או סמוך לנהר, וממשיך לתוכן מי הנהר וטובלות שם".

והטעם שבימי ניסן הוצרך לעשות להם מקוואות נתבאר בגמרא שם: ""ש[מ]א ירבו הנוטפין על הזוחלין". ופירש רש"י (שם): "שמא ירבו נוטפים, היינו גשמים, על הזוחלין הנובעין ... הלכך ביומי ניסן שהנהרות גדילים ממי הגשמים של ימי החורף ומהפשרת השלגים, חייש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין שניתוספו בנהר מן הגשמים על הזוחלים החיים, ובטלו הזוחלין החיים בנוטפים, ואין תורת מעיין עליהן לטהר בזוחלין אלא באשבורן, ועביד להו מקוואות דקוו וקיימי".

משא"כ בימות הקיץ, שאין הגשמים יורדים, הרי אז רוב המים שבנהרות הם מי מעיינות שבאים מהתהום, ואז גם הנהרות כשרות לטבילה, ולא הוצרך אז אבוה דשמואל לעשות להם מקוואות.

אמנם שמואל בנו חלק עליו והתיר לטבול בנהר גם בימות הגשמים, כאמור בגמרא שם (שבת סה, ב): "דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיברך", ופירש רש"י (שם): "משפתו וממקורו ומסלעו ... ולא ממי הגשמים". וכדאמרינן בברייתא בתענית (כה, ב): "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אין לך טפח מלמעלה שאין תהום יוצא לקראתו שלשה טפחים". ופירש רש"י (שם): "כשנכנסו הגשמים בעומק הקרקע טפח תהום עולה ומתגבר ג' טפחים". וכיון שרוב המים שבנהר גם בימות הגשמים הם מי תהום, לכן כשר לטבול בו אף בזוחלין.

ההלכה נפסקה בשו"ע (חיו"ד סי' רא ס"ב): "היו הזוחלין מן המעיין מתערבים עם הנוטפים שהם מי גשמים, הרי הכל כמעיין לכל דבר. ואם רבו הנוטפים על הזוחלין, וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר, אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן". והיינו שבתקופת הגשמים, כשמי הגשמים שבנהר מרובים על מי המעיינות שבנהר, פסולה הטבילה בנהר, ובתקופת הקיץ שאין הגשמים יורדים, כשמי המעיינות שבנהר מרובים על מי הגשמים שבו, כשרה הטבילה בו.

וברמ"א (שם): "אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה, אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין, משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו, וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגין להקל, כי יש להם על מי שיסמוכו2. מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי על ידי גשמים, וכשאין גשמים פוסק לגמרי, אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן, מכל מקום הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין גשם, אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו".

ועוד מוסיף הרמ"א לבאר בדעת המתירים (שם): "אבל בנהר שאינו פוסק, אע"פ שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו, מותר לטבול בו בכל מקום, לפי סברת המקילין, ולפי מה שנהגו".

והיינו שגם בדעת המתירים יש ג' דעות, שהרי בדרך כלל הנהרות מתפשטים יותר בימות הגשמים מאשר בימות הקיץ, הן באורך והן ברוחב, ובזה ג' דעות: א) המתירים לטבול רק במקום שהנהר הולך גם בימות הקיץ – הן בארכו והן ברחבו. ב) המתירים לטבול רק במקום שהי' הנהר הולך לארכו בלי הגשמים – אף במקום שנתרחב על ידי הגשמים. ג) המתירים לטבול גם במקום שאין הנהר הולך בו בימות הקיץ, בין באורך הנהר ובין ברוחב הנהר. ועל זה כותב הרמ"א אשר "מותר לטבול בו בכל מקום". ומהי מסקנת רבותינו בזה:

הצמח צדק בחידושיו על הש"ס (קפ, א-ד) מבאר את ג' שיטות הפוסקים בזה (הובאו ונתבארו גם בפסקי דינים צמח צדק רעח, ב. ושם ח"ג טו, ג). ומסיק (שם קפ, ד): "יש להתיר לטבול בנהר … לצד רוחב הנהר אף שרבו הנוטפין … במקום שאי אפשר בשום אופן לעשות מקוה, כגון בעיר שרובה ע[ובדי] כוכבים ומיעוט ישראלים דרים שם באקראי. אבל לטבול בנהר במקום שברור שהנהר מצד עצמו מתפשט רוחבו באותו מקום אף בעת שלא רבו הנוטפין … יש לסמוך בכהאי גוונא בשעת הדחק יותר מבאופן הראשון".

בשעה שתיקנו את המקוה בליובאוויטש, בקיץ תרס"ז (שיתבאר לקמן פרק ‎ג ס"ג), בירר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע את שיטות הפוסקים בזה, ומסיים (שו"ת תורת שלום סי' מח): "ונראה דבמקום שמתקנים את המקוה, ואי אפשר לטבול בה, גם כן הדין כן, ואין מחייבין אותם לנסוע לעיר אחרת".

ומכל מקום כתב אל המ"ץ דליובאוויטש (שם סי' מט): "עתה באתי בדבר הקופאלני' [=בית המרחץ והטבילה שבנו בנהר, שבו ישתמשו במשך זמן בניית המקוה], שלא להעמידה בכל חלק הנהר שמן בית הריחיים ולמטה, כי אם בגובה הנהר, בסמוך להמרחץ, ועל השטרעם [=זרם], שהוא עיקר מקום הילוך הנהר". והיינו שהטבילה תהי' רק במקום שזרם המים חזק גם בימות הקיץ.

אלא שיש עוד כמה קשיים בטבילה בנהרות: א) המקום הוא בדרך כלל גלוי לכל והנשים מתביישות לטבול בו, ומתוך כך ממהרות בטבילתן ואין נזהרות לטבול כראוי. ב) הטיט שבנהר נכנס בין אצבעות הרגלים וגורם חציצה.

לכן עמד אבוה דשמואל ותיקן לבנותיו גם בזה (שבת סה, א): "אבוה דשמואל ... מפצי ביומי תשרי". והיינו שבימי הקיץ של תקופת תשרי, אשר מי המעיין שבנהר רבו על מי הגשמים שבו, שאז כשרה הטבילה בו גם בזוחלין, תיקן להם מפצים בנהר שיוכלו לטבול בו. ופירש רש"י (שם): "שטובלות בפרת, ומפני הטיט שלא יהא חציצה נותנות המפץ תחת רגליהן". ובתוס' שם (ד"ה ומפצי): "ורבינו תם פירש שהיו נותנות מפצי זקופות, שלא יראו אותן העולם ויתביישו מהם ולא יטבלו היטב".

וזאת היא תקנת רבינו הזקן, בבניית תיבת מקוה על גבי הנהר, באופן שלא יהי' בו חשש זוחלין. וגם לא יהי' חשש טיט בין האצבעות. וגם יהי' אפשר לשפוך בו מים חמים, כדי שלא יצטרכו לטבול במי הקרים שבימי הכפור. וכפי שיתבאר לקמן בפתיחה לפרק הבא.

ג) חפירה לצד הנהר

אמנם הדרך הנוחה יותר היתה לבנות את המקוה בבית מיוחד הסמוך לנהר הכשר, והמים היו מגיעים למקוה דרך נקב חלול באדמה המביא את המים מהנהר הכשר למקוה הטבילה. ואז לא היו זקוקים למפצים שעשה אבוה דשמואל לבנותיו. וכמובא לעיל מגמרא ורש"י (שבת סה, א): "עביד להו מקוואות ביומי ניסן ... סמוך לנהר, וממשיך לתוכן מי הנהר וטובלות שם".

השאלה היתה מהו דינם של מים אלו שבאים מהנהר דרך נקב חלול באדמה, דין נהר המוזכר לעיל, שיש דעות הפוסלות הטבילה בו אם המים זוחלין, או דין מעיין שאינו נפסל בזוחלין.

והנה מבואר בתוספתא (מקוואות פ"א ה"ז): "החופר בצד הים בצד הנהר ... הרי הם כמי תמצית. החופר בצד המעיין כל זמן שהן באין מחמת המעיין ... הרי הם כמעיין".

ומכך מוכיח בשו"ת צמח צדק (סי' שלו סל"א): "שהרבה חפירות דמקואות שבמדינתינו הוי דינן כמי מקוה ולא כמי מעיין, לא מיבעי' אותן שהכתלים בוצצין מעט מכאן ומעט מכאן כו', אלא אפילו אם בוצצין בשפע, אם הם באין מהנהר, כגון שחופר בצד הנהר והמים מתמצים בשפע דרך עובי הארץ מהנהר למקוה הרי זה כמי מקוה כנ"ל".

אלא שאחר כך מוסיף ומבאר (שם): "ולכאורה יש לומר דדוקא בחופר בצד הנהר דהיינו בסמוך לו ממש הוא דחיישינן שבא מהנהר, משא"כ בחופר רחוק מהנהר. אך באמת גם בחופר רחוק קצת מהנהר כל שניכר שהמים באים מהנהר דהיינו שכשהנהר מתמעט מתמעטים המים בחפירה וכשמתרבה מתרבים המים ודאי יש לזה דין חופר בצד הנהר".

ובתוספת ביאור בשו"ת צמח צדק (סי' קסז ס"ב): "נראה לומר כיון שהמי גשמים אין יורדין במים שהמעיין מקלח, אלא שנבלעים תחלה בארץ ודרך עובי עפר הארץ נמשכים בגידי המעיין, אזי גם הם עצמן כשהמעיין מקלח מימיו חשובים מים חיים. דפירוש מים חיים היינו המקלחין מתוך עובי הארץ, והם מבועא דמים הם נקרא מים חיים, דתרגם מים חיים מי מבוע, היינו נביעה, לאפוקי מי גשמים ומי תמציות. וכיון שאלו המים באו דרך נביעה נקראו מים חיים וכאילו אין בהם שום תערובת מי גשמים כלל, שהרי נשתנו לעילוייא על ידי שעברו דרך עובי הארץ ונעשו מים נובעים ... [ואם הנביעה היא] בצד הנהר ממש. אשר מפסיק ביניהן שטח מועט מהארץ, אין שייך לומר שבשטח מועט כזה תשנה הטבע את מי הנהר להיות מעיין הנובע ומים חיים, כי זהו רק פועל מעשה ידי אדם שחפר הקרקע, הניח מקום למים של הנהר שילכו לשם, ואין זה מעשה הטבע כלל. אבל כשהמקוה או הבאר רחוק מן הנהר ויש שטח גדול מאה אמה מפסיק ביניהן וכשחפר שם מצא מים נובעים דרך גיד הנובע. או כמה גידים. ולא בציצת הכותל כולו יש לומר דהוי מעיין".

ועוד מבאר בחידושיו על הש"ס (קעא, ד – קעב, ב): "וצריך לחלק דחופר בצד הנהר הוא דלא חשוב מעיין … כיון שרק שטח מועט מהארץ מפסיק בין הנהר לחלל החפירה … אבל כשהמים של הנהר עוברים דרך שטח רב מקרקע ועפר הארץ בענין שעל ידי זה הם נצללים ומזדככים כדרך כל מי מעיין, הוה ליה מעין … והדברים שכתבתי הן דברי אאזמו"ר הגאון ז"ל בדרוש ע"פ עלי באר ענו לה, ואף שאין למידין מהדרש עם כל זה הדברים נכונים ומתקבלים … ומכל מקום נראה דבעינן עוד שיהיה גם כן מקלח ונובע, ולא על דרך שהכתלים בוצצים … ומכל מקום לענין איסור דאורייתא צריך עיון אם לסמוך בזה להקל".

והיינו שסוף כל סוף גם "מי מעיין" מקורם מגשמים שיורדים לתהום, ו"עוברים דרך שטח רב מקרקע ועפר הארץ בענין שעל ידי זה הם נצללים ומזדככים", אם כן כך הם גם מי הנהר ש"עוברים דרך שטח רב מקרקע ועפר הארץ בענין שעל ידי זה הם נצללים ומזדככים" שנעשים על ידי זה מי מעיין.

ומביא זאת ממה שנתבאר בלקוטי תורה (חקת סב, ב): "הנה הבאר מים שנובעת מתחת לארץ המים הן היורדים מלמעלה מן הארבעה נהרות דרך סולמא דפרת כו', וארעא חלחולי מחלחלא כו', יורדים המים דרך גידי הארץ עד שנעשה מי באר שחוזרים ונובעים מתחת לארץ מלמטה למעלה".

וכן הוא בהנחת כ"ק אדמו"ר האמצעי מדרוש זה (מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו ח"ב ע' תקמה): "ובתחלה הרי המים נמשכים המה מלמעלה, כמ"ש למטר השמים תשתה מים, וכתיב ונהר יוצא מעדן כו'. אך אז הן נקראים עדיין מים עליונים. וכאשר אחר כך דרך סולמא דפרת חוזרין ונובעין דרך עובי הכדור מלמטה למעלה נקראים מים חיים, והן מים שבבארות דוקא שנקראו מים חיים, לפי שעברו מלמטה למעלה דרך עובי עפר הארץ ונתבררו ונעשים צלולים ואזי חיין ומתוקין המה. משא"כ קודם עברם את עפר הארץ מלמטה למעלה, אלא המה באים ונמשכים בד' נהרות מלמעלה למטה, לא נקראו עדיין בשם מים חיים".

ועל פי כל זה מסיק כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (שו"ת תורת שלום סי' נא ע' קט): "ועמ"ש בצמח צדק בחי' הש"ס בפ"א דמקוואות מ"ו, שכתב, אבל אם המים באים בתוך החפירה בכח וחוזק כדרך גיד הנובע ומקלח בחוזק אף שנמשך מהנהר דינו כדין מעיין כו'. ואע"פ שלא החליט כן, מכל מקום נראה שדעתו הק' דעת נוטה לזה. ובנידון דידן אינו נוגע כל כך דין המעיין, רק לרווחא".

והיינו שזהו גם סוג המקוה שנבנה בליובאוויטש, על גבי באר שליד הנהר, כדלקמן סי' ‎ג. ואפשר שגם מקוה זה היתה מרוחקת לערך מאה אמה מהנהר עצמו, כמבואר בדברי הצמח צדק דלעיל, והיינו "שהמים של הנהר עוברים דרך שטח רב מקרקע ועפר הארץ, בענין שעל ידי זה הם נצללים ומזדככים כדרך כל מי מעיין ... מקלח ונובע", ואפשר שגם מקוה זה יש לו דין מעיין.

ד) הכשרת מקוה על ידי השקה

אנו דנים כאן בעיקר בתקופה שלפני יותר ממאה שנה, שעדיין לא היו נפוצים מי ברז בכל מקום, כי אם מי מעינות נהרות ומאגרי מים, ומשם היו המים מובאים לבתים על ידי "שואבי מים". לא היתה אז אפשרות לסדר מקוה כבימינו אלה, שבתוך בנין מיוחד מוחזק בור של מי גשמים ואליו מחובר מקוה טבילה שבו מועברים מי העיר, הנכשרים על ידי השקה לאוצר מי הגשמים, שהרי החלפת מי המקוה שבו טובלים, מזמן לזמן, על ידי שואבי המים, היא עבודה גדולה ועצומה, שלא בכל מקום היא אפשרית.

גם לאחר שנבנו, במספר מקומות, תעלות מובילי-מים, לא היתה עדיין רשת-צינורות, שתביא את המים לחצרות ולבתים, אלא שואבי-המים הם היו דולים ומביאים את המים לביתו של כל אדם. ובאשר למקוואות, בהכרח היה להסתמך באותם הימים על מקוואות הסמוכות ומחוברות למעיינות ונהרות, או לפחות תעלות מים, כאמור לעיל.

בתקופה הבאה התחילו להתקין מי ברז בכל מקום, ואז התחילו להתקין מקוואות של מי העיר שמכניסים למקוה, ומכשירים אותם על ידי השקה, שפירושו הוא מלשון נשיקה, שנושקים מים השאובים למי גשמים, ונטהרים על ידי זה. וכמבואר בפרש"י (חולין כו, ב ד"ה משהחמיץ): "עד שנושקין המים והוי חיבור ובטלי לגבי מקוה".

ומקורו בתורת כהנים, על הפסוק "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו): "מנין אם טמא יטהרנו, תלמוד לומר מקוה ומעין יהיה טהור. אין לי אלא מעין את המקוה מנין מקוה את המקוה, מקוה את הבור, בור את הבור, בור את המקוה מנין, תלמוד לומר מעין יהיה טהור בור יהיה טהור ומקוה מים יהיה טהור".

והיינו שממה שנאמר "יהיה טהור" למדנו, שגם מים שאובים יכולים להתכשר אחר כך על ידי השקה למעיין, לבור, או למקוה מים של מי גשמים.

אמנם רבו האופנים הפסולים בזה לכמה פוסקים, כדלקמן פרק ‎ד. עד שקם כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ותיקן אופן מיוחד של "מקוה על גבי מקוה", שהוא כשר לכל הדעות, וכפי שיתבאר לקמן פרק ‎ה.


1) עד אשר נפסקה ההלכה בקשר לכתיבת גטין (אבן העזר סי' קכח ס"ד): "אין צריך לכתוב שם הנהר, אבל נהגו לכתבו. ואם יש שנים או שלשה נהרות, כותבין כולם, דיתבא על נהר פלוני ופלוני". וברמ"א (שם): "ואם יושבת על חוף הים, נהגו לכתוב דעל כיף ימא מותבא. ועיר שסיפוקה ממי בארות, כותבין: על מי בארות. ועיר שסיפוקה ממי מעיינות, כותבין: מי מעיינות". והיינו שבתקופה ההיא, כל עיירה היתה יושבת רק על חוף הים, הנהר, מעיינות או נהרות.

2) אמנם בזמנינו יש נהרות שעושים בהם סכר כדי לייצר חשמל, שעל ידו נעשים מי הנהר שאובים, כפי שנתבאר ב"מקוה כהלכה" ע' לא, וע' נט.