נתן סאה ונטל סאה

א) נקב ההשקה שנסתם

משנה מקוואות (פ"ו מ"ז): "ערוב מקוואות כשפופרת הנוד כעוביה וכחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן".

וכן נפסק בשו"ע (סי' רא סנ"ב): "הבא לערב מקוה פסול או חסר עם מקוה כשר להכשירו, או ששניהם חסרים ובא לערבם להכשירם, צריך שיהא נקב שביניהם רחב כשפופרת הנאד".

והנה במקוואות חסרות שהוכשרו על ידי השקה, מובן ופשוט שהוכשרו רק בזמן שהם עדיין מחוברים על ידי השקה, משא"כ אם סתמו אחר כך את נקב ההשקה ונשאר במקוה פחות ממ' סאה, חזרו לפסולם, שאסור לטבול במקוה שאין בה מ' סאה. והי' מקום לומר שכן הוא גם במקוה פסול של מים שאובים, שהוכשרה על ידי השקה למקוה של מי גשמים, שגם זהו רק בזמן שעדיין מחוברים על ידי השקה, משא"כ אם סתמו אחר כך את נקב ההשקה ונשארו במקוה רק מים שאובין, חזרו לפסולם.

אמנם נתבאר בשו"ע (שם): "ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפילו רגע נשאר לעולם בהכשרו, אפילו נסתם הנקב אחר כך".

ומקורו בשו"ת הרא"ש (כלל לא ס"ב): "נראה לי, דכיון דנתחברו פעם אחת, הוכשרו, ופקע שם שאיבה מינייהו, ואינם נפסלים עוד בסתימת הנקב".

אמנם ברבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כו ח"ה רכו, א): "שני מקוואות א' [שא]וב וא' כשר ונקובים זה לזה כשפופרת הנאד ונסתם הנקב נסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחלה קודם שנתע[ר]ב דרך הנקב עם הכשר. ויש מפרשים דכיון דהוכשר פעם א' שוב אינו חוזר לפסולו".

ולפי זה כתב בש"ך (סי' רא ס"ק קיב): "ורבינו ירוחם כתב שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו, או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחלה, ומביאו ב"י ודרכי משה, וטוב להחמיר לכתחלה".

ב) נתן סאה ונטל סאה

לפי דעת הפוסקים שהכשר המים הוא רק כל זמן שמחובר למי גשמים, משא"כ אם נסתם הנקב חוזר לפסולו, יוצא אם כן שגם אם נשאר הנקב פתוח, אלא שנתן סאה ונטל סאה, עד שרוב המים שאובים ואין בו מ' סאה מי גשמים, גם זה חוזר לפסולו.

וגם בזה יש מחלוקת הפוסקים, שכתב הרמב"ם בהל' מקוואות (פ"ד ה"ז): "מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ונתן לתוכו סאה מים שאובין ונטל אחר כך ממנו סאה הרי זה כשר, וכן נותן סאה ונוטל סאה והוא כשר עד רובו".

ומקורו במשנה מקוואות (פ"ז מ"ב): "מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל מהם [מי פירות] סאה לתוכו לא העלהו. היה בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר". ואמרינן על זה בגמרא (יבמות פב, ב): "תנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן ונטל סאה כשר. א"ר יהודה בר שילא אמר ר' אסי א"ר יוחנן עד רובו".

אמנם חלק על זה הרא"ש וכתב (הל' מקוואות סי' א): "ודבריו תמוהין ... ודאי ההיא דנתן סאה ונטל סאה במי פירות כמו שפירש רבינו תם (ספר הישר חדושים סי' תרעא), והחמירו חכמים במי פירות דלא חזו לטבילה כלל דמקוה מים כתיב הילכך פסלי ברובא".

וכן נפסק בשו"ע (סי' רא סכ"ד): "מי פירות ... אם יש בו מ' סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו ונטל מתוכן סאה אחרת כשר אפילו עשה כן עד י"ט פעמים. אבל במים שאובים שנפלו סאה לארבעים סאה כשרים ונטל מתוכן סאה אחרת ונפל לתוכן סאה מים כשרים אפילו עשה כן עד עולם כשר".

וגם כאן כתב הש"ך (שם ס"ק סג): "ודעת הרמב"ם דבמים שאובים עד רובו דוקא כשר. וכן הביא הב"י הרשב"ץ שכתב כן בשם הראב"ד. וכתב אע"פ שהאחרונים הסכימו להכשיר, מכל מקום אין ראוי להכניס הרא"ש בין המחלוקת, ע"כ".

אף שלפום ריהטא נראה בש"ך שהן שתי מחלוקות נפרדות, שלענין נסתם נקב ההשקה מכשיר הרא"ש ופוסל רבינו ירוחם, ולענין נתן סאה ונטל סאה מכשיר הרא"ש ופוסלים הרמב"ם והראב"ד. מכל מקום סובר הצמח צדק ששני מחלוקות אלו תלויות זה בזה, אם על ידי ההשקה נכשרו המים שאובין לגמרי, או שהוכשרו רק כל זמן שהם מחוברים למי גשמים, כמבואר בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' קעא): "מה שיש לחוש לכאורה הוא עפמ"ש התשב"ץ ח"א סס"י י"ז, שיש לחוש לכתחלה לדעת הראב"ד דסבירא ליה ... אם חזר ונטל הרי נחסרו ממ' סאה ... והרמב"ם מחמיר גם כן בנתן סאה ונטל סאה עד רובו. ואע"ג דבשו"ע סעיף כ"ד פסק שלא כדבריהם ... מכל מקום הש"ך שם ס"ק ס"ג כתב להחמיר לכתחלה כהראב"ד וכמ"ש התשב"ץ ... הראב"ד על כרחך צריך לומר דסבירא ליה כרבינו ירוחם, ולא כהרא"ש, דהא בהא תלוי והיינו הך ממש".

ויתירה מזו כתב בגידולי טהרה (שו"ת סי' י): "ולדינא נראה דקשה מאוד לסמוך על הרא״ש באיסור דאורייתא והוא יחיד בהיתר זה ... ולדברי הרמב״ם דפוסל בנתן סאה ונטל סאה ... גם לדברי הראב״ד מקוה זה אחר שנסתם הנקב ודאי הוא דפסול, דלדידי׳ בעינן שישאר לעולם במקוה רוב מים ... על כן אין אני יודע מקום להקל אפילו בדיעבד אם לא במקומות שעושים כן על פי גדולים שהתירו להם בשעת הדחק שלא היה אפשר בענין אחר, אבל במקומות שלא נהגו כן חלילה להם להקל"1.

ג) תיקון המקוה של החתם סופר

לערך לפני מאה או מאה וחמישים שנה התחילו לבנות במקומות רבים רשת צינורות מים עירוניות, שהביאו את מי הנהרות ומאגרי המים לבית, דרך צינורות וברזים. המים נמשכים לצינורות בכח מנועים מיוחדים, שבדרך כלל יש בהם כלי קיבול הפוסלים את המים מלהיות כשרים לטבילה (ראה מה שליקט בזה בס' טהרת מים סי' מ), ויש להכשירם אחר כך על ידי חיבור לאוצר מי-גשמים כשרים שנמצא בתוך הבית.

כאן התחיל הדיון בין גדולי ישראל באיזו צורה לבנות את סוג המקוה החדשה הזאת ובאיזו צורה יהיה החיבור בין אוצר מי הגשמים לבין מקוה הטבילה. רבו הדיונים בנושאים אלו בספרי שו"ת והלכה. רובם נאספו בספר "טהרת מים" מאת הגאון רבי ניסן טלושקין. הדיון הוא בשנים: א) באיזה אופן החיבור כשר. ב) איזהו האופן המהודר יותר שכדאי להתקינו לבניית מקוואות בתפוצות ישראל.

הראשון שהציע פתרון לשאלה הזאת היה בעל ה"חתם סופר" בשנת תקע"ד. באותה שעה עדיין לא היו בנויים צינורות המובילים מים לבתים, מכל מקום מציע הוא בתשובתו שנדפסה בשו"ת שלו (חיו"ד סי' רג): "ומה טוב אם יעשו שני חפירות סמוכות זו לזו, והמחיצה שביניהם פרוצה למעלה סמוך לעליונה של מחיצה, באופן שאם תהיה אחת מלאה תתמלא האחרת על ידי פרצה הנ"ל ... וכיון שהיא כשרה במי גשמים שוב אינה נפסלת על ידי מים שאובים, וכל מה ששופכים לתוכה נעשה הכל כמקוה כשר … אם ירצו לנקות אחת מהם יריקו המים ממנה וינקו אותה ואחר כך ישפכו מים בכתף להמלאה עד שתתמלא הריקנית … וכן עושים פה במקוה הגדולה, ולעולם לא יחסר המזג והוא עצה טובה והגונה אין בה פקפק כלל".

ועד"ז מבאר שם סי' ריד; אלא ששם כותב ששני המקוואות "נקובים זה לזה נקב גדול משפופרת הנוד", שאז אפשר להכשיר אותם גם על ידי השקה בין שני המקוואות (ראה מה שדן בזה בס' טהרת מים סי' כו וסי' סד).

ועל זה כותב בגדולי טהרה (שם): "אין אני יודע מקום להקל אפילו בדיעבד, אם לא במקומות שעושים כן על פי גדולים שהתירו להם בשעת הדחק שלא היה אפשר בענין אחר, אבל במקומות שלא נהגו כן חלילה להם להקל". והיינו כיון שמקוה פסולה לדעת הפוסקים הפוסלים נתן סאה ונטל סאה במים שאובים.

ובשעה שהשתדל כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לבנות את המקוה במענטאן (כדלעיל פרק הקודם ס"ה), כתב קונטרס שלם, לבאר הטעמים והמקורות שיש להחמיר בזה לדעת הפוסלים נתן סאה ונטל סאה, ושלא לסמוך על תיקון המקוה של חתם סופר, ושלח את הקונטרס אל הרב מנחם מענדל חן רבה של ניעזין. התשובה לא הגיעה לידינו, אבל במענה הרממ"ח האריך לבאר את שיטות הפוסקים בזה, ומביא מדברי רבינו בזה: "העיר כ"ק בדברי החתם סופר בסי' ר"ג, שכתב לתקן מקוואות על ידי עשית שתי מקוואות ולהחליף המים כו', מדברי הראב"ד לענין נתן סאה ונטל סאה כו', ובאותו ענין יצא כ"ק בהרחבה של תורה לבאר דברי הראב"ד והרא"ש בזה, וכבר ביאר כ"ק רבינו כל מה שיש לבאר בזה ולא הניח מקום להתגדר כלל, ואני מה כי אבוא להוסיף על דבריו ... בארתי כל דעות המחמירים, ללמד על זה שבנתן סאה ונטל סאה עכ"פ יש לנו להחמיר כמעט מעיקר הדין בכל ענין ... ועל כן הנני כיהודה ועוד, מסכים ועולה בכלל לדעת כ"ק מרן שליט"א בקונטרסו, שהמצאת המקוה שבהחתם סופר סי' רי"ד הנ"ל, ושברצון קהלות הישראליות שבחו"ל לעשות כאלה, אינה עולה יפה לפי דעת הראב"ד והרשב"ם הנ"ל ועוד גדולי הראשונים, דבכל ענין שחסרו להו המים הכשרים משעורם של מ' סאה, אף בכהא דממלא בכתף, שוב יש לפסול ברבו שאובין ... ובציורו של החתם סופר לא פלטינן מחשש הלז בהמשך הזמן, וכמו שכתב רבינו שי' בקונטרסו. ולא נוכל להסכים לכתחלה לתקן ולשנות מקואות על פי הציור הנ"ל".

וכך נתבאר באגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (ח"ג אגרת תקמ): "לא נתקבל אצלנו היתר החתם סופר בזה, להכשיר בתחילה את המקוה על ידי השקה להבור, ואחר כך להוריק הבור ולמלאותו ולהכשירו על ידי השקה להמקוה".

ד) מקוה על ידי בור זריעה

כדי להכשיר המקוה גם לשיטת רבינו ירוחם וסיעתו, התקינו בכמה מקומות לעשות המקוה על ידי מה שמכונה בשם "זריעה". והיינו שבצדו של מקוה הטבילה יש בור הזריעה. שממלאים אותו באופן חד פעמי במי גשמים, וכל פעם שמחליפים את מי המקוה מוסיפים מי העיר לתוך בור הזריעה, ואחרי שנזרעים ונכשרים בו מי העיר, עולים המים על גדותיהם וגולשים משם לתוך המקוה שטובלים בה.

ויש אומרים שגם רבינו ירוחם יודה להכשיר בזה, כמבואר בגדולי טהרה (שו"ת סי' י): "אפילו לדעת הפוסקים דנתן סאה ונטל סאה כשר עד עולם משום דקמא קמא נטהר בתורת זריעה, אפילו הכי אין זה ענין להשקה, דהתם הוי תערובות ממש ושייך בהו זריעה כמו מים טמאים, אבל השקה על ידי נגיעה לא ... יש חילוק גדול ביניהם דאם שפך השאובין לתוך המקוה עצמו הוי כריבה בגומת המעין משא״כ בהשקה".

ויתירה מזו נתבאר בשו"ת צמח צדק (יו"ד סוס"י קעא): "לרבינו ירוחם בש"ך ס"ק קכ"ב לא מהני ההשקה כשחזר ונסתם, והש"ך חשש לו ... הראב"ד עכצ"ל דסבירא ליה כרבינו ירוחם, ולא כהרא"ש, דהא בהא תלוי והיינו הך ממש, דאת"ל דסבירא ליה כהרא"ש דמקוה שאוב ממש שנטהר על ידי השקה אפילו נסתם טהור, כל שכן שראוי להיות כשר מקוה שיש בו מ' סאה כשרים ושפכו לתוכו שאובים, דעדיף מהשקה וחזרו השאובים ככשרים, ואם כן מה בכך שחזרו ונטלו כו' אלא ודאי סבירא ליה כרבינו ירוחם".

והיינו שרבינו ירוחם פוסל רק ב"מקוה שאוב ממש שנטהר על ידי השקה" ואחר כך נסתם. אבל אפשר שגם הוא מכשיר במה שמכונה "זריעה", והיינו ב"מקוה שיש בו מ' סאה כשרים ושפכו לתוכו שאובים, דעדיף מהשקה וחזרו השאובים ככשרים". אבל הראב"ד אוסר אפילו בנתן סאה ונטל סאה, אף ששפכו את השאובים לתוך מי הגשמים.

וכן הובא גם בשו"ת תורת שלום (סי' ע): "וכמדומה לי שהגדולי טהרה בתשובה כתב לחלק, דבדין המשנה הרי השאובין כזרועים המה, ולכן גם כשנפרדו אינן נפסלים עוד, אבל מקוה שאוב שהושק למקוה כשר הרי אי אפשר לומר דכזרועים דמי, ולכן צריכה להיות ההשקה תמיד"

והכוונה למשנה במקוואות (פ"ו מ"ח): "היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום, ממלא בכתף ונותן לעליון, עד שירדו לתחתון ארבעים סאה". שבזה יודה רבינו ירוחם שהשאובין כזרועים המה ואינם נפסלים. וכן חילקו כמה פוסקים שבדורות הבאים (ראה מקוה מים ח"א ע' כג-ד).

*

ובאמת כתב רבינו ירוחם (נתיב כו ח"ה רכה, ד): "מקוה שיש בו מ' סאה ומעין כל דהו אינן נפסלים במים שאובים אפילו ישליכו לתוכן כמה סאין. ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעין למקוה חסר שלא היה בו כלום יש מתירים גם כן לטבול בו". וכתב על זה הש"ך (ס"ק מא): "מכאן משמע שיש אוסרין, ונכון להחמיר".

ובשו"ת תורת שלום (סי' נא ד"ה אמנם בהדין): "בהדין דרבינו ירוחם נראה לי, דבמקומם הרי הם מתכשרין על ידי התערובות במים הכשרים של המעיין וכזרועים דמי ... וכשבאים למקום אחר, מאחר שהרוב הוא המים הנתוספים הרי הוא חוזר וניעור, דאע"ג שכבר נזרעו ונטהרו מכל מקום אמרינן חוזר וניעור". הרי שגם בזריעה אמרינן חוזר וניעור ונפסלו.

אלא שעל זה כתב בשו"ת תורת שלום (סי' ע): "והגם שכבר נטהרו בהשקה, צריך לומר דהרבינו ירוחם מיירי שנפסקו מהשקתן ... וצ"ע מהמשנה דהי' בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום, ממלא בכתף ונותן לעליון עד שיורד לתחתון מ' סאה, שזה ממש דינא של הרבינו ירוחם ... ואפשר דרבינו ירוחם מיירא במעין כל שהוא, דאי אפשר [לומר] דריבוי המים שהשליכו לתוכו הם כזרועים ... מצד הריבוי שלהם לגבי המעין כעומדים בפני עצמן דמי, וכל זמן שמושקין הרי הן כשרים וכשנפסק השקתן הרי הן נפסלין".

יוצא אם כן לפי זה שבמקוה הנ"ל שמכשירים על ידי זריעה יהי' כשר לדעת רבינו ירוחם. משא"כ לשיטת הראב"ד והרמב"ם גם זה יהי' פסול, דהא פוסלים גם בנתן סאה ונטל סאה, וכנ"ל משו"ת הצמח צדק.

*

אמנם יש מקום לומר שגם הרמב"ם והראב"ד לא אסרו אלא בנתן סאה ונטל סאה, שנטל בידים, משא"כ בנתן בעליון עד שיורד מעצמו לתחתון אפשר שגם הם יודו שכשר.

שהרי כתב הראב"ד בבעלי הנפש (שער המים פ"ג): "שנינו בפ״ו היו בעליון מ׳ סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ׳ סאה, והא ודאי לאכשודי תרווייהו עליון ותחתון קא בעינן, ואי ס״ד דלא נפקי כי הדדי או האי פסול או האי פסול, שהרי כנתן סאה ונטל סאה דמי ואמרינן עד רובו, אלמא שמע מינה דכי הדדי נפקי, ושמע מינה דלא קפדינן בכה״ג אלא דלא נשקול רובו דמקוה, כתירוצא דתריץ בפרק הערל, ומשם הכי תרווייהו מתכשרי".

והיינו שמקשה על עצמו ממשנה הנ"ל, ומתרץ שהמשנה מיירי באופן תיאורטי שיצאו בדיוק כ' אמה מהעליון לתחתון, ואם נשארו הן בעליון והן בתחתון כ' סאה מי גשמים וכ' סאה מים שאובים, וכשרים שניהם כיון שאין בכל אחת מהם רוב מים פסולים.

וכן נראה שמפרש בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' קעא): "דתנן היו בעליון מ"ס ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה … ולא ידעתי איך יתרצו משנה הנ"ל ... שוב ראיתי תירוץ על זה בהראב"ד בפי' משנה פ"ג בור שהוא מלא כו', מחצה על מחצה עיי"ש".

וכן פירש דבריו הרב דוד יעקבסון, רבה של ליובאוויטש, בשו"ת שכתב, כנזכר במענה שכתב אליו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (שו"ת תורת שלום סי' נב): "ומה שכתב לתרץ הקושיא על הראב"ד מהמשנה דממלא בכתף, משום דלהראב"ד אם השאובים מחצה או מיעוטא מתבטלין כו', ומיירי שישפוך לעליון רק מ' סאה שאובים מצומצמות, וממילא גם אם יהי' בשניהם פחות ממ' סאה מים כשרים המקוואות כשרים מאחר שהן רק מחצה על מחצה ואינם פוסלים, אדרבא משלימים. לא ידעתי הלא הראב"ד [ריש שער המים] פוסל במחצה על מחצה, ואם כן כשיש בשניהם מחצה כשרים ומחצה שאובים הי' צריך להיות שניהם פסולים. וגם שאי אפשר הדבר שיתן בהעליון מים שאובים רק מ' סאה מצומצמות, ובהכרח שיהיו השאובים יותר, וכמ"ש הרא"ש בהל' מקוואות סי' א', ועמ"ש המעדני יום טוב שם. ולמה לנו לייגע עצמנו בזה, אחרי שהראב"ד עצמו מתרץ זה במה שכתב ושמע מינה דלא קפדינן בכה"ג ... ואינו פסול כי אם בנתן ונטל, דכן משמע ממה שכתב כאן ושמע מינה דלא קפדינן בכה"ג אלא דלא נשקול רובו דמקוה כו'. מכל מקום אי אפשר להעמיד על זה יסוד"2.

שוב כתב בזה בארוכה, כשדן אודות בניית המקוה במענטאן בשנת תער"ב (התשובה לא הגיעה לידינו, אבל במענה שכתב אליו הרב מנחם מענדל חן, רבה של ניעזין, בשו"ת תורת שלום נספח לסי' נז): "שרצה כ"ק שי' לתרץ בקונטרסו עמוד ג' "דהראב"ד מחלק בין נטל ליוצאים מעצמם", דכשנטל סאה בידים אמרינן דנוטל הסאה כולה מהכשרים".

*

וטעם החילוק בין נטל בידים לבין יצאו מעצמם, נתבאר בחזון איש (מקוואות סי' קכג), על פי המבואר בב"י (סי' רא קד, א): "נראה דאפשר לומר שטעמו של הרמב"ם ז"ל דמדינא מישרי שרי בכל גווני, אלא דהיכא דנתן סאה ונטל סאה כי הוה רובו או חציו הכי מיחזי להו לאינשי שניטלו הכשרים ונכנסו תחתם השאובין ויבואו להכשיר בכולם שאובים לגמרי, ולפיכך גזרו בו מפני מראית העין אבל בה(נ)ך דמקוה העליון ומקוה התחתון כיון דלא ניטלו ביד ליכא למיחש למראית העין. וכבר הזכיר חילוק זה הרמב"ן בפרק המוכר את הבית (ב"ב סה. סוד"ה צנור)".

והיינו מה שכתב הרמב"ן (שם): "והא תנן במסכת מקואות פ"ז מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר' יוחנן עלה במסכת יבמות (פ"ב ב') עד רובו כשר מכאן ואילך פסול, ואמאי כיון דהוו ביה ארבעים סאה שלמים כשרים היכי מפסיל תו משום שאובה, לא תיקשי דהתם כיון שנטל ממנו רובו פסול מפני מראית העין, דכיון דנטל ממים כשרין נטל ושאובין נתן, ומיהו עד רובו תלינן לקולא ולא חיישינן".

וכיון שכן לא פסלו אלא כשנטל ביד, משא"כ אם המים נכנסים לבור הזריעה ומעצמם יוצאים לבור הטבילה לא מחזי כנתן סאה ונטל סאה3.

אך מכל מקום לא רצה רבינו לסמוך על סברה זו, וכמועתק לעיל: "מכל מקום אי אפשר להעמיד על זה יסוד". ולכן לא רצה להסתפק בעצה זו של הכשרת המקוה על ידי בור זריעה, והתאמץ בכל עוז שיבנו את המקוואות דוקא על גבי מעיין, כמובא בארוכה בפרק הקודם.


1) ראה גם מה שדן בזה הג"ר חיים מרדכי פרלוב (מח"ס גט למעשה) בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' כז סי' יח. ומה שכתבתי בזה בקובץ דברי תורה (כולל ליובאוויטש נ.י.) ח"י ע' סה-ח. ומה שליקט בזה בס' מקוה מים עמ' לז ואילך ועמ' סז ואילך.

2) אלא שמדברי שו"ת צמח צדק שם נראה שמפרש בדברי הראב"ד, שאף ביוצאים מעצמם נפסל אם יצא רובו. ומטעם זה פסל בתיבת המקוה שעומדת בתוך חפירה של מי מעיין, וממלאים את תיבת המקוה "על ידי ששופכים מים רבים שאובים בבור מקוה הגדולה". וכותב שלשיטת הראב"ד תהי' המקוה פסולה.

אמנם בשו"ת תורת שלום מפרש גם בדברי שו"ת צמח צדק, שמפרש בדברי הראב"ד, שמחלק בין נטל ליוצאים מעצמם. ומוסיף וכותב על זה (סי' נא): "ובלתי ספק הוא שמ"ש לעיל בהמוסגר שוב ראיתי כו' הוא הג"ה אחר זמן, וכשכתב התשובה הזאת היתה דעתו הק' שהראב"ד פוסל בענין זה … ומכל מקום משנה ראשונה לא זזה ממקומה, דבלאו הכי אין להתיר כל כך באופן הנ"ל, שהרי הרבינו ירוחם כתב גבי מעין שהשליכו בו מים שאובים אם הלכו למקוה ריקן יש מתירין גם כן לטבול בו, וכתב על זה הש"ך ס"ק מ"א ומשמע דיש אוסרין, והלכך טוב להחמיר. אם כן כמו כן הוא במקוה".

3) המעלות והחסרונות שבהכשר מקוה על ידי זריעה נלקטו בס' מקוה מים כז-מד. נה-ס. וראה עוד בזה לקמן פרק ‎ט ס"ג.