תיקון המקוה של כ"ק אדמו"ר הזקן

פתיחה

טבילת הנשים במעיינות, בורות ומאגרי מים, בימות החורף הקרים, היה אחד מהדברים שהטריד מאד את הנשים. בזה אין הפרש בין "מעין ובור מקוה מים" לבין נהרות (גם לדעת המתירים טבילה בנהרות), שבכל אלו אי אפשר להחם את המים שבהם, ואם מחממים מים במיחם ושופכים לתוך המקוה של מי המעין או הנהר, הרי מיד יחזרו המים להיות קרים כמו שהיו בתחלה.

כבר בזמן בעלי התוספות דנו בבעיה של המקוואות הנהוגים, שקשה על הנשים לטבול במים צוננים. רבינו יצחק ב"ר אברהם (ריב"א; ריצב"א) בעל התוספות רצה לתקן מקוה של מים חמים, על ידי חפירת מקוה טבילה ליד הנהר, למלאותו במים שאובים חמים, ולהכשירו על ידי השקה לנהר. אחיו רבינו שמשון משאנץ, בעל תוספות שאנץ, השיב לו על כך (מרדכי הל' מקוואות סי' תשנ): "אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלא מקוה מים חמין, ולחברו אל הנהר כשפופרת הנאד. ודבר זה ראוי לאסור יותר משום גזירת מרחצאות ... ואף על גב דתנן בפרק אמר להם (יומא לא:) אם היה כהן גדול אסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפוג צינתן יש לומר כמה דברים התירו במקדש ואסרו בגבולין מדרבנן".

לכן המשיכו בכל הדורות לטבול במקוואות של מים קרים. וכן הובא בשו"ע (יו"ד סי' רא סע"ה): "יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין לתוך המקוה לחממו, וכן למלאת מקוה מים חמין ולחברו לנהר בשפופרת הנוד". ובט"ז שם (ס"ק פח): "משום גזירת מרחצאות שתטבול בהם".

אבל ברמ"א (שם): "ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממו. ומכל מקום יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל, אז אין למחות בידן".

ובמדינות הקרות ובזמנינו הקילו בזה בכל אופן; אלא שעדיין מסובכת מאד הדרך להחם את מי המקוה, ושישארו המים כשרות לטבילה.

וזאת היתה תקנת רבינו הזקן, שמצא הדרך איך לבנות את התיבה בנהר, באופן שתהי' כשרה למקוה לכל הדעות, ובאופן שיהי' אפשר לחמם את המים שבה, כדלקמן בהמשך פרק זה.

אודות תקנה זו כותב כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" (שו"ת חיו"ד סי' שלד): "לכאורה הי' כוונת רבינו ז"ל בעשיית התיבה דוקא, כדי שעל ידי זה יוכלו לעשותה חמה, שזה תיקון גדול הוא לשמירת הנזק מצינים כו' כמ"ש1 שומר נפשו וכו', וכל שכן בקור העצום דמדינתנו וחולשת המזג דנשים רכות כו'. וגם יש לומר שיש קצת קפידא מדינא, דאם חשו שלא תטבול בטוב היכא דבעיתא2, כל שכן שיש לחוש כן מפאת הקור".

ועוד כותב אודות תקנה זו (סי' קעו ח"ג אות ב): "כל עיקר מגמתו בתיקון התיבה הוא, כדי שיהיו יכולים לחממה על ידי שיטילו מים חמין לתוך התיבה, כדי שלא יזיקו המים הקרים ביותר במדינות אלו, ובפרט בימות החורף. וגם שתוכל לטבול במתינות קצת ולא תהיה דחופה ומבוהלת מחמת קרירות המים ביותר, שיש לחוש שמחמת בהילותה לא תפשוט קמטי' כל כך וכה"ג. ועל דרך שמצינו בש"ס אשה לא תטבול על גבי כלי חרס משום דבעיתא, ופרש"י ולא טבלה שפיר, וכן בנמל לפר"ח3, שממהרת לטבול מפני שבושה מבני אדם המצויין שם. וכמו כן יש לומר לכאורה כשהמים קרים ביותר, שגם כן ממהרת לטבול משום דבעיתא שלא יזיקו לה המים, או משום שקשה לסבול הצנה, והלכך עדיף טפי להטיל חמין לתוך המקוה. וכך נשמע ממנו ז"ל, שהתפאר מאד במה שתיקן מקוואות שיהיו יכולים לחממן (וכמדומה לי ששמעתי מאיש נאמן ששמע ממנו בנסיעתו בדרך לפני הסתלקותו, שזה א' מן ג' דברים4 שהתקין הוא ז"ל בחייו זי"ע).

ועוד כתב בזה שם (סוס"י קעב): "מאד היה מקפיד כאאזמו"ר נ"ע והיה מזהיר מאד שיעשו מקוה חמה, הן מצד בריאות הגוף בדורות חלושים כאלו כידוע, והן מצד הדין, שלעוצם הקור ממהרת לטבול ואי אפשר להקפיד כל כך להפשיט הקמטים שבבטנה".

והגאון החסיד רבי יצחק אייזיק מהומיל מסכם (שו"ת שבסוף חנה אריאל חלק המאמרות): "תיקון המקוה לדורותינו אלה, שהכל חולין הן אצל צינה, ומשום חולשא לחוד מבעי לתקוני מלתא לטבול בחמין. אלא דאיכא נמי חששא דמשום דבהיתי ובעיתי מן הצינה תמהרנה לטול בלא דקדוק כראוי בטבילתן, וע"ד שאמרו בסי' קצ"ח סל"[ד] בנמל לדעת ר"ת, ועל גבי חתיכת עץ או אחורי כלי לדברי הכל יעו"ש ... אשר על כן כבר פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לטבול במים חמין, ולית דחש לה לההיא דסוף סי' ר"א, אפילו לכתחלה, ושלא במקום אסטניסות, כי היכי דלא ליפוק מיני' חורבה היכא דאיכא חששא כנ"ל. ותקנות קבועות שנה כאן, שוה לעשירים ולעניים, שאין ידם משגת להטיל בכל עת חמין למקוה לעשות באופן שלא יתקררו מי המקוה החמין מחמת חבורן למקוה הקרה".

*

תכנית בניית מקוה זו ביאר רבינו הזקן, ברשימה קצרה (דלקמן) בשם "דיני תקוני המקוה ועשייתה" שנדפסה בשו"ע שלו חיו"ד. ברשימה זו מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן את אופן עשיית התיבה שבה טובלים, והיא מונחת בחפירת המקוה המחוברת לנהר או למעין.

התיבה סתומה בסיד ובזפת באופן שמי חפירת המקוה אינן נכנסים בה ואין יוצאים ממנה אלא לאט לאט, באופן שאין בה חשש זוחלין, ובאופן שהמים החמים שמטילים בה נשארים בחמימותם במשך איזה זמן, כי אחר שהתיבה מתמלאית לאט לאט במ' סאה מים כשרים מהנהר, ממלא הבלן את התיבה במים חמין השאובין, שנשארים בחמימותן למשך זמן, כיון שהתיבה מזופפת כנ"ל.

עיקר הקושי במקוה זה הוא, שצריך לדייק שהתיבה לא יהי' לה דין כלי, כדי שהמים שבתוכו לא יהיו שאובין; ואפילו באופן שהמים אינם שאובין לא מועלת הטבילה בתוך הכלי, וכמבואר בתורת כהנים, על הפסוק "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו): "יכול אף בור שבספינה יהא טהור, תלמוד לומר מעין, מה מעין שעיקרו בקרקע, אף מקוה שעיקרו בקרקע". והעצה לזה היא, שיהי' נקב גדול בשולי התיבה, שמבטל את התיבה מהיות כלי.

אמנם באופן זה אי אפשר יהי' למלאות את התיבה במים חמין, כי מיד יתערבו במים הצוננים שבמעין או באר ויצטננו מיד כל המים. ויתירה מזו, שזחילת המים דרך הנקב תפסול את המקוה שאינה נכשרת בזוחלין. והעצה לזה היא, שיעמידו את התיבה על קרשים שברצפת החפירה, באופן שיסתמו הקרשים האלה את נקב התיבה, ולא יצאו ממנה המים החמים.

ועדיין יש בעיה, שהרי המים החמים שמכניסים לתיבה הם מים שאובין שאינם כשרים לטבילה, וכיון שהנקב נסתם על ידי רצפת החפירה שוב אין כאן השקה בין המים השאובין שבתוך התיבה ובין מי המעין או הבאר שבתוך החפירה. והעצה לזה היא, שגם כאשר הנקב מכוסה ברצפת החפירה, עדיין נכנסים מ' סאה של מי המעין או הבאר אל התיבה לאט לאט, ואחרי שיש בה מ' סאה מים כשרים מוסיפין בתוכה מים חמים, שנשארים בחמימותן במשך זמן הטבילה.

אמנם יש ראשונים הסוברים, שגם כלי מנוקב אסור לטבול בו עד שיהיו המים שבתוכו מעורבים למי המעין בנקב כשפופרת הנוד, וכאן הרי אינם מעורבים, כדי שתישאר חמימות המים שבתיבה. והעצה לזה היא, שיעשו את הנקב שבשולי התיבה לפני שמחברים את השולים לדפנות, שאז לא הי' על התיבה תורת כלי מעולם, ובזה יודו כולם שאין המים שבתוכה צריכים להיות מעורבים עם מי המעין בנקב כשפופרת הנוד.

ועדיין לא יצאנו ידי חובתינו, שהרי גם כאשר מעמידים את נקב התיבה על הקרקע עדיין לא נסתם בזה הנקב לגמרי ולא ישמרו המים חמים שבתיבה, שיזלו החוצה דרך אותו נקב. והעצה לזה היא, שלאחר שמעמידים את התיבה ברצפת החפירה מחברים את התיבה לקרקע החפירה במסמרים ובחול, שנעשית בזה התיבה קבועה בארץ, שאז מתבטל ממנה שם כלי לגמרי, ואחר כך סותמים את הנקב בסיד, ושוב לא מקבל על ידי זה שם כלי.

ועדיין יש פוסקים (שיובאו לקמן) הסוברים, שגם עץ שקבעוהו בקרקע ואחר כך חקקו בו ועשאוהו כלי אסור לטבול בו, וגם כאן אחרי שנסתם הנקב ברצפת החפירה ובסיד נעשית התיבה כלי ויהי' אם כן אסור לטבול בתוכה לשיטת פוסקים אלו. והעצה לזה היא, שלא יסתמו את הנקב בחומר העשוי לקיום כי אם בסיד, ועל ידי זה לא נעשתה התיבה כלי אפילו אחר שנסתם הנקב5.

תיקון מקוה זו נתקבלה בחוגים רבים. וכך מסיים הרה"ק מוהרמ"ד מהורנוסטייפל, בספרו "חיבור לטהרה" (ברדיטשוב תרנ"ח), אחר שמבאר פרטי אופני עשיית המקוה (כלל ד ס"ה): "כדי לצאת כל הדיעות המבוארין לעיל בסעיף ג', יעשה כמו שביאר הק' הגאון ז"ל מלאדי בסוף הלכות נדה".

*

רשימת "דיני תקוני המקוה ועשייתה" שרשם רבינו הזקן נכתבה בקצרה, אולם נכדו כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" כתב ביאור ארוך לרשימה הזאת. הביאור נחלק לשלושה חלקים שבהם עשרות פרקי משנה, ונדפס בשו"ת שלו חיו"ד סי' קעו. ועוד דן בזה בתשובות רבות.

רבים הם הספרים הדנים בפרטי הדינים שברשימה זו. בספר "מקוה ישראל" (וולודורסקי, סעיף ז אות לח) מבאר פרטים רבים שברשימה זו. ובספר "מקוה מים" ח"א (ירושלים, תשנ"ב. ירושלים תשס"ב), עמ' קסה-קעא, מעתיק ומבאר רשימה זו, ומלקט מספרים הדנים בדבריו.

מועתקת בזה רשימת רבינו הזקן "דיני תקוני המקוה ועשייתה". ובשוה"ג בא ביאור קצר (המיוסד על הנ"ל ועוד):

א) הטבילה

נודע בשערים המצויינים בהלכה6, שגובה המים במקוה צריך להיות כחצי אמה ממעל לטיבורה7, בכדי שלא יהיו קמטים בבטנה כאשר תשוח ראשה ביותר8 אם היא טובלת מעומד.

ולפי שקשה הדבר מאד להטיל מים חמין הרבה כל כך למקוה, לכן ההכרח הוא שתטבול במתיחת גופה9 לארכה תחת המים כעין דג10 לאורך התיבה, דהיינו שתדחוק רגליה בדופן הקצר של התיבה סמוך לשולים, ובידיה תאחוז בשליבה הסמוכה לדופן הקצר שכנגדו11, בשליבה התחתונה דוקא הסמוכה לשולי התיבה, בכדי שלא יהיה שערה צף על פני המים12 אפילו משהו ח"ו13.

ב) גודל התיבה

ואי לזאת צריך להיות אורך התיבה מבפנים ערך ח"י טפחים מרווחים, ורוחב השליבות באורך התיבה ערך ד' טפחים, ונשאר י"ד טפחים להתפשטות גוף האשה תחת המים (אם היא ארוכה14), וראשה יהיה על השליבה התחתונה15, רק שלא יהיה שערה חוץ למים כנ"ל.

ורוחב התיבה מבפנים יהי' ששה טפחים מרווחים יותר מעט בכדי שיהיה כל שטח התיבה למטה עולה יותר ממאה טפחים טפח על טפח16.

וגובה המים במקוה יותר מעט משבעה טפחים מרווחים17. ושם יעשו סימן בהתיבה להזהיר הבלן18 הממונה על המקוה שיזהר מאד בנפשו שלא לשפוך מים חמין השאובין לתיבה עד שיראה שמים הכשרים שבתיבה הם מגיעים עד הסימן ועד בכלל בכדי שיהיה מים כשרים מ' סאה19 בריוח ולא בצימצום.

ג) נקב בתיבה טפח על טפח

להזהיר האומן העושה התיבה20 שלא יחבר השוליים אל הדפנות עד שיעשה תחלה נקב בקצה השוליים (שיהיה תחת השליבות21) בכדי שלא יהיה עליה תורת כלי מעולם22.

ויהיה הנקב טפח על טפח מרובע23, שהוא יותר מעט ממוציא רמון24 לפי שאין אנו בקיאים בשיעור מוציא רמון (שיש אומרים שהם ג' אחוזים זה בזה25).

ולא יכניס השולים תוך הדפנות, אלא יכניס הדפנות תוך חריצים שבשוליים, בכדי שהנקב שבשוליים יהיה סמוך מאד וסתום יפה בנסר חלק שישימו תחתיו26 כמשי"ת.

ד) חיבור התיבה לקרקע

אחר שישפכו המים27 לגמרי מחפירת המקוה28 יקבע ב' נסרים חלקים בקרקעית המקוה של הרצפה סמוך לדופן בצד שיורידו שם התיבה. ואחר כך יורידו את התיבה לתוך המקוה לקרן זוית דהיינו שב' דפנות התיבה עכ"פ, שהן דופן הארוך והקצר, יהיו סמוכים ותכופים לדפנות המקוה, שהן בנין קבוע מעצים29, וישפילו התיבה ויורידוה עד למטה ממש על הנסרים החלקים הקבועים על הרצפה ממש. ויחברו שם התיבה30 במסמרים31 של ברזל32 או של עץ הנכנסים תוך הנסרים ותוך הרצפה ממש33. וגם יחברוה במסמרים לב' דפנותיה הארוך והקצר לב' דפנות המקוה הסמוכים להם34.

וטוב לשפוך עפר בחלל מועט שביניהם הנראה מלמעלה35. הגם שאינו מעכב מאחר שמחוברת היטב במסמרים קבועים אל הדפנות ואל הרצפה.

ה) מילוי הנקב בסיד

ואחר כך36 יכולים לשום סיד הרבה תוך הנקב שבשולי התיבה הנסתם בנסר חלק שתחתיו. וכשיכנסו המים לתיבה יתקשה הסיד ויסתום יפה את הנקב שלא יכנסו בו מים צוננין שמתחת לרצפה. ואעפ"כ אינה נעשית כלי על ידי סתימה זו של סיד דוקא37.

ו) מילוי התיבה במי הנהר

וצריך להושיב שם תיכף שומר נאמן38 לשמור שלא יפלו מים שאובין למקוה (או לסגור המקוה) עד שיתאספו המים ויתרבו תוך התיבה עד הסימן הנ"ל39 מאליהם. ואפילו התיבה היא זפותה בזפת, וכנודע מהספינות המזופפות שהמים נכנסים לתוכן40. אלא שאין למים אלו אלא דין מקוה כשר ולא דין מעין41, אף גם אם הם מי מעין הנובע לחפירות המקוה כידוע ליודעים.


1) משלי כב, ה: צינים ופחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם.

2) בנדה (סו, ב): "דבעיתא (שלא תפול, ולא טבלה שפיר – רש"י)". ובשו"ע (סי' קצח סל"א): "שמא תפחד שלא תפול ולא תטבול כראוי".

3) בתוס' (נדה שם ד"ה אשה לא תטבול בנמל): "ולרבינו תם נראה כפירוש ר"ח לא תטבול בנמל כי בני אדם מצויין שם ובעיתא וממהרת מפני שבושה מבני אדם המצויין שם". וכן נפסק בשו"ע סי' קצח סל"ד.

4) לא נתפרש כאן מה הם שני הדברים האחרים שהתקין בחייו. גם ב"בית רבי" פ"י (טז, ב הערה ה) ציטט דברים אלו, ולא פירש מה השנים האחרים. אמנם באחד מכתבי-היד (1844 מ, ב) מצויין על הגליון: "סכיני[ם] מלוט[שים] ולהרב[ות] בצדק[ה]".

אודות תקנת סכינים מלוטשים ראה שו"ת רבינו הזקן סי' ז, ואגרות-קודש שלו (קה"ת תשע"ב) אגרת קג. ואודות להרבות בצדקה ראה אגה"ק סימנים ג-יב ועוד. והכוונה למעות ארץ הקודש שתיקן וניהל רבינו הזקן, שעל ידי זה זכינו לאגרות הקודש בנושא הזה (ראה גם "תולדות חב"ד בארה"ק" עמ' יג-ד. מבוא לאגרות קודש שלו ע' 12-28).

בכת"י נוסף (517 ט, א) מביא מדברי ה"צמח צדק" הנ"ל, ומפרש: "ושארי הדברים לא כתב שם מה הם, ומסתמא הם מהדברים הנזכרים לעיל, הב' נוסח התפלה שחידש, והג' סכינים מלוטשים שחידש, והם כל הג' דברים".

5) אמנם יש אנשים יחידים הגרים בכפר רחוק מאד מהעיר, וקשה עליהם לבנות תיבה כזאת, עם כל הפרטים המבוארים כאן.

על כן התיר להם ה"צמח צדק" (חיו"ד סי' קסו וסי' שלג וחי' על הש"ס רסג, ב) להכניס תיבה גדולה לנהר עם נקב בתחתיתו כשפופרת הנוד (מבלי לבטלה מתורת כלי על ידי נקב טפח על טפח ומבלי לחברה לכתלים ולרצפה), לסתום הנקב ולמלאות התיבה מים חמים, לפתוח הנקב ולטבול על ידי השקה, מדין השידה תיבה שבים שטובלין בה על ידי חיבור לים בנקב כשפופרת הנאד (משנה פ"ו מ"ה. שו"ע סי' ר"א ס"ט). והיינו שאם הים מקיף את התיבה מכל צד וגם יש בתיבה חיבור כשפופרת הנוד אל הים, אזי אפשר לטבול אפילו בתוך התיבה שהיא כלי. אלא שהצריך כמה תנאים לזה, עיי"ש.

ב"מקוה מים" (עמ' קנח) הביא כמה חששות שחששו האחרונים במקוה כזו, מטעם קבעו ולבסוף חקקו, וכבר נתבאר שעיקר טעם הצמח צדק להקל בזה הוא מטעם טבילה בתיבה שבים שטובלין בה על ידי חיבור לים בנקב כשפופרת הנאד, אף אם לא נתבטלה לגמרי מתורת כלי.

6) דרכו של רבינו במכתביו לכתוב בסגנון מליצי של שילוב קטעי פסוקים ומאמרי רז"ל. האמור כאן הוא על פי משלי לא, כג (נודע בשערים), וברכות ח, א (שערים המצויינים בהלכה). ועד"ז באגרות קודש שלו (אגרת ח ע' יט, ואגרת קג ע' שפג)

7) בשו"ת הרשב"א (ח"ג סוס"י רכד. הובא בב"י סוס"י קצח): "אם אינו גבוה לפחות עד חצי חזה אין טובלין בו אלא אם כן שוטח כל גופו בקרקע, לפי שאם אינו שוטח יצטרך עכ"פ לכוף קומתו הרבה וירבו הקמטים בבטנו וביריכותיו". ולא הזכיר השיעור של חצי אמה.

והאמור כאן (כחצי אמה) הוא על פי תשובה אחרת (שם סי' תתיט. הובא בב"י שם): "אין (ראוי) לסמוך על מקוה כזה שמא לא תטבול בו יפה יפה עד שיהיה בו ממעל לטבורה זרת לפחות".

וכן נפסק בשו"ע (סי' קצח סל"ו): "צריך שיהיה המקוה גבוה ממעל לטיבורה זרת לפחות". וכ"ה ברמ"א (סי' רא סס"ו): "אם אין המים עמוקים עד טבורה ולמעלה ממנו זרת, לא תטבול בה לכתחלה שמא לא תטבול יפה".

וכתב בבאר הגולה (סי' קצח שם): "פירוש חצי אמה של ששה טפחים". והוא עפ"י האמור בתוספתא (כלים ב"מ פ"ו ה"ד): "זרת אמורה בתורה חצי אמה של ששה טפחים". וכ"ה בשו"ת צמח צדק (סי' שלג ס"ה): "צריך שיהיו המים בגובה כל כך עד שיהיו למעלה מטבור האשה כמו ערך חצי אמה דהיינו כמו שלשה טפחים". וכן הוא דעת רוב הפוסקים, כמבואר ב"שיעורי תורה" (ע' נה) וב"שדי חמד" (פאת השדה ע' 3390 ערך זרת).

אמנם מרא דהאי שמעעתא הוא הרשב"א, שכתב בתשובותיו (ח"ב סי' רלג): "שאין זרת של תורה, חצי אמה, כמו שאמרת, אלא חצי אמה פחות שתות, שהן שני טפחים ומחצה. שלא אמרו חצי אמה, אלא באמה בת חמשה טפחים". הרי שגם כאן כוונתו לזרת שהיא ב' טפחים ומחצה, שהן י' אצבעות. וביאר בקובץ יגדיל תורה (נ.י. חוב' יג עמ' נג), דאפשר מטעם זה כתב כאן "כחצי אמה" (ולא סתם: חצי אמה). וראה ליקוט דברי הפוסקים בזה ב"מקוה מים" ח"ג ע' ס-סא.

ובכל אופן נראה דמיירי כאן בכל אשה לפי גבהה. בנשים קצרי הקומה הוא לערך 115 ס"מ, ובנשים גבוהי קומה הוא לערך 130 ס"מ.

אלא שכל זה הוא רק לכתחלה, כמבואר ברמ"א (סי' רא סס"ו): "אם אין המים עמוקים עד טבורה ולמעלה ממנו זרת לא תטבול בה לכתחלה". ונתבאר ב"שדי חמד" (שם).

8) כדאמרינן (נדה סז, א): "אמר ריש לקיש האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה, כדתנן האיש נראה כעודר ומוסק זיתים אשה נראת כאורגת וכמניקה את בנה". ופירש רש"י (שם): "כלומר לא תדחק זרועותיה על בשרה ולא רגליה ושוקיה זה בזה אלא כדרך הליכתה ושמושה תמיד".

אשר על פי זה כתב בשו"ת הרשב"א (שם): "לפי שאם אינו שוטח, יצטרך על כל פנים לכוף קומתו הרבה, וירבו הקמטים בבטנו ובירכותיו".

9) בגמרא נדה (סז, א): "אמר ריש לקיש האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה". ופירש הרשב"א בתורת הבית הקצר (בית ז שער ז לב, ב): "האשה לא תטבול זקופה ממש, ולא שוחה ממש, אלא דרך גדילתה". וכן נפסק בשו"ע (סי' קצח סל"ה): "לא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש מקומות שמסתתרין בה". ואם כן איך כתב כאן "שתטבול במתיחת גופה"?

אמנם כתב על זה בתשובות הר"ן (סי' סו): "דלא איתמר הכי אלא לאפוקי שלא תקפל קצתה על קצתה, דומיא דאתמר עלה דההיא פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר, אבל אם היא מתפשטת לגמרי אין לחוש כלל" (הובא ונתבאר ב"מקוה מים" ח"ג ע' סב). וכאן שגובה המים הוא רק ז' טפחים, בהכרח לטבול במתיחת גופה.

10) כמובא לעיל מתשובת הרשב"א (ח"ג סי' רכד): "אא"כ שוטח כל גופו בקרקע". ושם (סי' תתיח): "להתהפך כביניתא" [=דג].

וכן הביא בבית יוסף (סוס"י קצח) מרבינו ירוחם (נתיב כו ח"ה רכה ע"ד): "כתבו הגאונים ואמת המים אף על פי שמימיו רדופים צריך שיהיה בו מ' סאה היו המים רדופים, ואשה יכולה לטבול בהם כדג זה שהוא במים ומים חופין מלמעלה".

וכן הוא בשו"ע (סי' קצח סל"ז): "פניה וגופה כבושים בקרקע", ובהגהת הרמ"א (סי' ר"א סס"ו): "להשתטח על פניה". ובש"ך (סי' קצח ס"ק נ): "לשון בה"ג דף פ"ה ע"ב ובדלא נפישי מיא למירמי בהו איתתא כולה קומתה, מיגנדרא כביניתא ושפיר דמי, וכן כתבו שאר פוסקים".

ובשו"ת צמח צדק (סי' שלג ס"ה): "ותטבול במתיחת גופה לארכה תחת המים כעין דג". וכדלקמן (פרק ‎ה ס"ו): "טבילה במתיחת כל הגוף ... כ"ק אדמו"ר בע[ל] הצמח צדק אמר ל[כלתו ה]רבנית [רבקה] אם כ"ק רבנו [מוהרש"ב] נבג"מ, כי ככה עיקר הטבילה".

11) כאן מדובר בתיבת עץ, שיורדים אליה בסולם הבנוי בה. רוחב התיבה אמה אחת וארכה שלוש אמות, הסולם קבוע בפנים התיבה – רחוק מהכותל הקצר ארבעה טפחים, ונשאר מקום פנוי בתיבה שתי אמות ושני טפחים, שבו מתפשטת האשה. בידיה אוחזת בשליבה התחתונה של הסולם וראשה בין השליבה הראשונה לשליבה השניה (ראה לקמן הערה טז – כמה הוא אורך התיבה למדות שלנו).

וכעין זה הוא גם במקוואות שיורדים אליהם במדרגות, אם היא מקוה קטנה שטובלת בה האשה על ידי שטיחת גופה על הארץ כדג, שאז צריך להיות בין סוף המדרגות לבין הכותל שכנגדו שתי אמות ושני טפחים, והאשה נוגעת ברגליה בכותל ואוחזת בידיה במדרגה התחתונה וראשה על גבי המדרגה התחתונה. וכדלקמן (פרק ‎ה ס"ו): "טבילה במתיחת כל הגוף, בשים את הראש על השליבה התחתונה, כי כ"ק אדמו"ר בע[ל] הצמח צדק אמר ל[כלתו ה]רבנית [רבקה] אם כ"ק רבנו [מוהרש"ב] נבג"מ, כי ככה עיקר הטבילה".

וראה שו"ת צמח צדק סי' שלג "ארכו ארבעה עשר טפחים … ותטבול במתיחת גופה לארכה תחת המים כעין דג". ונראה שגם שם רוצה לומר י"ד טפחים מלבד השליבות, וכנ"ל.

12) ולכן לא תאחוז בידיה אלא את השליבה התחתונה, ולא תשים את הראש אלא על השליבה התחתונה.

ומטעם זה לא סגי בטבילה באלכסון, במקוה קצרה יותר, כמבואר בפתחי תשובה (סי' רא סקמ"ב): "כגון שתטבול באלכסון בדף השוכב בשבוע, באופן שאין נעשים בה קמטים ... דזה אינו, דחלילה להורות כן, שהיא כמעט מהנמנע".

13) ראה שו"ת צמח צדק (סי' קנח ס"א): "משמע דהוא מדאורייתא, ודמי להא דמנחות דף כ"ז א' דמיעוטו מעכב את רובו".

וכן הוא בסדרי טהרה (סי' קצח ס"ק א): "אם בשעת טבילה נשאר כל שהוא מהגוף או מן השערות חוץ למים, לא עלתה אותו טבילה כלל מן התורה". וראה גם לקמן הערה קיג.

14) כלומר שאשה ארוכה זו, אשר מכף רגליה ועד קדקדה ג' אמות, ועד צוארה – י"ד טפחים.

וכתב ע"ז במקוה ישראל (וולודורסקי, סעי' ז אות לח ד"ה והנה): "ולכאורה יש לתמוה על זה, דהא התוס' בפסחים ק"ט ע"ב ד"ה ברום כתב דקומת אדם הוא ג' אמות (שהוא י"ח טפחים) בלא הראש יעו"ש … אמנם באמת ניחא שפיר … גם בטובלת בכה"ג נמי יכולה לכפוף את עצמה קצת ואין חשש כנ"ל וכמובן".

ולא כך נראה מסגנון רבינו "שתטבול במתיחת גופה לארכה תחת המים … י"ד טפחים להתפשטות גוף האשה תחת המים (אם היא ארוכה)". וכדלעיל (הערה יא), שאם המים גבוהים רק ז' טפחים, אין לטבול דרך גדילתה, אלא במתיחת גופה.

אמנם ראה שוע"ר (סי' שמט ס"א): "כמדת אורך גופו שהוא ג' אמות, ואמה כדי לפשוט בה ידיו ורגליו ... ממרפיקו (שקורין עלינבוגי"ן בל"א) עד ראש אצבע הארוכה הנקראת אמה על שם זה". הרי שג' האמות הוא אורך גופו עם הראש, והאמה הרביעית היא "ממרפיקו [שהוא נגד סוף הראש] עד ראש אצבע הארוכה".

ואם כן יוקשה, איך יספיק שיעור זה לאשה "ארוכה", שהיא לערך 170 ס"מ גובה, והרי ג' אמות הן רק לערך 150 ס"מ.

והנראה בפשטות, עפ"י המבואר לקמן (פרק ‎י), כי לפני חזרה הי' רבינו סובר אשר האמה היא לערך 60 ס"מ, הרי שאורך תיבת המקוה, שהוא י"ח טפחים, הם לערך 180 ס"מ, שזה ודאי מספיק גם לאשה ארוכה שמותחת גופה כדג.

ואילו לפי השיעורים שלאחר חזרתו, אשר אורך האמה היא לערך 50 ס"מ (כדלקמן שם), לא תספיק תיבה באורך ג' אמות לאשה הארוכה (וראה לקמן הערה קיג, שלפי זה יהי' אורך המקוה לא פחות מ-170 ס"מ).

15) לענין העמידה על השליבות בעת הטבילה, ראה שו"ע סי' קצח סל"א, ובנו"כ שם. והמסקנא היא שם (ש"ך ס"ק מד), שסולם העשוי שליבות קודם שקבעוהו במקוה ואחר כך קבעוהו במקוה, יש להחמיר לכמה פוסקים (ראה שוע"ר סי' תרכט סי"א: "הסולם יש להסתפק בו אם הוא מקבל טומאה, לפי שאין בו בית קבול והרי הוא כשאר כל פשוטי כלי עץ שאינן מקבלין טומאה, או אפשר שהנקבים שהשליבות תקועות בהן הן דומין לבית קבול ולפיכך אין לסכך בו". ונתבאר לקמן פרק יא ס"א).

ואם מתחלה עשו במקוה נסרים או מדרגות כדי לעמוד עליהם בשעת טבילה, אזי אין עליהם שם כלי, אלא שם בנין, ואפשר לטבול עליהן (ראה לקמן סוף הערה כד).

אלא ששם הצריכו שיהי' המדרגות רחבות ארבעה טפחים, לבל תפחד ליפול ממנה. משא"כ כאן לא שייך חשש זה.

16) "כי ו' פעמים ח"י עולה ק"ח" (הגהת הצמח צדק, שו"ת חיו"ד סי' שס).

17) "ועולה ס"ה תשנ"ו טפח על טפח מרווחים, ו[הוא] יותר משיעור מקוה ח"י טפחים על ל"ו עולה תרמ"ח טפח על טפח" (הגהת הצמח צדק שם). ושיעור המפורט יותר ראה שו"ע סי' רא ס"א, וש"ך שם ס"ק ו. וכאן הוסיף טפח בגובה המים. ויתבאר בפרטיות לקמן פרק ‎י.

18) נתבאר לקמן (סעיף ו והערה מ).

19) כי אם ישארו בתיבה פחות ממ' סאה, וישפכו מים שאובין בתוכו, יפסל בשלושה לוגין, כמבואר במשנה (מקואות פ"ז מ"ב): "מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קרטוב ונפל מהן קרטוב לתוכו, לא העלהו, ופוסלו בשלשה לוגין". ובשו"ע (סי' רא סט"ו): "כל זמן שאין במקוה ארבעים סאה, אפילו אם אינו חסר אלא כל שהו, אם נפלו לתוכו שלשה לוגים מים שאובים פסלוהו".

20) תיבה זו שטובלין בה, אין בונים אותה בתוך החפירה, כי אם מבחוץ, ואחר כך מכניסים אותה לתוך החפירה, ומחברים אותה לכתלי ולרצפת החפירה.

וכדי שלא תיחשב התיבה "כלי" שפוסלת המקוה (כדלקמן הערה הבאה), מורה רבינו לעשות ג' דברים:

(א) לבנות את התיבה עם נקב בשולים, באופן שלא יהיה עליה תורת כלי מעולם (בסעיף שלפנינו).

(ב) לקבוע ולחבר אותה בדפני וברצפת החפירה, כי מחובר לקרקע אינו כלי (בסעיף הבא).

(ג) שגם אחרי החיבור לקרקע ישאר הנקב שבשולי התיבה, ויסתמוה רק בסיד (לקמן סעיף ה).

אמנם ישנה אפשרות נוספת, לבנות מתחלה את התיבה בתוך החפירה, באופן שמעולם לא היתה כלי (ראה לקמן פרק ‎ג, שכך נבנה המקוה בליובאוויטש), ואפשר דאז יוכשר אף בלא נקב טפח על טפח בשוליו. מכל מקום החמיר בשו"ת צמח צדק (סי' קעב): "אלא דמכל מקום מסתפינא להקל למעשה, ובפרט בלכתחלה ובמידי דאפשר לתקוני. לכן נראה לי שיעשו נקב טפח על טפח כמ"ש כאאזמו"ר נ"ע".

21) שלא יפריע הנקב הזה (שסותמים אחר כך בסיד, כדלקמן) לעמידת האשה בתוך התיבה (וראה גם לקמן הערה קג).

22) ביאר בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"א ס"א וסי"ד וסי' שלו ס"א): "לפי שהראב"ד מחמיר שלא לטבול תוך כלי אף שהוא מנוקב, אלא אם כן יהיו המים שבתוכו מעורבים עם מקוה בנקב שהוא כשפופרת הנאד, וכן הוא גם דעת הריטב"א והרא"ש בתשו'. ועל כן הצריך אאזמו"ר הגאון ז"ל שלא יהיה על התיבה תורת כלי מעולם, שיש לומר שבזה יוצאין גם לפי דעת הראב"ד".

ופירוש הדברים הוא, כי הנה מחמת שני טעמים צריך שיהי' נקב בקצה השולים של התיבה:

(א) שאם לא יהי' נקב בתיבה תיחשב התיבה כלי, והמים שבתוכה שאובין, שפסולים לטבילה. פסול זה נתבאר בתורת כהנים (שמיני ר"פ ט): "אילו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא בכתיפו ועשה מקוה בתחילה יהיה טהור, תלמוד לומר מעין, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים".

(ב) שאם לא יהי' נקב בתיבה תיחשב התיבה כלי, ותהי' הטבילה בכלי. ופסול זה נתבאר בתורת כהנים (שם): "יכול אף בור שבספינה יהא טהור, תלמוד לומר מעין, מה מעין שעיקרו בקרקע, אף מקוה שעיקרו בקרקע".

הפסול השני הזה הוא חמור יותר מהפסול הראשון, לכמה הלכות ודעות, ולדוגמה:

(א) יש אומרים שפסול מים שאובים הוא רק מדברי סופרים, כמבואר ברמב"ם (פ"ד ה"ב): "מדברי סופרים שהמים השאובין פסולין לטבילה". אלא שלהלכה קיי"ל שפסול זה הוא מן התורה, כמבואר ברמ"א (סי' רא ס"ג): "ואם כל המקוה היא שאובין פסול מן התורה".

(ב) לענין טבילת עזרא נתבאר בשוע"ר (סי' פח ס"א): "דיו ... ארבעים סאה (בקרקע) ... אפילו הם שאובים". וכ"ה בשוע"ר (סי' קנט סכ"ג): "מ' סאה שאובין בקרקע ... כשרים לטבילת בעלי קריין הצריכים טבילה לדברי תורה מתקנת עזרא". וכן הוא בשוע"ר (סי' תרו סי"א): "טבילה זו שהיא משום קרי כשירה אפילו בארבעים סאה שאובים כשהם בקרקע, אבל לא בכלי".

ולכן גם בנידון דידן יש הפרש בין הפסול הראשון לפסול השני הנ"ל (ראה גם לקמן הערה צז):

תנן (מקוואות פ"ד מ"ה): "היתה כלי ... פוסלת את המקוה. נקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם, כשרה". ועל פי זה פסק ברמב"ם (פ"ו ה"ד): "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשאהו מקוה ה"ז כשר". והיינו שהנקב מועיל לבטלו מתורת כלי, הן לענין שהמים שבו לא יהיו שאובין, והן לענין הטבילה בו, שאינו טבילה בכלי.

אמנם הראב"ד חולק עליו (שם): "דבר זה אינו מחוור להטביל בתוכו, אלא שאין המים היוצאים ממנו פוסלים את המקוה אבל להטביל בתוכו עד שיהו המים שבתוכו מעורבים עם המקוה". והיינו שהנקב מועיל רק לבטלו מתורת כלי לענין שהמים שבו לא יהיו שאובין, אבל לא לענין לטבול בו, אשר כיון שהי' פעם כלי נשאר בפסולו גם לאחר שנקבוהו.

והנה בכסף משנה (שם) ובבית יוסף (סי' רא צט, א) הרבה להקשות על הראב"ד, ולכן פסק בשו"ע (סי' רא ס"ז) כלשון הרמב"ם. ופירש הש"ך (שם ס"ק כד): "אף להטביל בתוכו". אבל בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"א ס"ב-ח) ביאר שיטת הראב"ד בזה, ליישבו מהשגות הכסף משנה והבית יוסף. וביאר שמטעם זה חשש רבינו לדעת הראב"ד.

*

ועוד הוסיף וכתב הצמח צדק (שם): "וכן הוא גם דעת הריטב"א והרא"ש בתשו'".

והיינו מה שכתב בתשובות הרא"ש (כלל לא ס"א): "נקבה מלמטה, או מן הצד, ואין יכולה לקבל מים כל שהוא, כשרה ... ומים שבתוכה אינן שאובין לפסול המקוה, אבל בתוכה אין טובלין". וביאר בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"א ס"ט-יב): "אי אפשר לפרש דבריו אם לא דסבירא ליה כהראב"ד דאין טובלין תוך כלי מנוקב כלל". ועל פי זה מסיק שם (קיצור לסי"א): "להראב"ד והרא"ש יש לומר אפילו היה נקוב כמוציא רמון אין טובלין בו".

וכעין זה פירש הלכה זו הרה"ק רבי הלל מפאריטש, בשו"ת שלו שכתב אל אדמו"ר הצמח צדק (שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' קב): "לא ידעתי מה איכפת אם יהיה עליה תורת כלי מתחלה, אם אחר כך, קודם שיקבעוה בארץ ינקבו ויבטלו אותה מתורת כלי … אם לא שנאמר שזהו כדי לחוש לדעת הרא"ש, כמו שפירש ב"י דבריו, שסובר שאין לטבול בתוך הכלי כלל אפילו בנקב כשפופרת הנאד, ואחר כך חברו בארץ מחמת גזירה דלמא אתי למיטבל בלא נקב … היכא שעשה הנקב בשולים קודם שחיברה אל הדפנות הוא דלא אתי לאיחלופי לטבול בתוך הכלי בלא נקב כיון דלא הי' עליה תורת כלי מעולם … רק אם כן אין הדבר מעכב כיון דכל הפוסקים פסקו דלא כהרא"ש, וגם הטור אינו סובר כן אליבא דהרא"ש גופי', וגם המחבר ורמ"א לא פסקו כן בשו"ע".

אלא שכבר הובא לעיל שאדמו"ר הצמח צדק פירש, שהרא"ש סובר כדעת הראב"ד, ולכן חושש רבינו הזקן לדעתם.

ועוד כתב בשו"ת צמח צדק שם, שגם הריטב"א סובר כדעת הראב"ד והרא"ש בזה, והיינו מה שכתב הריטב"א (מכות ג, א ד"ה והוא. הביאו הבית יוסף בבדק הבית צט, ב): "ומיהו בנקוב כמוציא רימון מטבילין בו לדברי הכל, ואפילו לכתחלה, אלא שאין להתיר זה בכל מקום משום גזירה".

ועל פי זה מסיק בשו"ת צמח צדק שם (קיצור לסי"ג): "שגם דעת הריטב"א כן שאין לטבול תוך כלי מנוקב אפילו כמוציא רמון משום גזירה. לכן אף שהרמב"ם ועוד פוסקים והטוש"ע לא סבירא להו כן, עם כל זה יש לחוש לכתחלה לתקן המקוה שיהיה כשר גם לדעת הראב"ד והרא"ש בתשו' והריטב"א".

*

ולכן הצריך "שלא יהיה עליה תורת כלי מעולם", שבזה יודו אף הראב"ד והרא"ש והריטב"א שאפשר לטבול בו.

דהנה מבואר בברייתא (ב"ב סה, ב): "צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה". והיינו שאם חקק כלי, שמקבל טומאה, אף שאחר כך קבעו, שדבר המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, מכל מקום נשאר בפסולו ופוסל את המקוה.

והטעם לכך נתבאר בגמרא (שם סו, ב): "שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש", ופירש ברשב"ם (שם סה, ב): "כיון שהיה תורת כלי עליו קודם שקבעו לא מיבטיל תו שם כלי מיניה".

ועל פי זה מבאר בשו"ת צמח צדק (שם קיצור לסי"ד): "גם לפסול את המקוה מצינו גבי צינור שקבעו ולסוף חקקו דמשום שלא היה עליו תורת כלי בתלוש אינו פוסל את המקוה, אם כן יש לומר דגם לענין לטבול בתוכו בכלי מנוקב מהני גם כן מה שלא היה עליו תורת כלי מעולם".

והוא בדומה למה שמצינו כעין זה בהלכות סכך (שוע"ר סי' תרכט ס"ב): "כל דבר שהיה ראוי לקבל טומאה שעה אחת אע"פ שאחר כך נטהר מלקבל טומאה כגון כלים שנשברו ... כיון שפעם אחת היו ראוין לקבלת טומאה גזרו חכמים עליהם שלא לסכך בהן לעולם".

וכן ביאר את דברי רבנו בעל הקצור שלחן ערוך, בלחם ושמלה (שמלה סוף ס"ק כט): "שכוונתו לחוש לדעת הראב״ד בהשגות דכל שהיה כלי לא מהני בי׳ שום נקב לטבול בתוכו כי אם כשמחובר למקוה כשירה. ולכן כתב לעשות הנקב קודם החיבור דבענין זה לא הי׳ כלי מעולם, וגם הראב״ד מודה דמותר".

וכן הוא בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סי' פג): "לענ"ד שכוונתו לחוש לכתחלה לדעת הראב"ד בהשגות (פ"ו) שלענין שלטבול בתוכה אף נקב המטהר מטומאתו לא מהני, משום דאכתי עכ"פ שבר כלי הוא וראוי לקבל טומאה על ידי יחוד. ואף שהכסף משנה דחה השגתו, כיון דעתה עכ"פ לא ירדו, מכל מקום דעת הראב"ד כן הוא. והרי אף הרמב"ם חשש לזה, דהכסף משנה כתב שם דמשום הכי הצריך הרמב"ם שאף אחר שיקבנו צריך שיקבעו בארץ דוקא, משום דאם לא כן אכתי שיורי כלי הוא, ואם כן שפיר יש לומר כדעת הראב"ד דסבירא ליה מהאי טעמא אף קביעות לא מהני לטבול בהם".

הובאו דבריו גם בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' צט): "הנה חומרת הרב נובע משיטת הראב"ד ז"ל פ"ו מהל' מקוואות דלענין נקב בתוכו אין נקב מועיל דעדיין הוי גיסטרא, וכמ"ש בתשובות בית שלמה יו"ד ח"ב סי' פג, וזה שייך מכלי העשוי משוליים ודפנות, ואף שניקב הכלי מכל מקום ראוי עדיין להשתמש בכלי זו במקום שלא ניקב, דראוי להטותו על צדו ולקבל טומאה בתורת גיסטרא".

וכן הוא בשו"ת הרי בשמים (מהדורא תנינא סי' קלד ד"ה והנה ראיתי): "ולכאורה הי' נראה לפענ"ד דאיפשר שהוא משום דעת הראב"ד בפ"ו ממקוואות ה"ד, שכתב דכלי שניקב בכדי טהרתו לא מועיל רק לענין שאין המים היוצאים ממנו פוסלין את המקוה אבל לא לטבול בתוכו ... ובאמת מצינו כעין זה בזבחים צ"ה ... והקשו התוס' ... ותרצו כיון דאי הי' מייחד לאותו כלי לזיתים או לרמון הי' מקבל טומאה מכאן ולהבא חשיב כלי לענין דם חטאת כיון דאין מחוסר מעשה אלא ייחוד בעלמא עיי"ש".

וראה עוד בזה בשו"ת אמרי א"ש סי' עט.

והנה הטעם שאסרו הראב"ד והרא"ש והריטב"א לטבול בתוך כלי שניקב, הובא לעיל מהריטב"א שהוא "משום גזירה". וביאר בשו"ת צמח צדק (שם סי"ד): "דלמא אתי לטבול בי' בלא נקב. או אפשר הטעם ... דעדיין שם כלי או שיורי כלי עליו ... וכל זה לא שייך אלא כשהיה כלי גמור פעם אחת ואחר כך ניקבו אותו, דנמצא שייך לומר עליו שעדיין שם כלי או שיורי כלי עליו, וכן שייך לומר גזירה שמא יטבלו בכלי בלא נקב שהרי זה היה גם כן תחלה כלי גמור בלא נקב. משא"כ היכא שלא היה עליו תורת כלי מעולם, לא שייך לומר כל כך דהוה לי' שיורי כלי, וגם אין שייך לומר גזירה אטו טבילה בכלי, מאחר שמעולם לא היה עליו תורת כלי אם כן הוה לי' כעצים ואבנים דלא מחמרינן מלטבול בהם פן יטבלו בכלים הנעשים מהם".

*

אחר כך הקשה בצמח צדק (שם סי"ח): "אך לכאורה נגד מה שהרווחנו בזה שלא יהיה על התיבה תורת כלי מעולם לצאת לדעת הראב"ד והרא"ש והריטב"א, לעומת זה נתחדש חומרא גדולה לדעת הרמב"ם פ"ו מהל' כלים ה"ג שכתב וז"ל כלים שעשאן מתחלתן נקובים כמוציא רמון כגון הסל והפחלץ של גמלים והאפפירות מקבלים טומאה עד שיקרע רובן עכ"ל … ואם כן בתיבה זו שעושין בה מתחלתה נקב כמוציא רמון, לדבריו הוי' כלי עד שתפחת רובה".

וכן הקשה בשו"ת ערוגת הבשם (יו"ד סי' קפט): "ובאמת לא זכיתי לירד לסוף דעת רבינו בעל התניא, ואנכי עפר ואפר תחת כפות רגליו, דלכאורה נראה איפכא דלא יתכן לעשות כן, דבאמת ס״ל להרמבים בפ״ו מה׳ כלים שהבאתי דכלים שעשאן מתחילה כמוציא רמון טמאים ... ושוב ראיתי בס׳ חיבור לההרה להגאוה״ק מהו״ר מרדכי דוב ז״ל שכתב כדי לאפוקי מחשש זה יש לזהר באותן התיבות שעושין בשביל מקוה לעשות אותן מתחילה שלמין ואחר כך לנקוב אותן כמוציא רמון קודם קביעתן בארץ, אבל כשעשאו מתחילה נקוב כמוציא רמון יש לומר דאינו מועיל, עכ"ד. עכ"פ דברי הרב התניא שכתב להיות נזהר דוקא שלא יעשה חיבור השולים להדפנות קודם שיעשה הנקב צע״ג, ולא ידענא טעמא מאי, וצע״ג".

וביאר על כך בשו"ת צמח צדק (שם): "אך הנה הראב"ד השיגו שם … ואף גם להרמב"ם צריך לומר דסל ופחלץ כו' הן כלים שדרך להשתמש בהן תשמיש הראוי להן אף אם נקובים כרמונים … משא"כ בתיבה זו שעושים אותה להחזיק מים … אם כן נקב זה מקלקלה ומבטלה מתורת כלי, ולא דמי כלל לסל ופחלץ (וראי' מים של שלמה דעשאו מתחלה נקוב כמוציא רמון שלא יטמאוהו ושלא יהיה כלי אלמא דאינו מקבל טומאה בכה"ג)".

והוא הים שעשה שלמה בבית המקדש שטבלו בו הכהנים, כאמור (מלכים א פ"ז ודברי הימים ב פ"ד): "ויעש את הים ... עומד על שנים עשר בקר ... והים לרחצה לכהנים בו". ואמרינן בירושלמי (יומא פ"ג ה"ח): "ולא כלי הוא? אמת המים מושכת לו מעיטם והיו רגליו שבדרום פחותים כרמונים". הרי שמתחלה עשוהו נקוב כמוציא רמון שלא יהי' כלי.

ועד"ז ביאור בס' תקות זכרי' (ע' 46): "ואין לומר דאדרבא משום שנעשה מתחלה נקובה כמוציא רמון אדרבא תהא טמאה מספק, מפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' כלים ה"ג, שכתב כלים שעשויים מתחלה נקובים כמוציא רמון כגון הסל והפוחלץ של גמלים וכו' מקבלים טומאה עד שיקרע רובה. משום שזה דוקא בכלים שהן עשויין לתחלה, דומיא דסל ופוחלץ ... ולכן אין דין זה נוהג בשאר כלים שאינם דומיא דסל ופוחלץ".

*

טעם נוסף לדברי רבינו, שהצריך שלא יהי' עליה תורת כלי מעולם, ביאר בס' תקות זכרי' (ע' 45): "אבאר כוונת השו"ע מבעל התניא זצוקללה"ה, במה שכתב בדיני תיקוני המקוה ועשייתה להזהיר האומן העושה התיבה שלא יחבר את השולים אל הדפנות עד שיעשה מתחלה נקב בקצה השולים בכדי שלא יהי' עליו תורת כלי מעולם. לדעתי הקצרה הוא משום שאם יעשה כלי עץ מיוחדת לכך שהוא כלי שנעשה בין לקבלה ובין למדרס, אם יפחתוה אחר כך כמוציא רמון, בכל זה תשאר טמאה מדרס, כמבואר ברמב"ם סוף פכ"ד מהל' כלים, אבל אם בטרם הוא עושה אותה כלי הוא נוקב את השולים כמוציא רמון, האף אמנם כלי שכבר חל עליו שם כלי אם ניקבה כמוציא רמון עדיין היא טמאה מדרס, זה משום שכבר חל עליו שם כלי ולא פרח טומאתה ממנה, לפי שהיא עשוי' לשתי מלאכות לקבלה ולמדרס, ועדיין היא עושה מלאכה אחת, אם כן עושה היא מעין מלאכתה, אבל לענין זה שיחול עליו לכתחלה קבלת טומאת מדרס בעינן שתהי' כלי כמ"ש בתורת כהנים פרק זבים פרשה א' פרק ב' משנה ה', הובא גם כן בדברי הרע"ב במ"ג פ"כ דכלים, שאמרו יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה, תלמוד לומר כלי, הרי דלענין שתקבל טומאת מדרס כלי בעינן, וביש בה נקב כמוציא רמון לא חל עליו שם כלי מעולם ואינה מקבלת טומאת מדרס".

אמנם השיב עליו בס' שואל כענין (קז, ב ואילך): "אם חשש לסברת הראב"ד ז"ל ומטעם חזי למדרס, או משום דלדידיה מקרי' זה יחוד למידרס, אם כן מאי אהני בהנך נקבים, וכי מפני זה אינם ראוים למדרס ... מאחר שעיקר המקוה היא בנויה לכינוס מים לטבול בקרבה, וע"ד הטפל גם כן נתיחדה למדרס, ולזאת מאחר דבטלא מתורת כלי לענין קבלת המים ושאר טומאה, אם כן ממילא שוב אין בה גם טומאת מדרס ובטל הטפל ... רצה לתלות בוקי סריקי בהגאון הק' אדמו"ר בעל התניא".

וכבר רמז לענין זה בשו"ת צמח צדק (סי' קעב): "נלע"ד שבאם שאפשר לעשות השוליים מנסרים שאין רחבים כל כך שיהיה כל אחד ראוי למדרס הרגל בפני עצמה, כי אם על ידי חיבורו הרבה נסרים, יש לעשות כן, שלא יהיו ראוים למדרס קודם שחיברן למקוה. ואף שאחר שחיברן למקוה על ידי צירוף נסרים הרבה ראוים הן למדרס, מכל מקום כיון שקודם שחיברום למקוה לא היו ראוים לקבל טומאת מדרס לית לן בה, כמ"ש בס' סדרי טהרה סי' קצ"ח סס"ק ס"ג ... ואע"ג שבתיקון המקוה של כאאזמו"ר נ"ע לא נזכר תנאי זה, מכל מקום כיון שעשוים בצורת כלי ודאי אין חשש בזה כמ"ש הלבוש עצמו שם סי' קצ"ח סל"א הנ"ל וז"ל, ולא דמי לכלי דלקמן סי' ר"א ס"ז כו' עיי"ש. ותירוצו יש להעמיס גם כן על המקוה שכתב כאאזמו"ר נ"ע אע"פ שלא היה תורת כלי ממש עליו מעולם".

והיינו מה שכתב הלבוש שם: "תמיהני מאד מה שראיתי נוהגין במקצת קהילות שעושין במקואות נסרים למטה לעמוד עליהם בשעת טבילה ... נסרים רחבים הראוין למדרס ... ויש שהיו רוצים לתקן זה ואמרו לעשות נקבים בנסרים שמתחת שעומדים עליהם ... ולא יועיל להן אלו הנקבים ... ולא דמי לכלי דלקמן סימן ר"א סעיף ז', דהתם לא נעשה מתחלה לכך, לפיכך כשנקבו למטה אפילו כל שהוא שלא יוכלו עוד המים לישאר שם נתבטל שם כלי ממנו מה שאין כן כאן". הרי שמה שדורסים עליה בתוך תיבת המקוה המחוברת לקרקע אינו עושה אותה למדרס. ויש להשתדל רק "שקודם שחיברום למקוה לא היו ראוים לקבל טומאת מדרס", דהיינו "נסרים שאין רחבים כל כך שיהיה כל אחד ראוי למדרס הרגל בפני עצמה".

ועל זה הביא מהסדרי טהרה (ס"ק סג): "אבל בנסרים שקובעים במקוה על ידי בנין ודיבוק מסמרים, ודאי דלית בהו טומאת מדרס. דאין לומר שמשעה שתקנן לכך חל עליהן שם כלי, דזה אינו, דכל זמן שלא קבען שם עדיין לא נגמרה מלאכתן ... וכיון דקודם קביעתן אין שם כלי עליהן ולא מקבלין טומאה, אף לאחר קביעתן אין שום טומאה חל עליהן, דהא מחוברין לקרקע הן ... אחר שעיקר עשייתן ותיקונן היה לסדרן שם ולשמש עם הקרקע, חשיבי כקרקע ובטילי אגבו".

והוא כמבואר בתוספתא (כלים ב"ק פ"ה ה"ו): "דכין של אולירין אף על פי שעשה לו פטפטין טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע".

ומכל מקום מציע בשו"ת צמח צדק (שם): "שבאם שאפשר לעשות השוליים מנסרים שאין רחבים כל כך שיהיה כל אחד ראוי למדרס הרגל בפני עצמה, כי אם על ידי חיבורו הרבה נסרים, יש לעשות כן, שלא יהיו ראוים למדרס קודם שחיברן למקוה".

כאן לא נתפרש כאן השיעור, עד כמה יש להחמיר בזה. אמנם כתב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (תורת שלום סי' נח): "והנסרים יהיו פחותים מד' טפחים רוחב", שכפי הנראה כיוון בזה לחומרה הנ"ל של אדמו"ר הצמח צדק. והשיעור ד' טפחים הוא כמבואר בשו"ע (סי' קצח סל"א): "ותהיה המדרגה רחבה ארבעה, מקום הנחת הרגל".

23) לקמן הערה הבאה יתבארו המקורות שצריך להיות הנקב כמוציא רמון. ועל זה כותב כאן "יהיה הנקב טפח על טפח מרובע, שהוא יותר מעט ממוציא רמון".

ועל זה טענו שני הרבנים של העיירה וויעטקע, שיש להם הוכחות ששיעור כמוציא רמון גדול יותר מטפח על טפח מרובע.

הם פנו בזה אל הגאון החסיד רבי יצחק אייזיק מהומיל. והוא כתב בזה אל אדמו"ר הצמח צדק (חנה אריאל, ס' המאמרות בסופו): "המופלא מוה' משה במהו' זאב ר' קלמנס מטשאווס, שכעת הוא חתן קיילעס מוויעטקע, עבד עובדא דלא כוותיה ... יותר מטפח על טפח". ופירש בבית רבי (פג, ב): "שמו הי' ר' משה חריף, ואחריו החזיק בזה הררד"ב רב דווייעטקע בעל גל[ו]ת עליות".

בעל הגלות עליות הוא הרב דובער ב"ר שמעון ליפשיץ, הרב דווייעטקא, ונכד הרב מרדכי אחיו של רבינו הזקן, הכותב בספרו הנ"ל (פ"ד מ"ה פסקא א סכ"א): "וזה לי ימים רבים עדן בימי חרפי גליתי דעתי לפני הרה"ג מו"ה יצחק אייזיק הלוי ז"ל מאמי', שיש לי ראיה ממ"ד פי"ז דכלים, דשיעור רמון הוא גדול הרבה מטפח על טפח, והוא ז"ל הרצה הדברים לפני רבינו נ"ע, ועל זה השיב רבינו נ"ע להרה"ג הנ"ל, כמבואר בצמח צדק סי' קע"ה, שהאריך לדחות דברי החכם מוויעטקא"

בתשובת צמח צדק (סי' קעה): "לידידי עוז המפורסם וכו' מוהר"י אייזיק הלוי נ"י. מכתב כ"ת הגיעני כ"ח טבת העבר, נידון מוצא דבר המבואר בתיקון המקוה מכאאזמו"ר נ"ע, שטפח על טפח מרובע הוא יותר מעט ממוצא רמון. כי חכם אחד עבד עובדא בווייעטקא דלא כוותיה, משום שאומר שיש לו הוכחה ממ"ש פי"ז דכלים להחמיר יותר על שיעור הנ"ל. והנה ראשית נאמר שלענ"ד שיער כאאזמו"ר נ"ע כל זה על ידי הנסיון ממש, כי זכורני שבלאזני ראיתי ממה שהובא לו חצי עגול ככדור מקליפת רמון, וכמדומה שהובאו לו אז רמונים מאה"ק תובב"א, ואפשר שהובא לו כל זה כדי לידע שיעור מוציא רמון ... וכבר כתבתי שמסתברא כפסק אאזמו"ר נ"ע, וכל שכן שבודאי דבריו באו מצד הנסיון גם כן".

אחר כך פנה אדמו"ר הצמח צדק בשאלה זו לפני דודו מהרי"ל מיאנאוויטש, אחיו של רבינו הזקן, שהשיב לו (שארית יהודה יו"ד סי' לו): "במ"ש בשם רב דווייעטקא שחלק על רבינו הגדול אחמו"ר זצוקללה"ה נ"ע בענין שיעור הרמון שהוא פחות מטפח על טפח מרובע (כן כתב בתיקון המקוה שבשו"ע) ... מצאתי לי סמך לדברי רבינו ז"ל מן המקרא (ואפשר זו שמעתי מפיו הק', וזכרוני לי כמו אכזב, שכעת נראה לי שממני יצאו הדברים) ... ומזה אין לי לכתוב יותר, בשגם שלא כתב לי מעל' חכמת מדידתו ובקיאתו בשיעורין של החולק, ואם הוא מהנדס גדול, ומאין לאין יצאו לו הדברים לחלוק על רבינו ז"ל, שהוא ז"ל בודאי הי' בקי בחכמת ההנדסה ותשבורת והי' יודע לשער כמה טיפין כו'. ואם החולק בקי בכל אלה ישאל נא אותו אם ידע שיעור הגריס והרביעית והסלע וקומת אדם ותינוק בן ט', שבכל זה שמעתי מפיו הקדוש שאחד באחד יגשו, והעמיק הרחיב בזה בשכל מבעית וחשבונות רבים. ומחמת קוצר שכלי והשגתי דלית תפיסא שכחתי".

שוב דן בזה בשו"ת צמח צדק (חיו"ד סי' קעו ח"ג ס"א): "מה שכתב שזהו טפח על טפח מרובע, אפשר ששיער בעצמו כן על ידי רמונים שהובאו לו, ושיער בבינוני כו'. ואפשר שמצא כן להפוסקים וכעת לא מצאתי גילוי דעת לזה. ואחר כתבי זה מצאתי ראיה שהוא קרוב לערך הנ"ל מברייתא דעירובין דכ"ח דמשמע התם דרמון גדול מתפוח. ויש עוד ראיות, אלא שאין כאן מקום להאריך. ודודי הרב מוהרי"ל נ"י הביא ראיה שהוא קרוב לערך הנ"ל ושאינו גדול יותר".

עוד מאריך בזה שם (סי' שלה), ומסיים: "הלכך הדבר ברור לענ"ד שאין שום מקום ספק כלל שיהי' הרמון יותר מטפח וכנ"ל, ודברי כאאזמו"ר נ"ע ברורים ואין לנטות מהן ימין ושמאל, וכנודע מדרכו בקדש לדקדק בשיעורים ומדות, וכמו בענין הרביעית, וכל שכן בדבר גדול כזה".

ועוד האריכו בביאור שיטת רבינו ולהוכיח כדבריו, בשו"ת דברי טעם (כה, א), וב"מנחת פתים" (סי' רא ס"ז), וב"שיעורי תורה" (סי' ג סי"ח סקמ"ד), ודנים בכמה סוגיות בש"ס, להוכיח מהם כדברי רבינו.

*

אודות מדידת רבינו הזקן את שיעור הרביעית – לקמן פרק ‎י. ושם יתבאר, אשר לפי שיטת רבינו הזקן המבוארת כאן, שיעור הטפח הוא יותר מ-10 ס"מ. ואשר בסוף ימיו חזר בו משיעור זה, ושיעור הטפח שלאחר חזרה הוא פחות מ-9 ס"מ.

ולכאורה נראה שלא חזר בו אלא משיעור הטפח, ולא משיעור הרמון, אשר עליו כותב הצמח צדק "זכורני שבלאזני ראיתי ממה שהובא לו חצי עגול ככדור מקליפת רמון, וכמדומה שהובאו לו אז רמונים מאה"ק תובב"א, ואפשר שהובא לו כל זה כדי לידע שיעור מוציא רמון". ולפי זה אפשר ששיעור כמוציא רמון הוא יותר משיעור הטפח שלאחר חזרה.

וב"שיעורי תורה" (סי' ג סי"ח סקמ"ד): "בזמננו כן הוא שרמון שרחבו 8 ס״מ הוא בערך בינוני". ומסכם: "הנה אם נימא דיצא לאדמו״ר ז״ל שיעור רמון מתוך המדידות ומצא שטפח על טפח מרובע הוא יותר קצת, יש מקום לומר שהטפח הזה הוא 9.1/3 ס״מ, לפי חשבון 7 שעורות הגודל, שכל גודל הוא 2.1/3 ס"מ, וכמו שכן חשב אדמו״ר את הגודל בשו״ע שלו יו״ד (סי׳ ק״צ), וגם בתקוני המקוה הלך בדרך זה. אבל חזר בו אחר כך וחשב הגודל 2 ס״מ ... ואם נימא שהי׳ לו הוכחה מהגמרא דטפח על טפח הוא יותר מרמון, והכי מסתבר כפי הראיות שהבאנו, הוי הטפח הזה 8 ס״מ. ומכל מקום יש להחמיר גבי מקוה ולחשוב הטפח על טפח דמוציא רמון 9.1/3 ס"מ".

וראה לקמן פרק ‎י, שגם שיעור טפח שלאחר חזרת רבינו הזקן, נראה מדברי רבותינו שהוא קרוב ל-9 ס"מ, ואם כן הוא גדול יותר מגודל הרמון הבינוני (שהוא כנ"ל לערך 8 ס"מ).

24) לענין נקב בכלי חרס שיטהר מטומאתו, מבואר במשנה (כלים פ"ג מ"א): "שיעור כלי חרס ליטהר, העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים, העשוי למשקין שיעורו במשקין". וכן נפסק ברמב"ם (כלים פי"ט ה"א): "כמה שיעור השבר שישבר כלי חרס ויטהר מטומאתו אם היה טמא, או לא יקבל טומאה אם היה טהור, העשוי לאוכלין משינקב כמוציא זיתים, והעשוי למשקין משינקב מכניס במשקין".

ולענין כלי עץ נתבאר במשנה (כלים פי"ז מ"א): "כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים". ופירש הר"ש (שם): "לענין טומאה בזיתים, הני מילי בכלי חרס, אבל הכא בכלי עץ". וכן נפסק ברמב"ם (כלים פ"ו ה"ב): "כמה שיעור השבר שישבר בכלי עץ או כלי עצם ויהיה טהור, כל כלי בעלי בתים שיעורין כרמונים, כיצד משינקב הכלי במוציא רמון טהור".

וגם לענין נקב המטהר כלי לענין מקוה, נפסק ברמב"ם (הל' מקואות פ"ו ה"ד): "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשהו מקוה הרי זה כשר".

וכן נפסק גם בשו"ע (סי' רא ס"ז): "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשהו מקוה הרי זה כשר".

והוכיח מכך בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ב ס"א): "ולא חילק אם הכלי היא של חרס או של עץ, אם כן משמע ודאי דאף גם בכלי עץ צריך נקב המטהרו, והיינו כמוציא רמון דווקא, ולא סגי בזה נקב כשפופרת הנאד. וכן כתב בספר באר יעקב סי' ר"א ע"ש בתשובת בעל המחבר הג"מ יאקב ז"ל שהאריך להוכיח כן (ודלא כדפירש הרב"י בהרמב"ם). וכתב שם שהרמב"ם יצא לו דין זה מן הירושלמי דיומא דהים של שלמה היה מנוקב כמוציא רמון בכדי להוציאו מתורת כלי, אלמא דבעי' נקב המטהרו, ולא סגי בכשפופרת הנאד".

והיינו מים שעשה שלמה, כאמור (מלכים א פ"ז ודברי הימים ב פ"ד): "ויעש את הים ... עומד על שנים עשר בקר ... והים לרחצה לכהנים בו". ואמרינן בירושלמי (יומא פ"ג ה"ח): "בית טבילה לכהנים הוא, והים לרחצה לכהנים בו. ולא כלי הוא? אמת המים מושכת לו מעיטם והיו רגליו שבדרום פחותים כרמונים". הרי שגם לענין נקב המטהר כלי לענין מקוה צריך שיהי' הנקב כמוציא רמון. ולכן הצריך רבינו גם בתיבה שלפנינו, שכדי לטבול בו צריך שיהי' בו נקב "בשיעור מוציא רמון".

*

אמנם תנן (מקוואות פ"ו מ"ה): "השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד". וכן נפסק ברמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ח): "השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד".

שיעור שפופרת הנאד הוא כמבואר בשו"ע (סי' רא ס"מ): "שהוא כשתי אצבעות ראשונים מהארבע שבפס היד מתפכות בחלל הנקב", שהוא הרבה פחות משיעור כמוציא רמון, ומשיעור "טפח על טפח מרובע", שכותב רבינו כאן.

וכדי להתאים את שתי הלכות אלו מבאר בב"י (סי' רא צט, א): "ומ"ש אחר כך (שם ה"ח) השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנאד, והיא משנה בפרק ו' דמסכת מקואות (מ"ה), הטעם שלא הצריכו בהן נקב המטהרן כמו שאמרו בכלי חרס, נראה דהיינו משום דכלי חרס שאני דשיעור המטהרן הוי בציר משפופרת הנאד הילכך כיון דבטל שם כלי מינייהו בנקב כמוציא זית בהכי סגי, אבל בשידה [ו]תיבה שהן כלי עץ ושיעור המטהרן הוא גדול מאד שהוא בכמוציא רמון (כלים פי"ז מ"א), ראו חכמים דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה דליסגי ליה בכשפופרת הנאד, שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקואות, דאף על גב דלבטלו מכלי לענין טומאה צריך שיהיה יותר גדול שיעורא דלטומאה וטהרה לחוד ושיעורא דלענין מקואות לחוד". יוצא אם כן שלפי פירוש הב"י סגי בתיבה שלנו בנקב כשפופרת הנאד.

מאריך בזה בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ב), ומביא פוסקים רבים הסוברים כפשטות לשון הרמב"ם שבתיבה של עץ צריך להיות הנקב כמוציא רמון. ומסיק (שם ס"ח): "לענין מעשה ודאי דיש להחמיר לענין טבילה תוך כלי, שהוא איסור דאורייתא, לחוש לדעת הרמב"ם והראב"ד והרא"ה והריטב"א, שלדבריהם צריך לעשות נקב המטהרו לענין טומאה, כמבואר למעלה באריכות".

ועוד שם (ריש ח"ג): "דאע"ג דבב"י נראה דסבירא ליה להב"י, דלהרמב"ם די בכלי עץ גם כן בנקב כשפופרת הנאד, מכל מקום הרי בשו"ע הקבוע להוראה נשמר להעתיק רק לשון הרמב"ם במ"ש הלוקח כלי גדול כו', עיי"ש ס"ז שהוא ממש לשון הרמב"ם, ואם כן מה שיש לפרש בלשון הרמב"ם יש לפרש גם כן בלשון השו"ע. וכיון שנתבאר שלדעת הרמב"ם היכא שאין המים מעורבים וליכא עירוב מקואות בעינן בכלי עץ נקב כמוציא רמון, כמו כן יש לומר גם כן בדעת השו"ע ... ואף אם תמצי לומר שבב"י לא נתכוין לזה, מכל מקום ... מלשון השו"ע נראה לפרש דבעינן כמוציא כמון, וכמ"ש הרמב"ם".

וכעין זה ביאר את דברי רבינו גם במקוה ישראל (וולודורסקי, ס"ז אות לז): "כי גם המחבר בשו"ע ס"ז העתיק לשון הרמב"ם כלשונו ממש, וכתב בסתם נקב המטהרו, ולא כתב שהוא כמוציא זית בכלי חרס (כמ"ש בב"י בפשט דברי רמב"ם אלו), והוא ודאי משום דהב"י בעצמו הסתפק בפשט דברי הרמב"ם אם הוא כמ"ש בב"י, או אפשר דכוונת הרמב"ם בדבריו הסתומין הוא בדרך אחר ... באמת כוונת הרמב"ם הוא להחמיר טפי, דבכלי עץ בעינן דוקא כמוציא רמון ... ולכן פסק הגאון מרש"ז להלכה למעשה כדעת הרמב"ם (וכפסק המחבר בשו"ע כוותי')".

ומה שנתבאר ברמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ח): "השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד", מבאר בשו"ת צמח צדק (שם בקיצור לס"א): "ולא מהני עירוב מקואות לטבול בכלי אלא אם כן דוגמת השידה והתיבה שבים".

וביאר יותר (שם ס"ב): "ולא שייך לומר כן רק אם מי המקוה מקיפים להכלי מכל צד, שאף אם היו נוטלים הכלי משם היו יכולים להטביל שם במים שבאותו מקום שהיו כמו שהן עתה בהכלי, בכהאי גוונא שפיר יש לומר דכל עיקרה של טבילה זו הוא במקוה או מעיין שבקרקע, ואין זה ענין לטבילה בכלים כלל, דדל הכלי מהכא הרי יש כאן המעיין או המקוה שהוא בקרקע, אלא דבעינן כשפופרת הנאד בכלי שיהיו המים מעורבים".

*

ואף דהכא מיירי בתיבה שהיא גדולה יותר ממ' סאה, שבין כה אינה מקבלת טומאה, והי' אם כן מקום לומר שאינה צריכה נקב כמוציא רמון, וסגי בנקב כשפופרת הנאד. מכל נראה מדברי הרמב"ם ושאר הפוסקים שגם בזה צריכים נקב כמוציא רמון. והטעם לזה נתבאר בשו"ת צמח צדק (שם ס"ח): "והנה לדברי הרמב"ם יש לומר דגם כלי עץ גדול אף על גב שאינו מקבל טומאה אפילו הכי בעינן דייקא נקב כמוציא רמון ... והטעם בזה, דלכאורה קשה, דמאחר שאינה מקבלת טומאה אם כן למה צריכים נקב כמוציא רמון שזהו נקב המטהרו, מאחר דבלאו הכי אינו מקבל טומאה, ואם כן יהיה סגי עכ"פ בנקב כשפופרת הנאד לכל היותר, או אפילו בנקב בכונס משקה לדעת הפוסקים כר"א דתוספתא. אך אפשר לומר משום גזירה ... אך מלבד זה יש לומר דאפשר יש בזה איסור דאורייתא לדעת הני פוסקים. והוא דמאחר דאיסור טבילה תוך כלי הוא אסור מדאורייתא אף גם בכלי שאינו מקבל טומאה, משום שאינו דומיא דמעיין שהוא בקרקע ... יש לומר דגם בכלי גדול הנקוב כשפופרת הנאד או יותר, כל שהוא פחות ממוציא רמון, נמי אסור לטבול בתוכו, דהוי לה טבילה בכלי ולא בקרקע, שהרי נקב זה אין מבטל התורת כלי מכלי עץ ששיעורן ברמונים, וכל שניקב פחות מכמוציא רמון עדיין חשוב הוא כלי, והלכך כיון דהוא חשוב כלי הרי אינו דומיא דקרקע. ואף על גב דאינו כלי לגבי טומאה, התם לאו משום דלא חשוב כלי אלא משום גזירת הכתב דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן, אבל לענין חשיבות כלי ודאי חשוב הוא".

וראה "מקוה מים" עמ' קסז מה שליקט עוד מדברי הפוסקים בחומרא זו של רבינו הזקן.

25) כמבואר במשנה כלים (פי"ד מ"ד): "הרמונים שאמרו, שלשה אחוזין זה בזה". ופירש הרא"ש (שם): "ונראה לפרש דבעינן שיצאו בנקב ג' רמונים הגדילים ביחד, ויצאו שלשתן כמה שהם גדילים יחד זה אחר זה, ואז יהא הנקב גדול מעט ממוציא רמון".

וכ"ה בתוס' (עירובין ד, ב ד"ה ושיעורן): "דג' אחוזים לא שיצאו ביחד אלא זה אחר זה, וצריך נקב רחב להוציא ג' בזה אחר זה יותר ממה שהיה האחד לבד".

וכ"ה בתוס' (סוכה ו, א ד"ה שיעורן): "ונראה לפרש דהא דנקט שלשה רמונים אחוזים דאע"פ שמוציאם זה אחר זה אין נוחין לצאת דרך נקב צר כמו שהיה יוצא זה אחר זה בפני עצמו".

וזהו גם אחד הפירושים שכתב הראב"ד (הל' כלים פ"ו ה"ב): "כשהן ג' אחוזין זה בזה והכי יוצאין מצדן, אין בנקב אלא שיעור מוציא רמון אחד".

ואף שברמב"ם (הל' כלים פ"ו ה"ב) כתב סתם: "והרמון שאמרו בינוני לא גדול ולא קטן לפי דעת הרואה, ויהיו בכלי שלשה רמונים אחוזים זה בזה". ועוד הובאו כמה פירושים בזה. ביאר אחיו מהרי"ל בשארית יהודה (יו"ד סוס"י לו): "נראה שרבינו ז"ל תופס פירוש הג' של הראב"ד, שכתב שכן הוא גם דעת הרמב"ם. דלא ככסף משנה שכתב שדעת הרמב"ם הוא כדעת הר"ש דבעינן ג' רמונים, מדכתב ויהי' בכלי כו', וגם מדחלקינהו לתרי בבי כמוציא רמון וגם יהי' בכלי וכו', מכלל דתרי מילי נינהו, וכ"כ התוס' פ"ק דסוכה".

וגם בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג ס"א) ביאר שרבינו פסק כהמפרשים, שהנקב יהי' קצת גדול יותר מכמוציא רמון, כדי שיוכלו לעבור בו ג' הרמונים האחוזים זה בזה, בזה אחר זה.

26) היינו שאחר סיום בניית התיבה מכניסים אותה לחפירה ומעמידים אותה על גבי קרש חלק שמחובר לקרקע, כדי שהקרש התחתון הזה יסתום את הנקב שבשולי התיבה. ולכן הצריך להכניס את דפנות התיבה לתוך חריצי השולים, כמבואר בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג ס"ב): "וכוונתו מבוארת, שאם יכניס השוליים לתוך הדפנות, נמצא יהיה שולי הדפנות עודפים על שולי התיבה, ויהי חלל בין שולי התיבה להנסר, ולא תסתום יפה את הנקב שבשוליים. משא"כ כשיכניסו הדפנות תוך השוליים, נמצא שיכולים להדביק היטב הנסר לשולי הנקב, ויהיה הנקב שבשולי התיבה סתום היטב על ידי נסר זה ... שהוא רק עצה טובה, בהיות שכל עיקר מגמתו בתיקון התיבה הוא כדי שיהיו יכולים לחממה על ידי שיטילו מים חמין לתוך התיבה כדי שלא יזיקו המים הקרים ביותר במדינות אלו ... ולכך התחכם שיהיה הנקב שבשוליים נסתם יפה בכדי שלא יכנסו בו מים צוננים שמתחת לרצפה".

אלא שאחר כך הוסיף (שם): "אך לענ"ד נראה שיש מקום לומר שיש בזה גם כן קפידא מדינא ... כדי לחוש לדעת המרדכי דעל ידי זה הנקב חשיבי זוחלין. מה גם שטובל בהזוחלין". והאריך בזה שם ס"ג ואילך (וכן בסי' שלו סכ"ב עד כז).

דהנה תנן (מקוואות פ"ה ה"ה): "נוטפים שעשאן זוחלין" פסולים עד שיעצרו את הזחילה. ופירש הר"ש (שם): "כגון מקוה שפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין". והיינו אף אם נפרץ בעליונו של מקוה, נפסל המקוה בזחילה זו.

אמנם ברא"ש (הל' מקוואות סי' יא): "פי' רבינו שמשון ז"ל נוטפין שעשאן זוחלין כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין אסור לטבול בו, דכיון שמי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקוה זוחל, ואפילו ישאר במקוה ארבעים סאה אחר שיצאו הזוחלין מכל מקום השתא מיהא הוא טובל גם במים העליונים שהן זוחלין. והנכון יותר לפרש דמיירי שלא ישאר במקוה מ' סאה אם לא שיסתום הזחילה ... אבל אם ישאר במקוה ארבעים סאה ... לכו"ע מותר לטבול בו אף כשהוא זוחל מלמעלה כיון דעיקר המקוה אינו זוחל".

וכדעת הר"ש פסק המרדכי במס' שבועות (הל' מקוואות סי' תשמה): "הטובל במקוה אפילו יש בו אלף סאין יזהר שלא יצאו המים משפת המקוה בשעת טבילה דא"כ הוו להו זוחלין".

כדעת הרא"ש נפסק בשו"ע (סי' רא ס"נ): "מקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק, אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק כשר, ואם לאו פסול, משום דהוי ליה זוחלין ואין מקוה מטהר בזוחלין".

אבל ברמ"א (שם): "ויש מחמירין אפילו אם ישארו מ' סאה עד הסדק, ויש לחוש לדבריהם לכתחלה לסתום הסדק".

ועל זה כתב בשו"ת צמח צדק (שם): "שיש בזה גם כן קפידא מדינא ... כדי לחוש לדעת המרדכי דעל ידי זה הנקב חשיבי זוחלין". והיינו שאף שגם כאן ישארו מ' סאה בתיבה, גם אחרי שיזחל חלק מהמים חמים שהוסיפו בתיבה, אל הנהר, מכל מקום יש לחוש לדעת המרדכי, ולסתום לגמרי הנקב.

ועוד הוסיף (שם): "מה גם שטובל בהזוחלין", וביאר דבריו (שם): "ואפילו לדעת הרא"ש עצמו, לפי מה שכתב הטור משמו שמיקל כשישארו במקוה מ' סאה, יש לפקפק בנדון זה, משום דאפשר שלא היקל הרא"ש אלא בשהסדק הוא למעלה ויש מלמטה תחת הסדק מים מ' סאה שלא ננערו לצאת כלל כיון שהסדק הוא למעלה מהם, משא"כ הכא שהנקב למטה אם כן כל המים שבתיבה ננערו לרדת ממקומן, שהרי כשהמים שלמטה יוצאים דרך הנקב ממילא שגם המים העליונים נשפלים ממקומן, ואם כן יש לומר דחשיבי כולן כזוחלין ... אפשר לפקפק גם לדעת הרא"ש עצמו מטעם אחר דכיון שטובלת במתיחת גופה לארכה תחת המים כעין דג כמו שכתב רבינו, אם כן אפשר טובלת כל גופה במים תחתונים לבד, ובכה"ג אפשר שהרא"ש גם כן לא היה מיקל כיון שמים תחתונים הם זוחלין כו' ... ולכן כתב רבינו ז"ל שלא יכניס השוליים תוך הדפנות כו' בכדי שהנקב יהיה נסתם יפה בנסר חלק שתחתיו, ואם כן גם כשיטילו חמין הרבה לתוך התיבה לא יהיו המים יוצאים וזוחלים דרך הנקב רק מעט מעט, וההיא לאו זחילה הוא".

והיינו שאף שנתבאר לקמן (סעיף ו): "ואפילו התיבה היא זפותה בזפת, וכנודע מהספינות המזופפות שהמים נכנסים לתוכן", ולכן כאשר ממלאים את התיבה במים חמים, הם יוצאים ממנה לאט לאט לנהר – עד שמשתוים לגובה המים שבנהר, מכל מקום, כיון "שהנקב יהיה נסתם יפה בנסר חלק שתחתיו", לכן "גם כשיטילו חמין הרבה לתוך התיבה לא יהיו המים יוצאים וזוחלים דרך הנקב רק מעט מעט, וההיא לאו זחילה הוא", כמבואר בשו"ע (סי' רא סנ"א): "ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעטת או נבלעים בקרקע מעט מעט, כשר, לפי שאין זחילתן ניכרת".

ואף שיתבאר לקמן (הערה צט) שאנו חוששים לדעת הסוברים שגם זחילה שאינה ניכרת פוסלת את המקוה; הרי נתבאר שם דהיינו דוקא כשעל ידי זחילה זו לא ישארו במקוה מ' סאה, משא"כ כאן, שהזחילה אינה ניכרת, וגם ישארו בתיבה מ' סאה, בזה אין חוששים לכל הדעות. וכן נתבאר בדברי כמה פוסקים (נלקטו ב"מקוה מים" ח"ב ע' לז).

27) אחרי שנתבאר (בסעיף הקודם), אשר כדי שהתיבה תהי' כשרה לטבול בה, צריך שלא תהיה עליה תורת כלי מעולם, והיינו שלפני בניית התיבה יעשה נקב טפח על טפח בקצה השוליים.

בא עתה לבאר (בסעיף שלפנינו) שגם זה לא מספיק, אלא צריך שתהי' התיבה מחוברת לקרקע. והיינו שאחרי ניקוי החפירה שלצד הנהר ממי הנהר שבה, קובעים בה קרשים בדפנותיה ובקרקעיתה, ומחברים את התיבה אל הקרשים האלה על ידי מסמרים, ועל ידי מילוי עפר בחלל שביניהם. ואז לא תהי' תורת כלי על התיבה, הן מצד הנקב שבתחתיתה, והן מצד חיבורה לקרקע.

ואחר כך יוסיף ויבאר (בסעיף הבא), שגם אחרי שחיברו לקרקע, יזהר שלא תיעשה התיבה כלי, היינו שלא יסתמו את הנקב לגמרי, כי אם על ידי סיד בלבד, כדי שלא יהי' לתיבה זו דין קבעו ובסוף חקקו.

28) בשו"ת צמח צדק (סי' שלו סל"א): "מ"ש אחר שישפכו המים לגמרי מחפירת המקוה, לשון לגמרי הוא שפת יתר. וצריך לומר דדינא קתני, כדי שלא יהיו פסולים המים שבחפירה אם שאבו אותם בדליים שאינן נקובים, וכמ"ש רמ"א בסעי' מ"ם בהג"ה".

29) היינו שלפני הורדת התיבה לחפירה, יבנו קרשים בתוך החפירה, הן ברצפה והן בשתי הדפנות (כי שתי הדפנות האחרות ישארו פתוחות אל הנהר), אשר הקרשים אלו מחוברים לקרקע. ואחר כך יורידו לשם את התיבה, ויחברוה לקרשים הנ"ל, שתהי' גם התיבה מחוברת על ידם לקרקע.

וביאר במקוה ישראל (סעיף ז אות לח ד"ה ומ"ש): "דהיינו אם יורידו התיבה למשל בקרן (זוית) מזרחית צפונית, יקבע הנסרים גם כן אצל דפנות אלו, אחד סמוך לדופן מזרחי והשני סמוך לדופן צפוני. והנסרים יכולין לקבוע אותם קביעה חזקה (גם) בלא מסמרים כלל".

והטעם שהצריך לקבוע את הנסרים בתוך החפירה, לפני הורדת התיבה, ביאר במקוה ישראל (שם): "נלפע"ד בכוונתו בעשיית שני נסרים אלו, דהוא לא רק בשביל שיסתום יפה את הנקב שבשולי התיבה שלא יכנוס בו מים צוננין שמתחת לרצפה ... עיקר כוונתו בזה הוא בכדי שהקביעה של התיבה בקרקע תהא חזקה ותועיל מדינא (כי אם תהא ארעי ורפוי בודאי לא מועיל מדינא), וכיון שנודע דכשיקבע במסמרים של ברזל או של עץ את שולי התיבה לקרקע המקוה ... בודאי תהא רפוי מאוד קביעה זו, כי המסמרים בקרקע (ובפרט בקרקע רכה כזה מחמת המים) אין להם אחיזה יפה כנודע ... ועל כן המציא הגאון ז"ל תחבולה לזה שיקבע מקודם ב' נסרים בקרקעית המקוה על הרצפה סמוך לדופן בצד שיורידו שם התיבה ... והנסרים יכולין לקבוע אותם קביעה חזקה (גם) בלי מסמרים כלל ... והיינו שיעשה את הנסרים ארוכים כאורך דפני המקוה ויותר קצת, ויכניס בדוחק היטב את שני קצוות הנסרים תחת דפני המקוה שהן בנין קבוע מעים, ושינוחו על הרצפה מהודקים היטב, וזאת היא קביעה חזקה כמובן, ואחר כך כשיורידו את התיבה עד למטה ממש על הנסרים ויחברו במסמרים את שולי התיבה להנסרים והרצפה, שיכנסו המסמרים לתוך הנסרים והרצפה ממש הרי תהא נקבע היטב להקרקע בחוזק שלא יתרפה לעולם כלל".

30) לעיל (סעיף הקודם) נתבאר שעל ידי נקב טפח על טפח אין על התיבה תורת כלי. ומכל מקום אינו מסתפק בזה ומצריך שתהי' התיבה מחוברת לקרקע. והוא כדי לחשוש לדעת הרמב"ם (הל' מקואות פ"ו ה"ד): "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ... שיקבענו בארץ או יבנה, ואם הוליכו על גב הארץ ועל גב הסיד ומירח בטיט מן הצדדין הרי זה כשר".

ובכסף משנה (שם): "דלאכשורי מים שבחבית או עריבה של חרס הללו תרתי בעינן, חדא דנוקב נקב המטהרו דהיינו במוציא זית, ועוד צריך שיקבענו בארץ, דומיא דקסטלין, או שיהיה בו הוכחה שהוא דבר של בניין ולא דבר של כלי או שיורי כלי ... ובתר הכי קתני שאע"פ שלא קבעו בארץ, דהיינו קבורה בארץ כדרך הקסטלין, וגם לא בנאו בצרורות, אלא שהושיבו על הארץ ומירח מן הצדדין בטיט להדביק הכלי לארץ כשר".

וכ"ה בש"ך (סי' רא ס"ק כה): "כלומר תרתי בעינן, חדא שיהא ניקב נקב המטהרו, ועוד צריך שיקבע בארץ או שיהא בו הוכחה שהוא דבר של בנין ולא דבר של כלי".

ונתבאר בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג סט"ז): "המתבאר מדברי הרמב"ם, דאע"פ שכבר ניקב הכלי נקב המטהרו ומושיבו על גבי הארץ, אינו כשר לטבול תוכו, אלא אם כן קבעו או בנו בארץ באופן שעל ידי זה יוצאת מתורת שיורי כלי לתורת בנין". וכן פירש בשו"ת צמח צדק (סי' שלו סל"ג-ד. וסי' קעב ס"א).

ואף שהובאו שם דעות דסגי בנקב המטהרו, חושש רבינו לדעת הרמב"ם המצריך גם שיקבע בארץ, כמבואר בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג סט"ז-יז): "אך כל זה לשטת הרמב"ם, אבל להרא"ש אין צריך לכל זה, שהרי כתב שמותר ליקח גיגית של עץ ויושיבנה על הארץ כו'. מיהו בספר באר יעקב פירש דהיינו שיקבענה היטב ... והנה הר"ש והרא"ש ושאר פוסקים מפרשים התוספתא הנ"ל בענין אחר, ולדבריהם יכול להיות שאין זה הכרח כל כך, רק להושיבה על הארץ כדי שלא יהיה טבילה באויר או בזוחלין כו' או כדי שיהיו דומיא דמעיין שהוא בקרקע ... אבל אין צריך קביעות גמור בקרקע ... מקור החיוב שיהיה מחובר אין לו שרש בפר"ש והרא"ש כ"א בדברי הרמב"ם". וכן ביאר שם (סי' שלו סל"ג-ה).

31) אע"ג דבהרמב"ם סגי כשיקברנו בארץ, ואין צריך חיבור ממש, ומדוע אם כן מצריכו רבינו כאן לחברו על מסמרים? מבאר על זה בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג סט"ז): "שיש לחלק בין כלי חרס דמיירי ביה הרמב"ם לפי דעת הב"י, לכלי עץ, דכלי חרס מתחבר לארץ שהיא קרקע עולם בחיבור קל יותר מכלי עץ, לפי שהחרס עם העפר הוא מין במינו, על כן במעט דיבוק שמקברים אותו בארץ ומדביקים דפנותיו להעפר אזי על ידי לחלוחית עפר הארץ מתלחלחים היטב דופני החרס והיו לאחדים עם דופני הקרקע והרי זה קביעות ממש, משא"כ בתיבה של עץ, אע"פ שידביקו לעפר הארץ אין זה דבק טוב ובקל יפרידו ביניהן ואין זה קביעות כלל ... צריך חיבור טפי, על כן צריך גם כן שיחברנו בענין היטב" – במסמרים.

ובמקוה ישראל (סעיף ז אות לח ד"ה ומ"ש): "דמקורו הוא על זה ברמב"ם הל' כלים (פכ"ו ה"א) שכתב שם קבעו במסמרים כו' (ויעו"ש בכסף משנה מ"ש על זה)".

והיינו מ"ש בכסף משנה (שם): "מ"ש קבעו במסמרים וכו' אינו במשנה, אבל נלמד הוא מסברא דעדיף מקבעו בבנין" (ראה מה שליקט בזה ב"מקוה מים" עמ' קסט ס"ק יח).

אלא שמכל מקום מסיים שם (ח"ג סי"ז. ועד"ז בסי' שלו סל"ה): "ומכל מקום אפשר שאינו מעכב, אלא שאם יש בנין קבוע מעצים צריך לחברו במסמרים, דעץ בעץ ודאי אינו מתהדק בהינוח לבד, אבל אין הכי נמי בדליכא בנין קבוע מעצים, סגי כשמדביקים התיבה היטב לכותל וקרקע עולם, ולשפוך עפר היטב בחלל מועט שביניהם".

32) וכתב הצמח צדק (שו"ת סי' קסב): "לכאורה יש לחוש כשתיבה עשויה על ידי מסמרים של ברזל שמחזיקים אותה, אף שהיא מנוקב, מכל מקום שמא הוי כפשוטי כלי מתכת שמקבלים טומאה … אך … כלי מתכת שנקוב בכמוציא רמון טהור לגמרי … לכאורה י"ל דמכל מקום ישאר הטומאה מהמסמרים שהן פשוטי כלי מתכת … ואולי י"ל דלא אזלינן בתר המעמיד אלא כשאין המעמיד טפל לגמרי … לפי זה שהתיבה הוא עיקר דעיקר יש לומר לא אזלינן בתר המסמרים של ברזל שהן ודאי טפל לגמרי אליה … ובאמת לבד זה אין בזה שום חשש, דמאחר שהמסמרים קבועים בהתיבה שתהי' מחוברת לקרקע אם כן אין בהם קבלת טומאה … בנדון זה סתם מסמרים גדולים כאלו נעשים רק בשביל לקובעם בבנין המחובר לקרקע".

והעירני ידידי הרב גרשון שי' גראסבאום, אשר מכל זה יש ללמוד הרבה, לענין מה שחששו איזה רבנים בעשיית מקוה מביטון שמוצק עם חוטי ברזל בתוכו (ראה מקוה מים עמ' קלז ואילך. מקוה כהלכה ע' קנג).

33) ואף שעל ידי מסמרים אלו מתחברת התיבה לנסר שתחתה ונסתם הנקב בסתימה של קיימא; ולקמן (הערה לח) יתבאר שאף אחר שנקבע בארץ אם נסתם הנקב בסתימה של קיימה נעשה כלי ואין לטבול בו. ועפ"ז הקשה בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג סי"ב): "לכאורה יפלא על רבינו ז"ל שהתיר כשיהיה נסתם הנקב יפה על ידי נסרים, דאם כן נעשית כלי מאחר שעץ בעץ מתהדק היטב".

וכן הקשה בשו"ת קנאת סופרים (למוהר"ש קלוגר, בהשמטות לחיבור שירי טהרה סי' נג): "כהאי גוונא הוי סתימה ממש והוי ככלי שלם. ואינו דומה להעמידו על גבי סיד וגפסיס, דהתם אין זה דרך כלי ואינו מינו של הכלי. גם אם יטלטל הכלי לא יטלטל הסיד וגפסיס עמו ואין זה דרך כלי. ועוד המים יצאו דרך הנקב רק יהיה נבלעים בהסיד וגפסיס שהם מקבלים המים לתוכה. אבל לחברו בנסר ומסמרים זה הוי כמו מניח טלאי על הכלי דהוי מינו על הכלי, זה ודאי הוי סתימה מעליא, ואם יטלטל הכלי יטלטל הנסר עמו".

וביאר בשו"ת צמח צדק (שם סי"ד): "שסתימת הנסרים אינו דיבוק חזק כל כך עד שיהיו ניטלים עם התיבה, אילו היו נוטלים ומגביהים את התיבה, דאף שמחוברים לה במסמרים מכל מקום יכול להיות שלא יוכלו המסמרים להגביה את הנסרים, וגם הרי הנסרים מחוברים גם כן להרצפה, ואם כן יצטרכו להגביה הנסרים עם נסרי הרצפה ולא יוכלו להגביהן (אף אם יהיו תלושין מהארץ). ולפחות יתהווה חלל מועט בין התיבה להנסר, ואם כן אז לא יהיה סתימה יפה". והביא כמה ראיות לזה.

ועד"ז בחי' על הש"ס (קעו, א): "אין התיבה נחשבת כלי על ידי סתימה זו כי אם מחמת הנסר החלק שתחתיו, והרי הוא דבר בפני עצמו, ואפשר אם תנטל התיבה לא ינטל הנסר החלק עמה, שהרי הנסר דבוק בהמסמרים גם כן אל הרצפה שמתחת גם כן, וכל שלא תנטל עמה לא חשיבא התיבה כלי על ידה, כדאית במשנה ספ"ה דמסכת פרה גבי והן יכולות להנטל כאחת. ושם לעיל מיניה משנה ז' עשו לה עטרה של טיט כו' אם היה בריא כדי שינטל עמה".

וכן ביאר במקוה ישראל (ס"ז אות לח ד"ה ומ"ש וד"ה אמנם): "ואין חשש מחמת זה שהנסר סותם את הנקב שתהא נעשית כלי (קיבול) על ידי סתימה זו (וכמו שהרעיש על זה בס' קנאת סופרים הנ"ל (באות ל"ז), דהלא סתימה זו בודאי הוי סתימה מעליא כיון שהוא מינו של הכלי והוי כמניח טלאי על כלי מנוקב דבודאי הוי סתימה מעליא יעו"ש), דזה אינו, כי הרי ציוה שיקבע את הנסרים מקודם להרצפה, והנסרים הלא אינם שום כלי כלל (אפילו כלי פשוט לא הוי כמובן), אלא כחתיכת עץ בעלמא הם, וכשקבעם להקרקע הרי נבטלו להקרקע והוו כקרקע ממש לכל דבר, ואם כן הלא זאת שהנסר סותם את הנקב אחר קביעת התיבה בהם ... הוא עדיף טפי משאר קבעו ואחר כך חקקו, והוא כי נתבונן בכל קבעו ואחר כך חקקו הרי הוא שקבע חתיכת עץ להקרקע ואח"כ חקקו ועשו כלי קיבול, ובהא הרי אם תלש בחזרה את העץ מן הקביעות הרי ודאי דנתהוה כלי מחדש כיון שיש לו בית קיבול עכשיו והוא תלוש עכשיו, ולכן יש לומר דבזה חוששין דאפילו בשעת שהוא קבוע עדיין הוי כלי לענין טבילה בתוכו ... אבל בסתימת הנסר שהחקיקה והקביעה באין כאחד, והנסר נקבע שם מקודם בחוזק כנ"ל, ואם יתלוש בחזרה את התיבה מקביעתה מן הנסרים והקרקע הרי הנסרים ישארו בהקרקע כמובן והתיבה תשאר מנוקב כמקודם, ולא יתהוה כלי גם אחר כך".

*

אך מכל מקום סיים וכתב (שו"ת צמח צדק שם): "ואעפ"כ נלע"ד שזה הנסר החלק שמתחת לנקב הסותם את הנקב, לא יהיה מחובר להתיבה כלל במסמרים, לא במסמר של ברזל ולא אפילו במסמר של עץ, ואעפ"כ יהיה סותם. ומה שצריך שתהיה התיבה מחוברת במסמרים להרצפה זהו תהיה מחוברת לשני נסרים אחרים שישימו תחתיה, אליהם תהיה מחוברת במסמרים כדרך שביאר אאזמו"ר הגאון ז"ל, אבל הנסר שמתחת לנקב יהיה נסר שלישי בלתי מחובר בשום מסמר להתיבה, רק יהיה מחובר במסמרים לרצפת המקוה, ואם כן בכהאי גוונא אין שום מקום ופקפוק לומר שהתיבה נעשה כלי על ידי זה, ועכ"ז יהיה נסתם הנקב על ידי הנסר חלק הנ"ל, ויוכלו להחם המקוה במים חמין".

ועד"ז בחי' על הש"ס (קעו, א): "ומכל מקום יותר נכון שהנסר הסותם את הנקב לא יהיה מחובר במסמרים כלל לשולי התיבה, דאז ודאי בהנטל התיבה לא ינטל הנסר עמה".

ובסי' שלו (סל"ו): "ואעפ"כ לכתחלה נכון לקבוע הנסרים להרצפה מתחלה במסמרים רבים יותר מאשר יחברו התיבה להנסרים, עד"מ שאם בחיבור התיבה להנסרים יתן לכל נסר ב' מסמרים אזי יתן תחלה בין נסר לנסר בחיבור אל הרצפה ד' מסמרים, ואם כן כיון שחיבור הנסרים להרצפה יהי' ביותר מחיבור התיבה להנסר אזי ודאי לא יהיו ניטלים עם התיבה, ואם כן אין עליה שם כלי בלי שום נדנוד ספק בעולם".

*

ואף שגם בלי חיבור המסמרים בין התיבה לנסר שסותם אותו, עדיין כובד התיבה מחברת אותה עם הנסר. מבאר על זה בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג סי"ג): "ונלע"ד דודאי אם סותמים על ידי עץ שתוחבים תוך הנקב ודאי הוה סתימה, משום דכיון שהעץ ממלא כל הנקב ומיהדק טובא בכה"ג ודאי סתימה מעליותא. משא"כ על ידי נסר שאין נכנס תוך הנקב רק שהוא סמוך מאד להנקב אין זה סתימה מעליותא כל כך".

והוא כעין הא דתנן (מקוואות פ"ד מ"ה): "השקת שבסלע ... אינה פוסלת את המקוה", וביאר בשו"ת צמח צדק (סי' קע קא, א): "דמיירי בשהחפירה נעשית בסלע שבארץ שלא היה תלוש מעולם, ובכה"ג ודאי לכו"ע אין שם כלי עליו, דאין נפקא מינה אם החפירה הוא בעפר או בסלע שבו ... דאף למ"ד דקבעה ולסוף חקקה אינו מוציא מתורת כלי בדאורייתא, עכ"ז בסלע שלא נתלש מודה דאם חקקו בו כלי אין תורת כלי עליו, ואתי שפיר מתניתין דשוקת שבסלע".

ועוד מאריך בזה בחידושי צמח צדק (רנט, ב – רס, א). ומסיים: "והנה בהתיבות דנדון דידן שקובעין אותה תוך הארץ והוי כבנין גמור יש לומר דלכו"ע אילו הוה קבעו ולסוף חקקו מהני … בנדון זה שהתיבה מנוקבת כנקב כמוציא רמון ולא הי' מעולם תורת כלי עליו וגם קבעו בקרקע ודאי יש להקל גם לטבול בתוכו ... לא מיבעיא לפירוש ר"ש והרא"ש ... והרשב"א והטור ... אלא אפילו לשטת ר"י ודעימיה דגבי קבעו ולסוף חקקו יש חילוק בין שלא לפסול את המקוה ובין לטבול בתוכו, היינו משום דקביעות לא מהני רק מדרבנן, אבל כל שניקבו נקב כשפופרת הנאד או בכלי עץ כמוציא רמון דנתבטל מתורת כלי לגמרי ולאו כלי הוא כלל, ודאי דכמו שאינו פוסל את המקוה אפילו בתלוש כך טובלין בתוכו כשקבעו בקרקע".

ונקודת הענין בכל הנ"ל נראה, שאף שהתיבה לא הי' עליה תורת כלי מעולם, והיא מחוברת לקרקע, יש ליזהר שלא לסתום הנקב באופן שתיעשה התיבה קבעו ולבסוף חקקו; אמנם זה גופא שהנקב נסתם על ידי חיבורו לקרקע, אינו נחשב כמו קבעו ולבסוף חקקו, כיון: (א) שהוא נחשב כמו חפירה שעושין בסלע שבארץ, שאין עליו שם כלי לכל הדעות. (ב) בפרט שהחיבור אינו חזק, ואם יתלוש את התיבה מהנסרים המחוברים לקרקע, ישארו הנסרים כמקדם, ותישאר התיבה נקובה.

34) משא"כ החיבור לדפנות לבד (ולא לרצפה) לא יספיק.

אמנם לפעמים תהי' רצפת הבור (הנהר או הבאר) עמוקה מדאי, מכדי לקבוע את התיבה עליה. וכל מה שיכולים לעשות הוא – לקבוע קרשים בכתלי הבאר, רחוק מרצפת הבאר, ולהניח את התיבה על גבי הקרשים האלו, ולחברה אליהם. על זה נשאל אדמו"ר ה"צמח צדק", והשיב (סי' קעב): "אם מעכב לדינא מה שהשוליים הם רחוק מן הרצפה, הגם שהוא מחובר לדפנות, שהדפנות הם מחוברים לקרקע … נלענ"ד דלאו דוקא על הארץ ממש, אלא הוא הדין על גבי דבר המחובר לקרקע … דכך מתבטל מתורת כלי על ידי חיבורו לדבר המחובר לקרקע כמו על ידי חיבור לקרקע … בנדון דידן שעושים כן מצד עומק המים שיהיה הקרשים מבדילים בין מים עליונים למים תחתונים לית לן בה, כי מיא כארעא סמיכתא היא, והוו כאילו הקרשים מונחים בארץ". וכעין זה השיב גם בסי' קעא.

כל זה השיב לשואלים, אמנם כשבנה אדמו"ר ה"צמח צדק" את המקוה בליובאוויטש (ראה לקמן פרק הבא ס"א), לא רצה לסמוך על היתר זה. גם בפאריטש היתה אותה בעיה, ופנה בשאלה זו הרה"ק ר' הלל מפאריטש אל אדמו"ר ה"צמח צדק", שהשיבו (סי' קב): "כתבתי שם שאם אי אפשר בענין אחר סגי כשמעמידים אותה על קלעצליך שבארץ, כיון שמחוברת היטב בדפנות. ועכ"ז למעשה כשעשינו מקוה פה, וגם כן מחמת עומק המים לא יכלו להעמידה על הרצפה ממש, עשינו איזרוב, ומלאו אותו עפר גיטרעטין היטב, ואחר כך עשו עליו רצפה מנסרים והושיבו עליו התיבה של המקוה, כי קשה בעיני לשנות מאמרי קדשו. אע"ג שלענ"ד נראה שבזה אין עיכוב מדינא כלל. וקרוב דמיירי בענין שאפשר להעמיד התיבה על הרצפה, דאז ודאי עדיף טפי שיהי' החיבור של התיבה בכל צדדיה. ואולם שמעתי מר"נ שגם אתם עשיתם כן ויפה הוא".

35) וביאר בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג סי"ז): "היינו כענין מירוח שפירש הכסף משנה וב"י, וגם על ידי זה מתחברת התיבה לקרקע ממש".

והיינו מ"ש על דברי הרמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ד): "ואם הוליכו על גב הארץ ועל גב הסיד ומירח בטיט מן הצדדין הרי זה כשר", שעל זה ביאר בכסף משנה (שם): "וכל שמירח מן הצדדין בטיט חשיב כקבוע וכשר".

36) אחרי שנתבאר (בסעיפים הקודמים), אשר כדי שהתיבה תהי' כשרה לטבול בה, צריך שלא תהיה עליה תורת כלי מעולם, והיינו שלפני בניית התיבה יעשה נקב טפח על טפח בקצה השוליים. ואחרי בנייתה יחברוה לקרקע על ידי מסמרים ומילוי עפר.

בא עתה לבאר, שגם אחרי שחיברו לקרקע, יזהר שלא תיעשה התיבה כלי, שלא יהי' בזה דין קבעו ולבסוף חקקו (והיינו שלא יסתמו את הנקב לגמרי, כי אם על ידי סיד בלבד).

והנה דין קבעו ולבסוף חקקו נתבאר בב"ב (סה, ב ואילך): "ת"ר צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה. מני לא רבי אליעזר ולא רבנן ... דתנן דף של נחתומין (דף שקבוע בכותל ליתן עליו את הפת למכור, רשב"ם) שקבעו בכותל רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין (דלא בטיל לגבי קרקע ותיקון הדף שמחליקין אותו לכך הוא במקום חקיקת הצינור דתיקון משוי לה גמר כלי לקבל טומאה, רשב"ם), מני אי רבי אליעזר אפילו חקקו ולבסוף קבעו, אי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי ... לעולם רבנן היא ושאני שאיבה דרבנן (הלכך גבי צינור הוא דמקילי רבנן ואמרי אינו פוסל בקבעו ולבסוף חקקו, אבל לגבי דף דטומאתו מן התורה לעולם טמא אפילו בקבעו ולבסוף תקנו, דסבירא להו לרבנן דכל המחובר לקרקע אינו כקרקע, רשב"ם). אי הכי אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי, שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש".

ופסק בטור (סי' רא צח, ב): "גיגית שקבועה בארץ ונתמלאה ממי גשמים אין טובלין בה כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעה". היינו שאם קבעה ואחר כך עשאה כלי מותר לטבול בה.

וכן הוא ברמ"א (שם ס"ז): "מותר לעשותו [את המקוה] על הגג, ובלבד שלא יהי' תוך כלי או אבן אחת, שחקקו ולבסוף קבעו". הרי שבקבעו ולבסוף חקקו מותר לטבול בו.

ולפי כל זה הקשה הרה"ק ר' הלל מפאריטש (שו"ת צמח צדק סי' קב): "ולפ"ד אין שום קפידא בזה במה שנעשית כלי אחר שקביעות בארץ, דומיא דסלע שקבעו ואחר כך חקקו … ולפי זה הוא הדין בנידון דידן כיון שנעשית כלי אחר הקביעות בארץ. בכל בקשתי מכמע"ה לבאר לי דבריו הקדושים".

ומשיב על זה הצמח צדק (שם): "זה אינו, דהמעיין בב"ב דס"ו, דייקא בשאיבה דרבנן הקילו בקבעו ולבסוף חקקו (וכבר עמד בזה מוהרח"ש והקשה על הטור, כמו שהובא בסדרי טהרה סי' קצ"ח סוף ס"ק סג ד"ה ומה שהקשה מוהרח"ש), משא"כ לענין טבילה תוך כלים דההוא מדאורייתא".

ועוד מבאר בזה (שם סי' קעו ח"ג סי"ג): "הן אמת דלרשב"ם ור"ח שפסקו כר' אליעזר שם לא קשה מידי, אך דעת הרבה פוסקים דהלכה כרבנן ... וכן נראה ודאי דעת רבינו שכתב גבי סיד וז"ל ואעפ"כ אינה נעשית כלי על ידי סתימה זו של סיד דוקא עכ"ל. מכלל דעל ידי סתימה מעליותא נעשית כלי, ואף על פי שנעשית כלי במחובר, והיינו ודאי להחמיר כפשטא דסוגיא דב"ב דס"ו הנ"ל דבדאורייתא לא מהני קבעו ולבסוף חקקו כנ"ל" (וכן כתב שם סי' שלו סכ"ט).

וראה עוד מה שליקט ב"מקוה מים" (ע' קנח הערה 5) את דברי הפוסקים לאסור לטבול בתוך תיבה שקבעו ולבסוף חקקו.

ואף דהכא מיירי בתיבה שעשויה מתחלה לשמש עם הקרקע, ומבואר בתוספתא (כלים ב"ק פ"ה ה"ו): "דכין של אולירין אף על פי שעשה לו פטפטין טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע".

ביאר בזה במקוה ישראל (ס"ז אות לז): "ואעפ"י דהכלי שכתב מרש"ז הלא הוא נעשה מתחילה לשמש עם הקרקע ... הוא רק בכלים שנעשים תמיד לשמש עם הקרקע ותמונתם מוכחת עליהם על זה, אבל בשאר כלים שנעשים תדיר לתשמיש אחר, אלא שהוא עשה אותו עכשיו על דעת לקובעו בקרקע לא הוו כנעשו לשמש עם הקרקע ... ולכן בעינן בהם כמוציא רמון דוקא וכאמור, והגאון מרש"ז נמי מיירי בכלי כזו שנעשה תדיר לתשמיש אחר וכמובן, והלכך נכונים הם שפיר דבריו מה שהצריך נקב כמוציא רמון".

*

כיון שכך נשאלת השאלה, אם העמידו את התיבה בעקמימות, "היינו שהורד הצד אשר נגד הנקב טע"ט שעושין בהמקוה, ומקבלת שם מים הרבה עד הנקב בערך ג' או ד' עמער" (שו"ת תורת שלום סי' סט), שהרי גם כאן נעשית התיבה כלי שמקבלת בתוכה – אחר שנקבעה בארץ, ואם כן דינו תלוי בדין קבעו ולבסוף חקקו.

בתשובה הנ"ל חסר הסיום, אמנם בס' מי מרום (סי' יו"ד סק"ג; נעתקה בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' א' עמ' כב) כתב שאדמו"ר מוהר"ש נ"ע פסל מקוה כזו.

37) מקור הלכה זו הוא בתוספתא (מקוואות פ"ד ה"ד): "פקקו בסיד ובבנין אינו פוסל את המקוה בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה".

תוספתא זו הובאה ונתבארה בר"ש (מקוואות פ"ד מ"ה): "בסיד ובבנין, שהביא סיד וצרורות ופקק בהן הנקב לא חשיבה סתימה, אבל בסיד וגפסיס יחד חשיבא סתימה מעליא היא".

וכן נפסק בשו"ע (סי' רא ס"מ): "ואם עירב סיד וצרורות וסתם בהם הנקב, לא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי ... אבל אם עירב סיד וגפסיס וסתמו חשיב סתימה".

וכן נפסק בשוע"ר (או"ח סי' קנט ס"י): "סתם הנקב לגמרי שלא [י]פתחו עוד ... אם פקקו בסמרטוט אינו מועיל לעשות כלי לפי שהוא תיקון עראי ואינו עשוי להתקיים ... ובכלי חרס אין סתימה מועלת אלא בזפת או גפרית או סיד מעורב בגפסיס".

ועל פי פירוש זה כתב הרשב"א בתורת הבית (שער המים ש"ה סוף בית המים): "כי הסיד או גפסיס לבדן אין עושין סתימה מעליא, אבל סיד וגפסיס יחד עושין סתימה מעליא".

ולכן כתב כאן רבינו, שלא יסתום אלא בסיד לבד, שאז לא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי.

*

אמנם ברמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ד): "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשאהו מקוה הרי זה כשר, וכן אם פקק את הנקב בסיד ובבנין אינו פוסל והמים הנקוין בתוכו מקוה כשר. סתמו בסיד או בגפסיס עדיין הוא פוסל את המקוה עד שיקבענו בארץ או יבנה".

וכתב על זה בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג סי"ח): "אכן לפי פירוש הרמב"ם בהתוספתא הלז הדבר מבואר שהוא מפרש בסיד וגפסיס היינו בסיד או בגפסיס, כמ"ש להדיא סתמו בסיד או בגפסיס כו', ואם כן יש לתמוה על הב"י האיך סמך להקל נגד דעת הרמב"ם ... מיהו י"ל דאף את"ל דבכלי חרס הוי סיד סתימה מכל מקום בעץ אינו סתימה מפני שאינו מינו ... אך זה קשה לי על רבינו ז"ל מ"ש וכשיכנסו המים יתקשה הסיד ויסתום יפה את הנקב כו' ואעפ"כ אינה נעשית כלי ... וצריך לומר משום דלא דמי נסר זה לצנור דהתם שולי הצנור הוי גוף אחד עם חלל הצנור ע"כ העפר שנכבש במקום החטט יש לו מקום טוב על מה שיסמוך. אבל הכא הנסר שתחת הנקב הוא גוף בפ"ע ולכשתנטל התיבה אפשר לא ינטל הנסר עמה א"כ אז לא יתקיים הסיד. מיהו אם הנסר מחובר במסמרים לשולי התיבה אין שייך כל כך לומר כן דשמא ינטל עמה. אבל לפמש"ל שיותר נכון שהנסר הסותם את הנקב לא יהיה מחובר במסמרים כלל לשולי התיבה אז שפיר יש לומר דיכולים לסתום הנקב בסיד, דאף אם יתקשה לא דמי לעפר ונכבש כיון שאין לו על מה שיסמוך, היינו שבהנטל התיבה לא תתקיים סתימה. ומכל מקום טוב יותר לסתום הנקב רק בסמרטוטים".

וכעין זה כתב שם בסי' שלד וסי' שלו סל"ו ובחידושיו (קעו, א-ב). ומסיים בסי' שלד: "ומכל מקום כמדומה לי אם היו עושים בלי סיד הוי ודאי כשר וישר גם כן, וכמ"ש רבינו ז"ל יכולים לשים סיד כו', יכולים דוקא".

38) כי אחר שכבר הוכשרה המקוה במ' סאה, אפשר לסמוך על הבלן, ואין חוששים שיפסול המקוה. אבל בתחלת הכשר הכשר המקוה במ' סאה אין לסמוך על הבלן, אלא צריך דוקא "שומר נאמן".

וטעם החילוק הוא כמבואר בשו"ע (סי' רא ס"ד): "מקוה שהוא של הגוי ומקבל ממנו שכר אין להאמין לגוי עליו, אלא אם כן יש (תמיד) במקוה עשרים ואחד סאה, דמאחר דרובו כשר ספיקו לקולא".

ובש"ך שם (ס"ק טז): "ומשמע דלא חיישינן שנטלו משם מים והחליפו, אלא כשנהנה בחליפין, כגון שהמים שבמקוה סרוחים ומתיירא שלא יפסיד שכרו שלא יטבלו בו הנשים ... הא לאו הכי לא חיישינן שמא כוון להכשיל" (ראה גם שו"ת תורת שלום סוס"י עא).

ולכן דוקא בתחלה חוששין שלא ירצה לחכות, וימלא המים חמים מיד. משא"כ אחרי שכבר הוכשר, תו לא שייך כל כך החשש שיחליף המים הסרוחים.

ובזמנינו יש בכל אופן חשש שמא יחליף המים הסרוחים, ולכן צריך המקוה להיות סגור תמיד בידי יהודי שומר תורה ומצוות (ראה מקוה כהלכה ע' צא). ואפשר שבמקוה על גבי מקוה לא שייך כל כך החשש של שמא יחליף המים שבבור התחתון.

39) דלעיל סעיף ב: "ושם יעשו סימן בהתיבה להזהיר הבלן הממונה על המקוה שיזהר מאד בנפשו שלא לשפוך מים חמין השאובין לתיבה עד שיראה שמים הכשרים שבתיבה הם מגיעים עד הסימן ועד בכלל".

40) ואז יהי' אפשר "לשפוך מים חמין השאובין לתיבה" (כדלעיל סעיפים א-ב). והקשה בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סי' פג): "ולפלא בעיני על הגאון בעל התניא שבתיקון מקוה שבשו"ע שלו חש לתקן שיהי' לכתחלה על צד היותר מוכשר לכולי עלמא כנ"ל, ולא חש כלל לדברי הקדמונים שבש"ך (סקס"ג) המחמירין בשאובין בנתן סאה כו', דהא לפי התיקון שלו לא היו המים שבתיבה מחוברים אחר כך למעיין או למקוה אחרת" (ונדון בזה לקמן פרק ‎ד).

אמנם נתבאר על זה בשו"ת צמח צדק (סי' קעא): "נלע"ד דאין לומר דלא חש כלל לחומרת הש"ך נגד השו"ע, אלא יש לומר טוב טעמו משום דממה נפשך, הרי הסבה שהמים שבתיבה נחסרים מעט מעט כל כך הרבה, אין זאת אלא מפני שהתיבה אין מחזקת מים כל כך בטוב שלא יצא ממנה שום מים לחוץ, כי אם יש בה סדקים קטנים מאד כמוציא משקה ומהם יוצאים המים מעט מעט, ואם כן בהם ועל ידם גם כן נכנס ממים שבבור מקוה הגדולה מים כשרים אל תוך התיבה, ואם כן מנ"ל שנחסרו ממ' סאה מים כשרים בהתיבה, דכמו שיצאו ממ' סאה הכשרים כך נכנסו ממים כשרים שבבור להתיבה, שהרי דופן התיבה הוא המבדיל בין מים שבתיבה למים שבבור, וכיון דממה נפשך החשש הוא מפני שאינו מבדיל בטוב אם כן אדרבה כפולטו כך בולעו ... ונראה לי ראיה שעל זה סמך רבינו ז"ל ממה שכתב כנודע מספינות המזופפות".

והיינו שמביא מהספינות המזופפות מה "שהמים נכנסים לתוכן"; ולא רק שיוצאות מהן.

ואפילו אם מחליפים את המים על ידי משאבה, גם אז אין חשש זה, כמ"ש אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (שו"ת תורת שלום סי' נב): "מש"כ שעל ידי כמה חילופים, הכשרים מתמעטים והשאובים מתוספים, אני חושב בזה, להיות שהמעיין נובע תמיד … ואם כן הרי הוא מתחלף מעט מעט שיעור נכון במי המעיין".

ואם אין מספיק מים בחפירה כדי למלאות את התיבה מ' סאה, כגון שהתיבה גבוהה הרבה מקרקעית החפירה, ואי אפשר שתתמלא מ' סאה מים כשרים מבור המקוה אלא אם כן על ידי ששופכים מים רבים שאובים בתוך חפירת המעין, וכשמים השאובים מתערבים במי המעין עולים וממלאים את התיבה. כתב על זה בשו"ת צמח צדק (סי' קעא), שלשיטת הראב"ד, הפוסל בנתן סאה ונטל סאה גם כאן יהי' פסול, שהרי "כשנכנסו מ' סאה בהתיבה פסולה היא להראב"ד מטעם דבמ' סאה אין חשבון כשרים כל כך".

41) נתבאר בשו"ת צמח צדק (סי' קעא): "מים אלו שבהתיבה אין דינן כמעיין, אף אם מקורן ממי מעיין, כיון שנפסקו מן המעיין, וכדתנן פ"ה דמקואות מ"[א] והפסיקו כו', אלא דינן כמי מקוה".

והיינו כדתנן (שם): "מעין שהעבירו ... על גבי בריכה והפסיקו, הרי הוא כמקוה". ושם מיירי שהפסיקו לגמרי, משא"כ כאן מיירי שהמים נכנסים לתיבה דרך הסדקים הקטנים שאינם מפסיקים לגמרי. וכתב על זה בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רה): "וכל זה בהופסק לגמרי, אבל אם לא נפסק לגמרי אפילו כניסת המעין והנביעה הם נקבים קטנים לא מקרי נפסק המעין דהרי כל נקבי נביעת המעין הם קטנים".

אמנם בבית מאיר (הל' מקוואות קונ' ג ס"מ): "אף שהם מי מעיין שאינם נפסלים בשאיבה, מכל מקום באופן הנ״ל שהמים שלמעלה מופסקים על ידי הנסרים ואינם מחוברים ע״י נקב כשפופרת לא חשיבי המים שלמעלה אלא כ[מ]י גשמים שנפסלים בשאיבה בם לבד מ׳ סאה" (ראה מקוה מים ע' קעא).

וכן ביאר במקוה ישראל ישראל (ס"ז אות לח ד"ה ויעויין): "הוא פשוט, משום דאין להמים שבתיבה שום חיבור כדין למי המעין והוי כנפסק מן המעין ... דאין כאן נקבים אפילו כנקבי הנביעה שהם גדולים קצת עכ"פ ... משא"כ כאן כמובן, ולכן הכא הוו כמי מקוה ולא כמעיין".

והיינו המים שבתיבה, אבל המים שבחפירה יש להם דין מעיין (צמח צדק סי' קסא וסי' קסה).