אוצר החסידים > תיקוני מקוואות לפי תקנת... > המקוואות שבנו רבותינו במשך...

המקוואות שבנו רבותינו במשך הדורות

א) המקוה בליובאוויטש – תקע"ד-תרמ"ג

מיד כשהתיישבו בליובאוויטש, בשלהי שנת תקע"ג¹, בנו שם מקוה כפי תיקון רבינו הזקן. את המקוה בנו אצל הנהר העובר שם, אשר לשם הכניסו תיבת עץ מנוקבת, כמבואר לעיל.

אמנם המים שבנהר היו עמוקים מדאי, ואי אפשר הי' להעמיד את התיבה על גבי רצפת הנהר. ואילו בתיקוני המקוה של רבינו הזקן נתבאר² שלכתחלה יש לחבר את התיבה גם אל הנסרים שברצפת החפירה.

מה עשו, השחילו צינור רחב וחלול בתוך הבאר, מילאוהו עפר דחוס, שעל ידי זה העלו את רצפת הנהר למעלה יותר, ועל גבי הצנור שעם עפר דחוס קבעו רצפת קרשים ועליה קבעו את תיבת המקוה.

כך מספר כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" בתשובתו, שכתב אל הרה"ק ר' הלל מפאריטש (שו"ת חיו"ד סי' קב): "למעשה כשעשינו מקוה פה, וגם כן מחמת עומק המים לא יכלו להעמידה על הרצפה ממש, עשינו איזרוב, ומלאו אותו עפר גיטרעטין היטב, ואחר כך עשו עליו רצפה מנסרים והושיבו עליו התיבה של המקוה".

מתוכן הדברים האלו נראה, שלא העמידו את תיבת המקוה בחפירה שחפרו בצד הנהר, אלא על גבי הנהר עצמו; ומצד עומק המים לא יכלו לקבוע את הרצפה בקרקע הנהר, אלא על גבי הצינור הממולא בעפר דחוס, שדינו כקרקע עצמו.

*

את התשובה הנ"ל כתב בתחלת שנת תקפ"ד. ולא ידוע כמה זמן התקיים המקוה הזה. מה שידוע הוא, שאחר כך היה המקוה בנוי על גבי חפירת באר, אשר בסמוך לנהר שעבר בליובאוויטש, לא רחוק מחצר בית הרב³.

מפת החצר (מס' 1-17) והמקוה (מס' 27) בליובאוויטש

את המקוה בנו מרוחק קצת מהנהר, חפרו באדמה עד שהגיעו למעיין מים, המים הגיעו לשם כנראה מהנהר דרך נקבים חלולים באדמה, ועד שבור המקוה היה מתמלא מים מעצמו עד לגובה הנהר. ועל גבי מים אלו היתה בנויה תיבת מקוה הטבילה, שהיתה מתמלאת מעצמה ממי המעיין יותר מארבעים סאה, ואחר כך היו שופכים בה מים שאובים חמים.

כדי לנקות את מי המקוה אשר בתיבה, היו מריקים מזמן לזמן את מי המקוה אשר בתיבה, והיתה מתמלאת מעצמה ממי המעיין.

וכבר הובא לעיל (פרק א ס"ג), שמקוה זה לא הי' על גבי הנהר, ולא הי' בחפירה שבצדי הנהר, כי אם בחפירה שחפרו רחוק קצת מהנהר, עד שהי' מקום לספק שמא יש למים אלו דין מעיין.

ב) המקוה בליובאוויטש – תרמ"ד-תרס"ו

מקוה זה התקיים כמה עשרות שנים ולאט לאט התקלקל, עד אשר בשנת תרמ"ג-ד הוצרכו לבנותו ולשפצו מחדש.

כיסו את המעיין בעפר רב, העלו את רצפת החפירה, בנו עליה רצפה וכתלים חדשים (במקום להוריד אליה תיבה בנויה מבחוץ). קדחו חור חדש עד שמצאו את מי המעיין, אשר מילאו את המקוה במים כשרים. אמנם זרם מי המעיין החדש לא הי' חזק כל כך. מי המעין היו ממלאים לערך 18 ס"מ (כרבע ארשין) על הרצפה⁴, ועליו היו ממלאים מים שאובין.

לקמן (בסעיף הבא) יסופר אודות שיפוץ המקוה מחדש בשנת תרס"ז. כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע שהה באותה תקופה בעיר ווירצבורג שבמדינת באייערן (גרמניה המערבית), ומשם התכתב עם הגאון רבי דוד יעקבסון רבה של העיר ליובאוויטש, בקשר לאופני בניית המקוה. ובאחת מתשובותיו אלו (שו"ת תורת שלום סי' נא, ע' קו ואילך) אף מספר על אופן בניית המקוה בתקופות הקודמות: "המים כשרים הם רק כרבע ארשין על הרצפה, והטבילה היא בהמים שמוסיפין … חשבתי (ואינני זוכר אם אמרתי זאת לכ') שנתקן עתה את המקוה שיהי' עמידת הטובל במקום קרקעית המקוה עתה, ותהי' המקוה עמוקה יותר ממה שהיא עתה⁵. אשר כן היתה בעת שהי' בה תיבה⁶, שהיתה עמוקה יותר מכפי שהיא עתה (היינו מהרצפה דעתה, ובערך הי' עמידת התיבה במקום שעתה קרקעית המקוה. וכן שערתי בעמדי בהמקוה אשר היא עתה גבוהה בהרבה מהיותה אז). וכאשר יהי' נצרך עתה לחפור אותה בעומק יותר, בכדי להשיג המעין⁷ … ובפרט אם יעזור לנו השי"ת ונשיג את המעיין הקודם שהלך בחוזק … (ואם ח"ו יחסר אז קצת⁸ … ויש לקוות שלא יחסר משום תוקף המעיין … ומה שבעת תיקון המקוה בשנת תרמ"ג או תרמ"ד, כשתיקן הר"י ווידראויץ⁹, הי' חסר, זהו מפני שסתמו את המעיין). וכאשר יהי' המעיין טוב, לא יהי' נצרך להחליפה לעתים קרובים, וכאשר אומרים שבשנים הקודמים שהי' המעיין היו מחליפים אותה רק פעם אחת בשנה, ובמשך השנה היו טובלים בה ריבוי אנשים מאד כנודע, ומכל מקום לא הי' לה ריח רע והמים היו בטוב. וכמו כן אני משער כעת כאשר נשיג אי"ה המעיין הטוב יהי' גם כן כנ"ל. ולעת מן העתים שיהי' נצרך להחליפה, היינו קצת מהמים … הנה באיזה שעות יבואו מים מהמעיין".

את התשובה הזאת כתב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בכ"ה תמוז תרס"ז, ובאותה שעה עדיין לא הי' ידוע אם יתגלה תוקף המעיין על ידי החפירה. אמנם בה' אלול כותב לו שוב (שם רס"י י): "מכתבו מיום ד' נכון הגיעני, וממש החי' את רוחי בהבשורה אשר מצאו מים בעזרתו ית', ויהי' מבוא מי המעין אל המקוה".

ג) המקוה בליובאוויטש – תרס"ז ואילך

כבר נזכר לעיל, אשר בשנת תרס"ז התחילו לתקן מחדש את המקוה בליובאוויטש, על פי הוראות מפורטות שכתב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע אל הגאון רבי דוד יעקבסון רבה של העיר ליובאוויטש.

במכתביו אלו ביאר רבינו את שיטות הרמב"ם והראב"ד וסייעתם, לאסור מקוה שנעשה על ידי נתן סאה ונטל סאה (כפי שיתבאר בפרק הבא), ומסיים (שו"ת תורת שלום סי' נא): "ובדבר המקוה שלנו, עם היות שכאשר עיינתי כעת בהענין, נראה לי אשר חומרת הרמב"ם והראב"ד יש להם מקום וסמך גדול. מכל מקום בהמקוה שלנו לפי דעתי אין חשש מזה", והיינו כיון שהוא בנוי על גבי באר, שנובעים בו מים כשרים.

*

האמת ניתנה להאמר, שבשעה שהוצרכו לבנות מחדש את המקוה בליובאוויטש בשנת תרס"ז, לא רצה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לבנותו ליד הנהר, כי אם רצה לחפור מעיין בתור חצר בית הרב, ולבנות עליו את המקוה.

את הסיבה לכך כתב אל מחותנו ר' ישעי' ברלין, בכ"ד ניסן תרס"ז (אגרות-קודש ח"ד אגרת תתקסג): "זה כמה שנים אשר רצוני וחפצי לעשות מקוה בחצירינו, ובשנים האחרונים כאשר נתמעטה ההשגחה בעיר מורגש בזה הנחיצות. וכמה מהאורחים הנכבדים גם כן תובעים זאת. ובשנה העברה התחלנו לחפור בחצר במקום שבררנו לצד הרחוב הקטנה¹⁰ שבצד השמאל להחצר שלנו. אך באשר הבית תפלה שלהם הוא ברחוב ההיא, עמדו הערלים ודברו בחוזק מאד שלא יניחו בשום אופן. אם כי על פי זאקאן¹¹ מותר, אמנם פחדנו מהם, וגם אדון העיר בקשני בזה והפסקנו את החפירה וסתמנו המקום ... עתה נתעורר אצלי הענין מצד הנחיצות הגדולה כעת, מצד העדר ההשגחה ביותר על המקוה שבעיר, ועוד כבדות הרבה, אשר נחוץ מאד שיהי' לנו מקוה בחצירינו. ואני חושב לעשותה אי"ה בסוף חצירינו, לא אל הרחוב, ולעשות בנין חומה¹². והפריסטאוו¹³ אומר שלא יהי' בזה שום דבר ח"ו. ובדעתי לבנות חדר א' ערך ט"ו ארשין על יו"ד¹⁴. מזה יהי' 5 ארשין על מקום הפאראביק ויו"ד על יו"ד יהי' חדר המקוה. וכפי הנראה בסוף החצר לא יהי' כבד להשיג אי"ה מים. ודעתי לחפור בעגבער"¹⁵.

אמנם נראה שגם תוכנית זאת לא התבצעה, ולכן במשך ימי הקיץ קיבל הרבי על עצמו את עול בניית המקוה העירונית מחדש¹⁶, וכמסופר לעיל.

בניית המקוה מחדש התקיימה במשך קיץ תרס"ז, אמנם שיפוץ הבנין שעליו, נדחה לקיץ תרס"ט, באותו קיץ כתב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע אל כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (שם ח"ב אגרת רלג): "בדבר הבנין שעל המקוה … הוחלט אצלי שנעשה אי"ה בנין חומה¹⁷ על המקוה … ולזאת אני שולח כעת את מש"ל לליובאוויטש, וכעת ינקה את המקוה ולהכשיר אותה, ולהעמיד עלי' מחיצות מדראניצעס¹⁸ וכה"ג, ולהתחיל תיכף בבנין הכותלים … והשי"ת יהי' בעזרנו למלאות ולתקן כל הצריך תיקון כו' ויהי' בהצלחה בכל פרט".

במקוה הזאת השתמשו בליובאוויטש עד נסיעת הרבי ובני ביתו מליובאוויטש והתיישבו ברוסטוב (ואחר כך גם הישיבה), ואז נשאר המקוה לאחדים מאנ"ש שנשארו לגור בליובאוויטש.

בשנת תרפ"ב התקלקלה המקוה, ואז כתב להם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, בי"ט מ"ח (אגרות-קודש חי"ד אגרת ה'פז): "הסכמנו, כבוד אמי מורתי הרבנית הכבודה תחי' ואני, ליתן לעת עתה, בסך מילליאן רו"כ בתיקון בית הטבילה והמרחץ, וסך כזה נוכל לשלוח בעזה"י במשך כחדש ימים".

ד) המקוה בגזאטסק תרס"ט-תרע"ג

כשם שבבניית המקוה בליובאוויטש, בשנת תרס"ז, השתדל רבינו להבטיח שלא יהי' בזה חשש נתן סאה ונטל סאה, שפסול לדעת הרמב"ם והראב"ד, כך גם בשאר המקוואות שבנו אנ"ש בתקופה ההיא, דרש מאתם רבינו שתהי' הבניה באופן שלא יהי' בהם חשש נתן סאה ונטל סאה.

בראשית שנת תרס"ט שאל החסיד ר' בנציון רסקין, אשר אנשי עירו גזאטסק רוצים לבנות מקוה של מי גשמים, שמחליפים המים, במקום מקוה על גבי מעין, כנהוג עד אז. השיבו על זה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (שו"ת תורת שלום סי' נג): "מכתבו הגיעני בדבר המקוה. האופן הקל שכותב הוא חמור הרבה, וצריך זהירות והשגחה יתירה, וח"ו להחליף הראשונה בכזו. ולא יעשו חדשות, והשי"ת יהי' בעזרם".

כעבור שנתיים וחצי שאל שוב (שם סי' נד): "המתחדשים מבני עירנו מתאוננים תמיד על בית הטבילה שאיננה לפי רוחם … צוויתי מכ"ק שליט"א שלא להחליף מקוה כזו באחרת, הנה כמובן מצדנו לא אתן להם לעשות מקוה חדשה ממי גשמים … גם השו"ב עומד לימינם ותמה על זה, אם על פי דין הותר לנו לעשות מקוה ממי גשמים מדוע נאסור זאת עלינו, אחרי שקל מאד להשיג זאת. הרב חיים סאלאבייציק יחי' מבריסק היתה תשובתו מהבד"צ שלו שהעתיק הדין משו"ע כלשונו ממש, ולא אסר ולא התיר הדבר. מבעל חפץ חיים יחי' מראדין היתה תשובתו שמדחה את עצמו מלפסוק הדבר, שבודאי יש רבנים בסביבותינו".

וכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע השיבו, בכ"ג מנחם אב אעת"ר (שם): "בדבר המקוה, כתוב בספר גדולי טהרה על מ"ש בשו"ע סי' ר"א ס"א במי מקוה או מעיין, וז"ל, ושניהם שוין, ואם יש לפני' מקוה כשר של מי גשמים יוכל לכתחלה לטבול כו', אבל בתחלת עשיית המקוה יהדר מאד אם אפשר במעיין כו', והתוקע עצמו לעשות מקוה של מי גשמים מכניס עצמו לספק איסור כרת, לפי שאי אפשר בשום ענין שבעולם שיהא כשר לכל הדיעות כו'. וטוב לפני אלקים ימלט מזה, עכ"ל. והשי"ת יהי' בעזרו ויצליח בכל עניניו בגו"ר".

עברה עוד שנה וחצי, ובראשית שנת תרע"ג הוא כתב שוב (שם סי' נה): "המתחדשים והמתקדמים בעירנו חפצם להיפטר מהמקוה הנמצאת אצלינו ולבנות חדשה כרצונם, ותחלת בנינם הוא להרוס את הישנות, ועל כן מתאמצים להוציא לעז פיסול, וכבר כתבו למורים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה".

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע השיבו, בט"ז כסלו תער"ג (שם) שיבקש מאת הרב העניך גינזבורג (חתנו של האדמו"ר מקאפוסט והרב בעיר סמאלענסק) שיבא למחנם לבדוק המקוה. וגם כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בעצמו פנה אליו בבקשה זו, ומוסיף לכתוב (שם סי' נו): "אמנם זאת הנני לבקש את כבודו שלא ליתן להם מקום לעשות מקוה עפ"י המעטאדע החדשה"¹⁹.

ה) מקוה במענטאן – תער"ב-תרד"ע

בחורף תער"ב נסע כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע להתרפאות במעיינות הרפואה שבמענטאן (צרפת), שם שהה משלהי טבת עד שלהי אדר. באותה שעה רצה רבינו לארגן בניית מקוה מהודרת במענטאן, וכתב בזה תשובה ארוכה, אל הרב מנחם מענדל חן, רבה של ניעז'ין, וביקש לשמוע חוות דעתו בזה.

התשובה לא הגיעה לידינו, כי אם מענה הרמ"מ חן, שהשיב עליה בארוכה בערב פסח תער"ב (חלקה נדפס בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' יג סי' יד. ובשו"ת תורת שלום נספח לסי' נז. שוב הגיעה לידינו בשלימות, בתאריך הכתיבה ובחתימתו, בכת"י 3420 45, א ואילך, ובכת"י 3432 בתחלתו), ומתחיל: "פקודתו הקדושה לעיין בדבר המקוה טהרה, שברצון כ"ק שי' ליסד במענטן, שומרת רוחי, והנני להציע לפניו ברוב ענותנותו, את אשר עלה במצודתי בזה בעז"ה, והנני בא על סדר דברי כ"ק מרן שליט"א אשר המה יהי' לי לאורים. העיר כ"ק בדברי החתם סופר בסי' ר"ג, שכתב לתקן מקוואות על ידי עשית שתי מקוואות ולהחליף המים כו', מדברי הראב"ד לענין נתן סאה ונטל סאה כו', ובאותו ענין יצא כ"ק בהרחבה של תורה לבאר דברי הראב"ד והרא"ש בזה, וכבר ביאר כ"ק רבינו כל מה שיש לבאר בזה ולא הניח מקום להתגדר כלל, ואני מה כי אבוא להוסיף על דבריו".

ומסיים: "בארתי כל דעות המחמירים, ללמד על זה שבנתן סאה ונטל סאה עכ"פ יש לנו להחמיר כמעט מעיקר הדין בכל ענין ... וכמו שכתב רבינו שי' בקונטרסו. ולא נוכל להסכים לכתחלה לתקן ולשנות מקואות על פי הציור הנ"ל".

תוכניות בניית המקוה במענטאן נמשכו כמה שנים. בחורף תרד"ע נסע רבינו שוב להתרפאות במעיינות הרפואה שבמענטאן, ומשם כתב אל כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, בכ"ג כסלו (תורת שלום סי' נז): "כעשרה ימים קודם נסיעתי כתבתי להרב מונק²⁰ לברלין בדבר המקוה פה, שיעורר את הפעריין דהמבורג. אם נתקבל מאתו מכתב תשובה תשלח לי. גם רצוני לכתוב אודות זה להרב ברייער²¹. וטוב לכתוב גם לידידינו וואלף²² וראהטשילד²³ שיעוררו את הנ"ל".

לא ידוע לנו מה עלה בסופה של תוכנית בניית מקוה זו, שהרי באותה שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה, ונשתבשו הדרכים בין רוסיא לבין מענטאן שבצרפת.

ו) מקוואות לפליטי המלחמה

בשנות מלחמת העולם הראשונה רבו הנודדים מערי הספר של רוסיה ופולין לערי רוסיה הפנימית. העיירות שהתיישבו בהם היו, עד אז, מחוץ לתחום מושב היהודים, ולכן לא היו בהם לא מקוואות ולא שאר מוסדות הדת.

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע שלח אז את הג"ר יעקב לנדא לעיירות האלו, להשתדל לבנות שם מקוואות ושאר מוסדות הדת²⁴.

הדבר התחיל בג' אד"ש שנת תרע"ו. למחרת כתב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (אגרות-קודש ח"ה אגרת א'נב) אל כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע: "תמול קראתי את יעקב קורנעצער [לנדא] ודברתי אתו, והוא מבין את הענין, ואחר ש"ק הבע"ל יסע אי"ה על חדש ימים".

נסיעה זאת היתה רק כדי לברר את מצב היהדות בעיירות שאליהן גלו הפליטים, וממנה חזר לרוסטוב לפני חג הפסח, כמסופר בזכרונותיו (קובץ יגדיל תורה, נ.י. חוב' נב סי' לז).

כשחזר מהנסיעה ערך סקירה והצעות (נדפסה כנספח לאגרת הנ"ל). בסקירה הזאת רשם את מספר היהודים שיש בכל מקום שביקר ואת מצב היהדות במקומות האלו. ובקשר למקוואות מסכם: "בפלך וואראנעזש … בכל מקומות הנזכרים לא הי' מקוה – לבד בעיר וואראנעזש. ובאסטר"ג, זיעמליאנסק, וואלויקי וניזשניעביעוויצק הייתי עוד הפעם בדבר המקוואות ביחוד ... בפלך טומבוב … בבאריסגלועבסק יש מקוה מכבר, אם כי רחוקה מהעיר. בקוזלוב עשו כעת מקוה והיא עשוי' בטוב, אולם באוסמאן הי' שם איזה מקוה, קטנה ביותר, מכבר, ועתה נשרף הביהמ"ד הישן ואין להם כעת מקוה". והולך ומפרט את מצב ההתעוררות ליהדות בכלל ולבניית מקוה בפרט, בכל מקום שביקר בו.

אחר חג הפסח נשלח שוב הגר"י לנדא לאותן עיירות. הגיעה לידינו רשימה של 8 עיירות שרשם הרבי "מקומות מהנודדים שאין שם מקוואות" (ח"ב אגרת תנז), כמו כן הגיעו לידינו מכתבים שכתב אל הגר"י לנדא, עם הוראות מפורטות איך ומה לעשות (שם אגרת תנח; תעח), ומסיים: "ובד"כ ישתדל למהר מלאכתו ולבוא לפה, כי עוד המלאכה מרובה כו', והשי"ת יהי' בעזרו".

לצורך הדבר הזה יסד הרבי ועד מיוחד מנגידי אנ"ש בפטרבורג, שבראשם עמד החסיד ר' שמואל מיכל טריינין. אליו סיפר הרבי את תוצאות הנסיעה הזאת, בכ"ח סיון (אגרת א' נח): "עסק המקוואות הולך בכבדות. מיד בבואי כתבתי לאיזה מקומות שיכתבו הסמיעטא²⁵ כמה שיעלה, ומה שביכולתי ליתן על זה, ולא הי' תשובה, ושלחתי את ר"י לאנדא, ובמקום אחד ישב יותר משבוע, והי' מניעה מהבע"ב, שלא נתאספו ולא מצאו מקום המוכשר לבנין המקוה, והעיקר הוא מפני שהמקומיים רחוקים מזה, והבייעזשינצעס²⁶ רפה ידם מאד, ו[ע]ם כל התמרמרותם על העדר הדבר, אין להם הרמת רוח ר"ל, ועל דרך ולא שמעו כו' מקוצר רוח²⁷ כו', ויום ליום אני מקווה שיבוא באיזה ידיעות, ושנתחיל אי"ה במלאכת הקדש הזאת".

ושוב כותב בח"י תמוז (אגרת א'נו): "בדבר בנין המקוואות, בדרך כלל הולך הדבר בכבדות, עד שמקבלים ידיעות מהמקומות, ועד שבאים לידי איזה הסכמה והחלטה, ושום דבר אינו נעשה על המקום לפועל, ובהכרח לשלוח אליהם, וזה לוקח זמן והוצאות רבות".

ועוד ממשיך הרבי לספר בפרטיות את מצב השתדלות בניית המקוה בכל אחת מהעיירות, כמה השתתפות בהוצאות נתן, וכמה עדיין צריך, ומסיים: "והלואי שיתעוררו בעוד מקומות בהדבר הגדול הזה, ולפי הנשמע במקומות שלא יש מקוואות (שזה כמעט בכל מקומות הנודדים) נעשים דברים נוראים ר"ל, ואם הי' לנו כסף רב, כמו שיש להקאמיטעט הראשי, היינו צריכים ליתן כל כחותינו על הדבר הזה, לאפרושי את אחינו מהאיסור הנורא הזה ר"ל".

כך נמשך במשך כל שנת תרע"ו ושנת תרע"ז. הגיעו לידינו שתי רשימות אשר רשם הרבי אודות המקומות הזקוקים לעזרה ואלו שעזרו להם בבניית המקוה (ח"ב אגרת תסד וח"ה אגרת א'סו*).

על סיכום המצב בקיץ תרע"ז מדווח שוב אל ראש הועד החסיד ר' שמואל מיכל טריינין, בער"ח תמוז (אגרת א'עא): "כבר שלחתי פעם אחת ליסט מהמבקשים על תקוני מקוה, וכעת אני שולח הוספה … היום נוסע ר"י לאנדא לוואלויקא בדבר תקון המקוה, ויש לי ע"ז תקפ"ה רובל".

ובי"ב מנ"א (אגרת א'עד): "הנני לעורר את כבודו עוד הפעם בדבר ענין המקוואות, אם השיבו לאותן שכתבתי לו".

מסכם את הדברים כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, באגרת שכתב בח' מנ"א תרפ"א (אגרות-קודש ח"א אגרת פג): "בעת המלחמה, ובאו כמה מאחינו שיחי' בפלכי רוסיא, שלא הי' שם מקווה וכו', ושלח איש מיוחד ויסד מקוואות (במקומות שונים כי"ב מקוואות)".

בנוסף לכל ההשתדלות הזאת, להשיג האמצעים לבניית מקוואות בעיירות אלו שנדדו אליהם פליטי המלחמה, התכתב עם שליחו הרב יעקב לנדא, באופני הידור בניית המקוואות. כך כתב לו בי"ב תמוז תרע"ז (תורת שלום סי' נח): "בסך הכל נתקבלו שני מכתבים מיום ועש"ק ומיום ד'. בתחתית המקוה צריכים לעשות רצפה מצעמענט. בכדי שבמשך הזמן לא יהי' זחילה מתחת להדפנות²⁸. גם שיהי' נוח לנקות בעת מן העתים כשינקו את התחתון, ומובן שיניחו בהרצפה מקום נביעת המעין. בהרצפה האמצעי יעשו נקב טפח על טפח²⁹ (ואם כי זה השיעור הוא לבטל מתורת כלי³⁰ משא"כ לעירוב³¹. ואין חילוק בין מן מצד ובין מלמטה, והראי' מעוקת המערה רפ"ו ובשו"ע סעי' נ"ט. מכל מקום נכון לעשות כנ"ל). והנסרים³² יהיו פחותים מד' טפחים³³ רוחב. מה שכתב שכבר הגיעו למים, צריכים לידע אם זה מי מעין, אשר על פי הרוב לא ימצא שלא בעומק כלל. ואפשר זה רק מי תמצית (משטיפת הפשרת השלגים שעומד זמן רב על הפליאץ הזה³⁴). עמ"ש הרמב"ן על פסוק עינות ותהומות³⁵. ובתרגום יונתן שם עינוון חליין (מתוקים) ותהומין דלא מייבשין, דהמעין האמתי אינו מתייבש ואינו נפסק לעולם".

בכל המקוואות האלו התאמץ כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע שיהי' המקווה על גבי מעין דוקא, כדי שלא יהי' בהם חשש נתן ונטל סאה, שפסול לדעת הרמב"ם והראב"ד וסיעתם.

את מצב הדברים בתקופה הזאת ואחריה, מסכם הגרז"ש ע"ה דווארקין (קובץ רז"ש עמ' 45): "הנה בארץ מולדתי רוסיא היו בכל המקומות רק מקוואות של מעיינות, וכמעט שלא הי' בנמצא מקוה של מי גשמים. מובן שהי' צריכים לירד להמקוה על ידי הרבה מדריגות, והי' מקומות שהי' צריכים לירד יותר מארבעים מדריגות. גם החימום של המים הי' כבד מאד, וגם עלה ביוקר. מכל מקום לא רצו רבני הדור שלפנינו לעשות של מי גשמים. והטעם כדי לצאת לדברי הש"ך בשם התשב"ץ שלכתחילה נכון לצאת דעת הראב"ד ז"ל (וגם הרמב"ם) ולמנוע החשש דנתן סאה ונטל סאה. בזמן האחרון לפני המלחמה העולמית הראשונה, ואחרי', שנראית התרשלות וחלישות בטהרת בנות ישראל, והרבה נשים נמנעו מלכת לטבול בהמקוואות העמוקות וכו', התחילו לעשות מקוואות על ידי מי גשמים, וגם התחילו להקפיד על הידור ויופי החיצוני, כדי להמשיך לבות בנות ישראל לזה".

---