מקוה על גבי מקוה

א) המקוה ברוסטוב

הרבי ובני ביתו התיישבו ברוסטוב בתחלת שנת תרע"ו; אמנם במשך שנתיים וחצי גרו בדירה שכורה, ולא הי' מקום לדון אודות בניית מקוה בביתו.

בשנת תרע"ח קנה בית גדול עם חצר (לערך 16*32 מטר) בן שתי קומות ומרתף, ואז התחיל להתעניין אודות בניית מקוה בביתו.

ברוסטוב לא היתה החצר סמוכה כל כך לנהר כמו בליובאוויטש, ואי אפשר היה לחפור בור תחת המקוה, שיבואו אליו מי הנהר על ידי נקב חלול באדמה.

התקופה היתה תקופת ימי מלחמת העולם הראשונה וימי מלחמת האזרחים ברוסיה, ותחלת ימי שלטון הקומוניסטים והלאמת הרכוש, כך שאי אפשר הי' לדבר על קניית שטח נוסף הסמוך לנהר ולבנות עליו מקוה על גבי מעיין.

לא היתה ברירה אלא להסתמך על מי הגשמים; דבר שבמשך כל השנים התנגד לו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (כמובא לעיל פרק ‎ג ס"ד).

עיין הרבי בכל אופני בניית המקוה האפשריים, וקבע שהדרך הכי טובה, שתוכשר לפי כל השיטות, היא מקוה על גבי מקוה.

כותב על כך הגרז"ש ע"ה דווארקין (קובץ רז"ש עמ' 51): "יכול אני להעיד שאני ראיתי המקוה שנבנה בבית כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בשביל נשים על פי הוראתו וציוויו, שהי' גאון עולם וקדוש עליון מפורסם בגאונותו וצדקתו וקדושתו, ודייק שיהי' בדוקא מקוה על גבי מקוה, ולא עשה אפילו בור הזריעה, באמרו שכל העצות שהמציאו האחרונים בכדי לצאת דעת הראב"ד ז"ל בענין נתן סאה ונטל סאה לא יצאו ידי חובתם כלל, כי אם בדרך זו דוקא דמקוה על גבי מקוה".

וכבר בעת שעסק בבניית המקוה במענטאן, השתדל לשכנע אותם לבנות מקוה על גבי מקוה, וכתב בזה קונטרס שלם (כדלעיל פרק ‎ג ס"ה), ושלחו אל הרב מנחם מענדל חן רבה של ניעזין, וביקשו לחוות דעתו בזה. הקונטרס הזה לא הגיע לידינו, אבל בסוף המענה הארוך של הרממ"ח כותב: "ועל כן הנני כיהודה ועוד, מסכים ועולה בכלל לדעת כ"ק מרן שליט"א בקונטרסו, שהמצאת המקוה שבהחתם סופר סי' רי"ב הנ"ל, ושברצון קהלות הישראליות שבחו"ל לעשות כאלה, אינה עולה יפה ... הנני גם כן נוטה דהעצה של עשיית מקוה על ידי השקה שכתב כ"ק, יותר טוב מהתקון של החתם סופר". ומתוכן הדברים נראה שמדבר בתיקון מקוה על גבי מקוה1.

והיינו שמי הגשמים יורדים מהגג ומצטברים במאגר שבחצר (מאגר מי הגשמים), משם נמשכים לבור שתחת מקוה הטבילה (בור התחתון). אל מקוה הטבילה שעל גבו ממשיכים מי העיר מהברז, שמתכשרים על ידי השקה למי הגשמים שבאוצר התחתון, דרך הנקבים שברצפה שביניהם.

ב) מעלת מקוה על גבי מקוה

הטעם העיקרי (המובא בדברי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בתשובותיו וברשימת הגר"י לנדא), להעדפת ה"מקוה על גבי מקוה", הוא לחוש לדעת הראב"ד הפוסל בנתן סאה ונטל סאה, היינו שבמקוה של "מים שאובים" שהוכשרו על ידי "השקה" ל"מי גשמים", צריך תמיד להשאר בה רוב שיעור מקוה של "מי גשמים" מקוריים.

מטעם זה לא רצו לסמוך על ההשקה דרך נקב שבמחיצה שבין מקוה הטבילה לבין אוצר מי הגשמים שבצדה, כי באופן זה מתערבים מים אלו באלו, ולאחר הרקת מקוה הטבילה פעמים מועטות ישארו גם רוב המים שבאוצר מי הגשמים ממים שאובין, שפסול לדעת הראב"ד וסייעתו2. משא"כ במקוה על גבי מקוה שאין המים שבאוצר התחתון מתערבין כל כך עם מי המקוה העליון ונשארים בם מי הגשמים זמן רב.

וטעם החילוק הוא: במקוה בצד מקוה צריכים למלאות את מקוה הטבילה למעלה מנקב ההשקה, וכיון שטבע המים להשתוות בגבהם לכן נשפך עודף המים שעל גבי הנקב אל תוך אוצר הגשמים שבצדו ומתערב במי הגשמים שבאוצר, וכאשר מריקים את מקוה הטבילה חוזר אותו עודף המים המעורבים אל תוך מקוה הטבילה שמריקים וזהו ממש נתן סאה ונטל סאה האמור לעיל.

יתירה מזו, כיון שטבע המים להשתוות בגבהם, הרי כל פעם שנכנסת האשה לטבול במקוה הטבילה עולים המים ונשפכים לאוצר הגשמים שבצדו ומתערבים במי הגשמים שבה, וכאשר היא יוצאת מהמקוה חוזרים המים ויורדים לגובה הקודם ועודף המים המעורבים חוזר ונשפך אל תוך מקוה הטבילה; ובפרט אם משאירים את הנקב שביניהם פתוח בשעת טבילה. וכיון שמריקים את מקוה הטבילה כל יום או לפחות מדי כמה ימים, הרי לאחר שתים שלוש הרקות של מקוה הטבילה נשארו רוב המים שבאוצר מי הגשמים ממים שאובים, והרי זה נתן סאה ונטל סאה שפסול לדעת הראב"ד וסייעתו3.

כל זאת באוצר מי הגשמים שבצד המקוה, משא"כ במקוה על גבי מקוה, כאשר הבור התחתון מלא במי גשמים, ישארו מי הגשמים שבו זמן רב, שהרי:

(א) האוצר התחתון מלא על גדותיו וגם גגו מכוסה (מלבד נקבי ההשקה שבו), כך שגם אם ימלאו ויוריקו את המקוה העליון כמה פעמים יעמדו המים שבאוצר התחתון על עמדם, והמים העליונים לא ידחקו אותם לצאת לא בשעת המילוי וההרקה ולא בשעת הטבילה.

(ב) מי המקוה העליון הם בדרך כלל חמים יותר וראוים לטבילה ומי האוצר התחתון הם תמיד צוננים יותר, וכיון שטבע המים הצוננים הוא לרדת למטה וטבע מים החמים לעלות למעלה, הרי גם טבע זה ימנע את יציאת מי הגשמים שבאוצר התחתון אל המקוה העליון.

*

ביארנו הדברים, שבמקוה על גבי מקוה לא מתערבים כל כך מי הגשמים התחתונים עם המים השאובים העליונים, ומי הגשמים נשארים זמן רב באוצר התחתון.

ואולם, מסתבר שהמציאות היא, שגם זה אינו לנצח, סוף סוף גם במקוה על גבי מקוה מתערבים קצת מים מבור לבור, ובמשך זמן ארוך הופכים רוב המים שבאוצר התחתון להיות מים השאובים. לכן, הרוצה לצאת ידי דעת הראב"ד וסייעתו צריך גם הוא להחליף, את מי הגשמים שבאוצר התחתון מזמן לזמן, עכ"פ בזמן ארוך.

זאת למרות העובדה, אשר גודל האוצר התחתון ברוסטוב הי' יותר מאלף וארבע מאות ליטר, שהוא כפול משיעור הגדול של מ' סאה (כדלקמן פרק ‎ז ס"ה), מכל מקום יש חשש שיתערבו מי הגשמים אשר בו עם המים השאובין שבמקוה הטבילה, עד אשר יהי' חשש נתן סאה ונטל סאה.

עדיין אין זה דומה למקוה בצד מקוה, שבה, תוך ימים אחדים, אחרי שתים שלוש הרקות, נשארים רוב המים שבאוצר מי הגשמים – מים שאובין. אך מכל מקום נראה כאמור, שגם במקוה על גבי מקוה לא נשארים רוב מי הגשמים שבאוצר התחון לנצח, ואחרי משך זמן ארוך, מתערבים מי הגשמים שבבור התחתון עם מי העיר שבמקוה העליון.

ולכן נתבאר בהוראות של רבינו לבניית המקוה ברוסטוב (לקמן פרק ‎ז):

א) בס"ט: "תמיד רצוי שיהי' מחסן מי גשמים בכדי שיהיו מוכנים להחלפה". ובודאי לא נבנה המאגר הזה תחת קרקע החצר, בכדי למלאות ממנו את מי הגשמים שבבור התחתון רק פעם אחת; כי אם בכדי להחליפם מזמן לזמן.

ב) בס"ח: "פתיחת הברזא בשביל כניסת מי הגשמים לא תהי' במקוה, כי אם במרחק מה מהמקוה, בכדי שלא יבאו ישר מכח אדם, אלא אחר פתיחת הברזא במרחק מה מהמקוה יזרמו לצנור הראוי לבלוע והיינו דרך המשכה", והטעם לזה נתבאר בארוכה בשו"ת תורת שלום (סי' סה-ו). וכל זה מחמת מאגר מי הגשמים התמידי שבנה בחצר תחת הקרקע, כדי למלאות המקוה מזמן לזמן במי גשמים חדשים. משא"כ אם היו ממלאים את מי הגשמים רק פעם אחת, לא היינו זקוקים למאגר הבנוי תחת קרקע החצר, ולא היינו זקוקים לתעלת צמנט רך מהמאגר עד המקוה, כי אם מיד מהגג היו באים מי הגשמים אל המקוה.

ג) בסי"ב: "בשביל זה עשיתי "קלעצל אויסגעטאקט" ובתוך אמצעה – ברזא של עץ, וה"קלעצל" הכניסו בבנין הבטון, וברזא של עץ באסיתא של עץ מחזיק היטב". שגם זה הוא מחמת מאגר מי הגשמים התמידי שבנה בחצר תחת הקרקע, כדי למלאות המקוה מזמן לזמן. משא"כ אם היו ממלאים את מי הגשמים רק פעם אחת – ישר מהתעלה שבה נכנס צנור מי הגשמים מהגג, לא היינו זקוקים לבניית המאגר, ולא לבניית התעלה השניה, ולא לבניית סטימת העץ בעץ הנ"ל.

ד) בס"ד: "ברצפה אשר בין שניהם יהי' שיש כמדת אדם בערך אמה על אמה, בכדי שאפשר יהי' להכנס דרך שם לתחתונה לנגב אותם בזמן שיצטרכו להחליף את מי הגשמים", שבודאי לא נבנה כל זאת כדי שיהי' אפשר למלאת את מי הגשמים בבור התחתון פעם אחת ויחידה, כי אם כדי שיהי' אפשר לעשות זאת מזמן לזמן. ומכל זה מובן שמפעם לפעם היו מחליפים גם את מי הבור התחתון, במי גשמים חדשים שבמאגר המים שבחצר.

ה) עוד נתבאר ברשימותיו של הגר"י לנדא (נדפסו ב"שמועות וסיפורים" ח"א עמ' 337): "פעם בהיותי בהיכל קדשו נסבה השיחה בנוגע למקוה, אם כדאי להחליף כבר את המים באוצר, כי תמיד הי' עוד אוצר מתחת לאדמה בחצר (רעזערווי)". הרי מפורש שמזמן לזמן היו מחליפים המים שבאוצר התחתון, ובזה נסבה השיחה, אם כבר הגיע הזמן להחליף המים. ולא נתפרש זמן ההחלפה, אמנם מעת סיום בניית המקוה ברוסטוב (אלול תרע"ח), ועד להסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (ב' ניסן תר"פ) עברה רק שנה ומחצה, ובמשך הזמן הזה החליף את המים לפחות פעם אחת, ומסתבר שיותר מפעם אחת.

ו) ראה גם אגרות קודש אדמו"ר זי"ע (חי"ח אגרת ו'תשו): "שהרי בודאי מזמן לזמן מוכרח להחליף המים".

אמנם כל זה דורש טרחה יתירה, ולכן יש המסתפקים במילוי מי הגשמים פעם אחת בבור התחתון, מתוך תקוה שמים אלו ישארו בו לעולם, ולעולם לא יתערבו במי העיר שבמקוה העליון. ולצורך זה התקיימו דיונים מסועפים בנושא, אם המים שבאוצר התחתון מתחלפים מזמן לזמן, מטעם יש בילה בלח, או מטעם טבע המים להתערב, או מטעם קלות מי הגשמים לגבי מי העיר (ראה מ"ש ב"מקוה מים" עמ' סז ואילך וע' קא ואילך, ומ"ש הרי"י הכהן שי' הענדל בקובץ אהלי שם גליון ו' עמ' קצה, ומש"ש הרי"י שי' פייגלשטוק בגליון ז' עמ' רעג, ומש"ש הר"מ שי' לברטוב בגליון ט' עמ' שכ. ומ"ש לקמן פרק ‎יב ‎יבהג"ר הלל שי' פעווזנער, הג"ר משה ליב שי' לנדא והג"ר חיים אליהו שי' לנדא).

אמנם כבר נתבאר לעיל שמדברי רבינו נראה שלא סמך כלל על סברות אלו, אלא הצריך להחליף מי הגשמים שבבור התחתון מזמן לזמן.

ג) מעלות נוספות במקוה על גבי מקוה

בנוסף לטעם העיקרי האמור בפרקים הקודמים – חשש "נתן סאה ונטל סאה", יש עוד כמה מעלות ב"מקוה על גבי מקוה" דוקא4:

ונתחיל עם העתק דברי הג"ר חיים מרדכי פרלוב מח"ס "גט למעשה" (קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' כז סי' יח): "לפי דעתי בזה שהמקוה של המי גשמים תהי' תחת הרצפה וההשקה תהי' על ידי ב' נקבים שברצפה יש בזה טעם פשוט, אמנם נפלא הוא וגדול עד למאד. שידוע שבזמן שההשקה הוא על הצד, כמו שמורגל על פי רוב, מוכרח לעשות ההשקה למעלה מן השיעור, היינו שעד זה הנקב ממלאים מים הרגילים ומתחברים. וידוע שמזדמן … שהבלן היה חס על מים חמים … ולא היו מביטים כל כך על זה שיהיו ממלאים המים את הנקב, ובפרט שיש הרבה מקומות כעת שהבלן הוא אינו יהודי ... והנה גם לי ידוע מעשה כזה שהאשה הממונה על הטבילה שהיתה צנועה במעשי' ויראת אלקים ביותר, ובשעה מאוחרת בלילה נזכרה היא בעצמה ששכחה לפתוח את הנקב המשיק, והלכה היא בעצמה והודיעה להנשים שטבלו שיבואו לטבול עוד הפעם. וזה היה במקום קטן, אבל אם ח"ו יזדמן זה בעיר גדולה, והיא בעצמה גם כן לא תזכור זה, והנשים הטובלות אינם יודעות כלום, אז בודאי יכול להיות מזה מכשול גדול רח"ל. ובפרט בצוק העתים האלו, שלא יש משגיחים ומנהלים כראוי … בודאי שח"ו יכול להזדמן מכשול רב רח"ל. אבל בזמן שההשקה היא למטה על ידי ב' הנקבים שברצפה, נופלים לגמרי כל החששות הנ"ל, כי יהיו לעולם פתוחים, ותיכף שמתחילים ליתן מים, אף כמה שהוא, הלא הם מתחברים עם המי גשמים שלמטה ומתכשרים, ואינו יכול להיות שום מכשול ח"ו. ובאמת לפי ענ"ד די זה הטעם כדי לעשות המקוה למטה". עד כאן תמצית דבריו, ראויים הדברים למי שאמרם ודברי פי חכם חן.

וכעין זה באגרות קודש אדמו"ר זי"ע (ח"ו אגרת א'תקמז): "במ"ש זה מכבר, בענין המאורע של הטבילה במקוה, אשר ראה אחר כך שהמים לא הגיעו להנקב המחבר שעל ידו נעשית ההשקה".

וראה גם מ"ש הר"י הלוי שי' הורוביץ בקובץ "אהלי שם" (כפר חב"ד תשמ"ט) גליון 1 ע' לא, ומש"ש הרי"י הכהן שי' הענדל בגליון ו עמ' קצט. ובס' מקוה מים עמ' נז.

*

שוב נעתיק בזה את דברי הג"ר דוד מינצברג בספרו "מבנה מקוואות והכשרם" (ע' מב): "המגרעות באוצר השקה – המים שבאוצר-השקה אינם נקיים כל כך, כי הם מכונסים ועומדים במקום אחד זמן ממושך ללא החלפה, וכן מתערבים בהם תדיר מי-מקוה משומשים, ובחדרם למקוה – פוגעים לרעה בנקיון המים … אלא בונים את אוצר ההשקה שתי קומות זו על גב זו … המים הקרים שבאוצר, בקומה התחתונה, נשארים תמיד על מקומם, מי-גשמים מקוריים, מבלי שיתערבו עם המים החמים שבעליונה". וראה גם מ"ש בקובץ "אהלי שם" גליון 1 ע' לא.

*

מטעם זה יש גם סיבה חסכונית להעדפת מקוה על גבי מקוה, כי די בחימום מי המקוה העליון, בעוד שבמקוה שבצד מקוה, כיון שמים אלו מתערבים באלו בכל טבילה וטבילה, מוכרחים לחמם את המים השאובים עד שגם המים שבאוצר מי הגשמים יתחממו.

נעתיק בזה את דברי האדריכל הרב צבי שי' שפלטר, מומחה לבניית מקוואות (אהלי שם ח"ו עמ' רכו): "לאוצר התחתון יתרונות נוספים, כיון שהמים מוכשרים מיד בכניסתם למקוה ניתן למחזר את המים – לשאוב מי מקוה חמים, לסננם ולנקותם מחיידקים ומשקעים ולהחזירם למקוה במעגל סגור בדרך "המשכה", ובכך:

א. לשמור על נקיון והיגיינה מירביים.

ב. לחסוך במים רבים שאין צורך להוסיפם מבחוץ…

ג. לחסוך בהוצאות חימום…

אך ישנו יתרון פשוט בהשקעה הראשונית:

א. חסכון בבניה – אוצר אחד במקום שניים לכל מקוה.

ב. חסכון במקום – כי האוצר הוא מתחת למקוה ולא שני אוצרות בצידה … חדר הטבילה מקבל אופי מרווח ונעים יותר".

וראה עוד מ"ש בזה הרי"י הכהן שי' הענדל בקובץ אהלי שם גליון ו עמ' קצט-ר.

*

בנוסף לכל הנ"ל יש מעלה נוספת במקוה על גבי מקוה, שהרי מקוה שמימיו זוחלין לחוץ דרך נקב או סדק הוא פסול. לכמה דיעות פסול זה חל גם בב' מקוואות זה בצד זה ונקב פתוח ביניהם, וכשהאדם טובל באחד מהם עולין המים שבמקוה זה ונשפכים למקוה הב' שבצדו, שכן טבע המים להשתוות בגובהן, כמוזכר לעיל. משא"כ במקוה על גבי האוצר, מאחר שהמקוה התחתון מלא על גדותיו אין מי המקוה העליון זוחלין למקוה התחתון על ידי האדם הטובל בו.

דהנה תנן (פ"ו מ"ג) שלשה מקואות בזה כ' סאה כו', וירדו שלשה וטבלו בהן, ונתערבו המקואות טהורין. והקשו על זה דאמאי לא נאמר דאין המים מטהרין כיון שהם זוחלין ממקוה למקוה. ונאמרו בזה תירוצים רבים, וביניהם:

א) המהרי"ק (שרש קנ"ו, הובא בב"י ובש"ך סק"ל) תירץ דהתם מיירי במעיין שנפסק.

ב) הש"ך (שם בתי' הא') דמיירי במעיין שלא נפסק.

ג) הש"ך (שם בתי' הג') דהתם המקוואות מתערבות זה אצל זה כו' ואין כאן זוחלין. והוכיח הצמח צדק (שו"ת יו"ד קעו ח"ג ס"ז) דאין הפירוש בזה דאע"פ שבאמת יוצאין המים מזה לזה מכל מקום אין נידונין כזוחלין משום שהם כמקוה אחת, אלא הכי פירושו דהתם באמת בשעה ששניהם טובלים זה במקוה זו וזה במקוה שבצידה, אין המים זוחלין ויוצאין מזו לזו כלל, אלא שהמקוואות מתערבין, ור"ל שהמים עולין כו' כל אחד דוחה את המים של חברתה מלכנוס בה כו'. והיינו ממש דברי הט"ז סס"ק ס"ט (וראה גם מהרש"ם ח"ג סימן רל"ט. מהר"ם שי"ק סימן ר"ה).

ולפי ג' תירוצים אלו, עדיין יש חשש זוחלין בשני מקוואות זו בצד זו (ואינם מעיינות) ואדם אחד טובל במקוה (ואף אחד אינו טובל אז בשני שבצדו), ויוצאין המים ממקוה זו לשני שבצדו.

אמנם אנו סומכין בזה על תי' הש"ך (בתי' הב' שם), דכיון שיצאו מכח אדם הטובל, וכשיצא הטובל יחזרו המים למקומם הראשון, ודאי בכה"ג לאו זוחלין. ועל דרך תירוץ התשב"ץ (ח"ג סימן ל"ד, הובא בצמח צדק שם) דמאחר שהם נחשבין כמקוה אחת (על ידי נקב המחברם) לא חשיבי זוחלין מזה לזה. וכמו"כ יש לצרף לזה את דעת המכשירים זחילה במקוה, אם ישארו במקוה מ' סאה אחר הזחילה (ראה לעיל הערה כח).

והנה בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג ס"ז) מביא הסברא שעל ידי נקב כשפופרת הנאד לא מחשיב זחילה ממקוה למקוה, ומעיר על זה: "אך ממהרי"ק נראה לכאורה דלא סבירא ליה סברא זו … וחשיב ליה מהרי"ק זחילה אע"פ שהמקוואות מעורבים בשיעור עירוב מקוואות שהוא בשפופרת הנאד … והנה אע"פ שהש"ך השיג על דין של מהרי"ק הנ"ל … שמעינן מינה דסבירא ליה דאף יציאת המים ממקוה זו לזו שבצידה נקרא זחילה".

ולפי זה רצה לבאר את טעם תיקון רבינו הזקן לסתום הנקב בנסרים ובסיד, כדי שלא תהי' זחילה בין התיבה והמים שבחפירה. אמנם אחר כך סיים (סי"א): "אך עם כל זה נראה הסברא דכשיש עירוב מקואות מה שזוחל מזו לזו אין זה זוחלין כי אם אשבורן, וכמו במקוה אחת … ולכן נראה דמה שהצריך אאזמו"ר ז"ל שלא יכנסו השוליים תוך הדפנות כו' חש להיכא דליכא עירוב מקואות" (ועל דרך זה כתב גם שם סי' קסד סי"ד. ובסי' שלו סכ"ה ואילך). אך מכל מקום הרי במקוואות חוששין אנו אפילו ליחיד כמבואר בכ"מ.

וכל החשש הזה הוא רק במקוה בצד מקוה, משא"כ במקוה על גבי מקוה, אין שום זחילה בין המקוואות בעת הטבילה. וראה מה שכתבתי בזה בקובץ דברי תורה (כולל אברכים נ.י.) ח"י ע' סח. קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' כז סי' יט. קובץ אהלי שם גליון 4 עמ' קי-קיב.

ומלבד חשש הזחילה בשעת הטבילה יש כאן גם חשש זחילה בעת ההשקה, שלכמה דיעות אינה מועילה. וכתב על זה בס' מקוה מים (עמ' נז): "ומלבד כל הנ"ל, יש שהעירו לחשוש על עצם ההשקה … שאם המים שבמקוה הטבילה יהיו גבוהים יותר מהמים שבבור ההשקה, או להיפך, אם כן כשפותחין הנקב רק לרגע אז זוחלין המים ממקום הגבוה למקום הנמוך, ונמצא דהכשר המקוה הי' בשעה שהוא זוחל, ובזה באנו למחלוקת הפוסקים אי נכשר בכהאי גוונא".

*

גם עצם החיבור בין המקוה העליון לבין המקוה התחתון הינו תקיף יותר מאשר חיבור ההשקה שבין ב' מקוואות זה בצד זה, עד כדי כך שהחיבור שבין המקוה העליון למקוה התחתון איננו רק "השקה" אלא שעל ידי החיבור נחשבים שניהם למקוה אחד ממש.

יש לכך מספר טעמים וגם נפקא-מינה לכמה הלכות5:

איתא בתוספתא (פ"ה ה"א. ונפסק להלכה ברמב"ם פ"ג הכ"ו ובטוש"ע סעיף ט): "קומקום שהוא מלא כלים והשיקו למקוה, אע"פ שפיו צר כל שהוא, כלים שבתוכו טהורין, הטהו על צדו, עד שיהא בפיו כשפופרת הנוד"6. ופירש הדברים בר"ש (פ"ו מ"ה): "אע"פ שפיו צר כל שהוא, כיון דפיו למעלה והמים צפין על גביו הוי חיבור בכל שהוא אבל כשמטהו על צדיו אין מתחבר למעלה אלא מן הצד לכך בעי כשפופרת", ומכאן שהחיבור הבא מלמעלה למטה הוא חיבור מעולה יותר, ולכן בכלי, אין צורך שהנקב יהיה כשפופרת הנוד אלא מספיק נקב כלשהו (ראה ש"ך סקכ"ח).

מעלת החיבור שמלמעלה למטה היא לא רק בכלים אלא גם במקוה על גבי מקוה עם נקב ברצפה שביניהם, שכן כתב הרמב"ם (הל' מקוואות פ"ו הי"א וי"ב), וכך נפסק בשו"ע (סעי' יז וי"ח): "מים שאובין שהיא בצד המקוה, אע"פ שהמים נוגעים במי המקוה לא פסלוהו. שתי בריכות זו למעלה מזו וכותל ביניהם, והעליונה מליאה מים כשרים (פחות ממ' סאה – ב"י וש"ך סקנ"ג) והתחתונה מלאה מים שאובין, ונקב בין העליונה לתחתונה, אם יש כנגד הנקב ג' לוגין מים שאובין נפסלה העליונה, מפני שהנקב כאילו הוא באמצע העליונה לא בצדה".

פירוש הדברים הוא, שכאשר הנקב הוא בכותל (היינו ברצפה) שבין העליונה לתחתונה והחיבור הוא מלמעלה למטה, החיבור הוא חזק יותר, עד ששם מקוה אחת עליהם; ועכ"פ המים שכנגד הנקב בודאי נחשבו כאחד עם המים העליונים.

דין זה הוא אפילו אם יש למי המקוה התחתון מוצא אחר, שלא על ידי המקוה העליון, כגון אם הוא רחב יותר מהמקוה העליון ופתוח לחוץ בסרח העודף. נוסף עליהם מקוה על גבי מקוה, שאין למקוה התחתון מקום מוצא לחוץ רק דרך המקוה העליון, שאז החיבור הוא תקיף יותר, כדתנן (פ"ג מ"ב) ראב"ע פוסל (טהרת העליונים מן התחתונים) אלא אם כן פקק. ופירש הרמב"ם (פירוש המשניות שם) "אלא אם כן סגר כו' עד שלא יגע אחד באלה המים אלא מן הבור". והוא הדין במקוה על גבי מקוה, כיון שלמי הגשמים שלמטה אין מוצא אלא דרך הנקב שבבור העליון – הרי הם כמקוה אחד ממש.

את הפרט הזה האחרון (שכיון שהחיבור הוא מלמעלה למטה נחשב כמקוה אחת ממש) ביאר כ"ק אדמו"ר זי"ע (אגרות-קודש חכ"ב אגרת ח'רפא): "לכאורה פשוט, שהתועלת הכי גדולה באופן בני' האמורה, היא, שאז הטבילה בהאוצר עצמו, אלא שהרצפה מחלקתו לשני חלקים, ובטלה הרצפה מענינה על ידי החורים שבה, והתועליות בטבילה באוצר עצמו כו"כ". ועד"ז ביאר הגרז"ש דווארקין בס' קובץ רז"ש עמ' 44. וראה עוד מה שהביא בזה הרב העלער לקמן פרק ‎יב.

*

אודות הדיוק בבניית המקוואות לפי תקנות אלו דוקא, כתב כ"ק אדמו"ר זי"ע (אגרות-קודש חי"א אגרת ג'תרלט): "הוראות בעניני המקוה מכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, הם ע"פ רשימת הרב מוה"ר יעקב שי' לנדא – שהיו לעיני כ"ק מו"ח אדמו"ר כאן, ואישרם אשר נכונים המה".

ובח"כ אגרת ז'תקיח (עמ' פב): "תקנת מקוה על גבי מקוה דהאוצר תקון שהוא מקדוש ישראל ותפארתו הוא כ"ק אדמו"ר מהורש"ב (אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר) זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שמסר נפשו הקדושה על ענין המקוואות כידוע לכל באי מדינתנו מלפנים. ושקלו וטרו עמו גדולי דורו דור דעה בהלכות אלו במיוחד וכו' וכו'. וכל היודע בטיב מקוואות יבין כמה מעלות במקוה על גבי האוצר".

ד) שיטת הדברי חיים בענין קטפרס

טהרות (פ"ח מ"ט): "הניצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה".

הניצוק הוא קילוח מים מהמקוה העליונה למקוה התחתונה, והניצוק הזה אינו מחבר ביניהם להכשיר את העליונה או התחתונה, וכן אינן חיבור לטומאה, כמבואר ברש"י (גיטין טז, רע"א): "כגון המערה מכלי טהור לכלי טמא, ונצוק הקלוח מחבר משקה שני הכלים, אינו חיבור לטמא משקין העליונים".

והקטפרס הוא כמבואר ברש"י (שם): "אם העבירו דרך דף הנתונים במדרון והתחתונים מחוברים לטומאה אין העליונים טמאים ... וכן לטהרה לענין מקוואות שני מקוואות שאין באחד מהן ארבעים סאה ... וקטפרס ... מחברן, אינו חיבור".

ומשקה טופח, כמבואר ברש"י (שם): "אם היתה עריבה ארוכה ובשני ראשיה משקין אחד טמא ואחד טהור, ומשקה טופח מחברן, אינן חיבור לטמא הטהורים. וכן לטהרה לענין מקוואות, שני מקוואות שאין באחד מהן ארבעים סאה ... ומשקה טופח מחברן, אינו חיבור".

כל זה מדובר כשאינו טופח על מנת להטפיח, אבל אם הוא טופח על מנת להטפיח (שיש משקה הרבה שאם טפח בו יכול להטפיח במקום אחר, רש"י), בזה יש מחלוקת תנאים במקוואות (פ"ז מ"ו. ומובא בגיטין שם): "מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות (לא פחות ולא יותר, רש"י), ירדו ב' וטבלו זה אחר זה, הראשון טהור והשני טמא (שחסר המקוה על ידי הראשון, רש"י), ר' יהודה אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים (בשעת טבילת השני, רש"י) אף השני טהור (דכמאן דמחברי מים שעל הראשון למי המקוה דמו, רש"י)".

וקיי"ל כחכמים, שאף טופח על מנת להטפיח אינו חיבור, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רא סס"ב): "טבלו בו שנים זה אחר זה, אע"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים, השני בטומאתו, שהרי חסרו המים מארבעים סאה". ובש"ך שם (ס"ק קלא): "וטופח על מנת להטפיח אינו חבור".

במה דברים אמורים כשהוא רק טופח על מנת להטפיח, אבל יש בו משהו מים, נתבאר בשו"ע (יו"ד סי' רא סנ"ד): "כותל שבין ב' מקוואות ... ואם נפרץ הכותל למעלה זה לזה על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנאד, כשר".

וביאר בש"ך (שם ס"ק קיט): "והוא הדין היכא דלא נפרץ, אלא שהמים הולכין מזה לזה למעלה מן הכותל ורואים האויר, בעי כקליפת השום, ולא סגי בטופח על מנת להטפיח".

ואף שכדי לחבר שני מקוואות צריך שיהי' דוקא חיבור כשפופרת הנאד, ביאר בש"ך (שם ס"ק כח): "לשון רבינו שמשון (מקוואות פ"ו מ"ה), דבפיו למעלה כיון שהמים צפים על גביו הוי חיבור בכל שהוא, אבל כמטהו על צדהו אין מתחבר למעלה אלא מן הצד, לכך בעי שפופרת הנאד, עכ"ל".

כל זה הוא לענין מקוה, אמנם לענין נטילת ידים לסעודה יש מחלוקת הפוסקים אם טופח על מנת להטפיח הוי חבור, כמבואר בשוע"ר (סי' קסב ס"ז): "כששופך הראשונים על היד צריך ליזהר ולשפוך בשפיכה אחת ... ויש אומרים שאם יש עדיין על מקצת היד שנטל טופח על מנת להטפיח מצטרפת נטילה זו עם מה שהוסיף ונטל הנשאר מידו, שמשקה טופח על מנת להטפיח חיבור לטהרה, והרי זה כנטילה אחת. ויש להחמיר כסברא הראשונה".

אחר כך אומרת המשנה שם (מקוואות פ"ז מ"ו): "הטביל בו את הסגוס (בגד צמר עב ובולע מים הרבה – רע"ב) והעלהו, מקצתו נוגע במים טהור (האיש הטובל, אע"פ שנחסר שיעור מקוה בטבילת הסגוס, מאחר שמקצת הסגוס נוגע במים – רע"ב)".

ואף שכבר נתבאר בתחלת המשנה שלדעת חכמים הטופח על מנת להטפיח אינו חבור; כותב על זה הרע"ב (שם): "ורבי יהודה היא". והיינו שדין הסגוס שוה לדין טופח על מנת להטפיח, ובשניהם קיי"ל שאינו חיבור.

אמנם בשו"ע (יו"ד סי' רא סס"ג): "הטביל בו בגד עבה שהמים נבלעים בתוכו, כל זמן שהבגד נוגע במקוה, הוא כשר". והיינו שאינו דומה לדין טופח על מנת להטפיח, כי כאן מודים כולם שהוא חיבור והכי קיי"ל.

וטעם החילוק בינם נתבאר בשו"ת הריב"ש (סי' רצג. הובא בט"ז שם ס"ק עז, ובש"ך שם ס"ק קלא): "ואינו כמו האדם, שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו, וכיון שאין טופח להטפיח שעל גופו חבור, הרי נחסרו המים, אבל הסגוס העבה הוא בלוע הרבה מן המים, ולזה כשקצתו הוא במים הרי הוא כאלו כל המים הבלועים בבגד בקצתו של מעלה נוגעים במים שבקצתו שבתוך המים והרי כל המים מעורבין למקוה"7.

ואף שגם בקטפרס מדובר בשטף של "הרבה מים" שעוברים ממקוה העליון למקוה תחתון ואין זה חשוב חיבור ביניהם, היינו מטעם שאין עומדים במקום אחד, ואין הנזחלין מערבים, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רא ס"ס): "ג' גומות שבנחל, התחתונה ועליונה של כ' סאה, והאמצעית של מ', ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל, אע"פ שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן, אין זה עירוב ואין מטבילין אלא באמצעית, שאין הנזחלין מערבים אלא אם כן עמדו.

משא"כ כאן בסגוס, ש"בלוע הרבה מן המים" שעומדים במקומם, הוי שפיר חיבור בין המים העליונים לבין המים התחתונים.

לסיכום יוצא לנו מכל זה:

(א) קילוח מים באויר הוא ניצוק שאינו מחבר לא לטומאה ולא לטהרה.

(ב) שטף מים שיורד במדרון הוא קטפרס שאינו מחבר לא לטומאה ולא לטהרה.

(ג) טופח שאינו על מנת להטפיח אינו מחבר לא לטומאה ולא לטהרה.

(ד) טופח על מנת להטפיח, לענין מקוה אינו מחבר ולענין נטילת ידים יש מחלוקת הפוסקים אם הוא מחבר.

(ה) מים כקליפת השום שרואה פני האויר מחבר למקוה ברוחב שפופרת הנאד.

(ו) אם אינו פני האויר לא סגי ברום קליפת השום, ואינו מחבר אלא בשפופרת הנאד עגול (כשתי אצבעות מתהפכות).

(ז) מים הרבה שבלוע בבגד צמר עבה מחבר למקוה.

*

ולפי זה יוצא לכאורה, שכן הוא גם במקוה עליון המחובר למקוה תחתון על ידי צינור מלא מים, כגון שהצנור סגור הרמטית בתוך האוצר התחתון ועולה משם למקוה העליון, הוי חיבור בין המקוואות.

אך מכל מקום כתב בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' פח): "מים שנתחברו על ידי ניצוק, ורק על ידי תחבולה ומכריח הוא עומד באויר, בסור המכריחו יפול למטה, בודאי לא הוי רק כמו שעומד באויר". והיינו שכיון שהחיבור הוא על ידי צינור יש לזה דין של ניצוק וקטפרס שאינו מחבר את המקוה העליונה לתחתונה.

לעומתו טען בעל ה"נפש חיה" מקאליש (קונ' גולת עליות סעיף ד), ועוד כמה מגדולי דורו, שניצוק וקטפרס היינו דוקא כשהם נשפכים וזוחלים, משא"כ כאן המים שבצינור עומדים על מקומם, שדינו כמו כל מקוה על גבי מקוה או על גבי נהר או מעין, שמעולם ומקדם נהגו לעשות כן בכל העולם (והרי כן הוא גם בתיקון המקוה של רבינו הזקן דלעיל פרק ‎ב).

וכן נתבאר בחידושי צמח צדק (קעה, ג) דאפילו להרמב"ם שפוסק שאין קטפרס חיבור היינו רק בזוחלין, משא"כ על ידי סילון, שמניח ידו תחתיו וברגע שמשיקו מסיר ידו לא נחשב על ידי זה זוחלין, ובכה"ג הוי גם קטפרס חיבור, שהרי משנה מפורשת היא (פ"ו מ"ח): כיצד מביא סילון כו'.

מכל מקום השיב להם (בשו"ת דברי חיים שם): "מה שכתב מעלת כ"ת שראה מנהג מגאונים שמטהרים מהתחתון את המקוה העליונה שמלא שאובין ... היכי דהמים נונעים כל העליונים בתחתונים ורק שמפסיק איזה נסרים שאינם כלים הרי הם ממש אחד ולא צריכי לגוד אסיק ולא לקטפרס, משא״כ אם רחוקים המה ורק נתחברו על ידי קטפרס בודאי אינו חיבור ... והחילוק מובן במוחש, דמים הניתן על מים שבבור הרי נחו ואינם זוחלין, ורק בטבעו הם נחים הרי נ[ת]חברו מים במים בשטח השוה, אבל מים שנתחברו על ידי ניצוק ורק על ידי תחבולה ומכריח הוא עומד באויר, בסור המכריחו יפול למטה, בודאי לא הוי רק כמו שעומד באויר".

ואף שכבר הובא לעיל שגם הסגוס הוי חיבור, ומדוע נאמר שהצינור המלא מים עומדים על מקומם יהיו גרוע יותר מהסגוס? מכל מקום סובר הדברי חיים שהמים בצינור יש לו גם דין קטפרס, ואינו דומה לסגוס הנ"ל.

את כל אריכות הדעות בזה ליקט בספר מקוה מים (ע' עא ואילך), ומסיים: "המורם מכל האמור בפרק זה: א. דעת התוס' רי"ד, המאירי, והרא"ש, והצמח צדק, והאור שמח, שאין חשש קטפרס על ידי חיבור של סילון המחבר בין מקוה העליון להתחתון אם המים שבתוך הסילון עומדים ונחים באשבורן. ב. דעת הגרש"ק, והג' בעל נפש חי', והאבני נזר, והג' בעמח"ס שאילת דוד, והשו"מ, להתיר בהדיא מקוה על גבי מקוה בחיבור על ידי סילון בין מקוה העליון להתחתון, ומטעם דהמים שבתוך הסילון עומדים באשבורן. ג. בנוסף למש"כ יש לצרף כמה סניפים דאפילו אם שייך בסילון סברת קטפרס, מכל מקום בנידוננו י"ל דקטפרס הוי חיבור. א. סברת החת"ס דכשהמים באים בשפע אז אפילו באופן של קטפרס הוי חיבור. ב. סברת הפני יהושע דהיכא שהחיבור הוא מגוף מי המקוה אז גם קטפרס חיבור. ג. סברת השמלה והכתב סופר דהיכא דעשה החיבור בכוונה אז גם קטפרס חיבור. ד. סברת החת"ס דאם אין המים המחברים זוחלין לחוץ אז גם קטפרס חיבור".

*

כשהגיעו אנ"ש לארה"ב והתחילו לבנות מקוואות בשיטת מקוה על גבי מקוה, כתקנת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, יצאו עליהם עוררים מכמה מההולכים בדרכי בעל הדברי חיים, וטענו שגם במקוה זו יסבור הדברי חיים להחמיר שהוא חשוב חיבור על ידי קטפרס.

ועל זה כתב בשו"ת דברי יואל (יו"ד סי' פ): "אמנם מ״ש לחוש במקוה על גבי מקוה מטעם ניצוק שאסרו בדברי חיים ובעמק שאלה, זה אינו, דהם לא אסרו אלא כשהמקוואות רחוקים זה מזה ואינם מחוברים אלא על ידי סילון ההולך מזה לזה, אבל אם הם סמוכין יחד ואינו מפסיק אלא דופן הצימטנט אינו בכלל ניצוק, וכמבואר זה בהדיא בדברי חיים שם"8.

ומה שהזכיר גם את העמק שאלה, שחיבר חתנו של בעל הדברי חיים, גם הוא כתב כן בשו"ת עמק שאלה (סי' נז): "וידע מעלת כת"ר כי המקוה שעשו בטשערקאס, הנה יש ברצפת מקוה העליונה נסר הנלקח בעת שרוצים לנקותה … ויש בו נקב כשפופרת הנוד, אשר מחובר תמיד בהשקה".

וכן מחלק בשו"ת מהר"ש ענגל (ח"ג סי' מו): "דוקא באם הם מקוואות חלוקין לגמרי, ורק שרוצין לחבר המקוואות על ידי חיבור כשפופרת הנאד, בזה אמרינן דלא אמרינן גוד אסיק, אבל הכא באמת הוא מקוה חדא, רק שנתחלק באמצע ונשאר מחובר במקום כשפופרת הנאד, אם כן מעולם לא נתבטל ממנה שם מקוה חדא … ובכל ערי ישראל נוהגין כן והדבר פשוט".

חילוק זה בשיטת הדברי חיים נתבאר גם בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קא וח"ב סי' עג אות ד). קונ' מקוה על גבי מקוה (עמ' 32 ואילך). קובץ אהלי שם (ח"ד עמ' קיג-ד. ח"ז עמ' נ).

ביתר הבהרה ביאר את החילוק שביניהם הג"ר אייזיק ע"ה שוויי, בספרו "כתבי ר' אייזיק" (ח"א עמ' ריב): "ההבדל בין ב' הענינים הוא גדול מאד ומובלט ביותר, כיון שהסילון הוא מציאותו שיש מסביב לו אויר, ועוד שהסילון אינו חלק מהמקוואות כלל, כי המקוואות הן רחוקות זה מזה והסילון הוא דבר נוסף עליהם ומשמש כאמצעי ביניהם לחברן, וכשיעשו נקב בכותלי הסילון אז הרי יזובו המים דרך הנקב ויצאו מחוץ להמקוואות … משא"כ בנקב ההשקה של ב' מקוואות שהם זה על גבי זה ממש ורצפה מפסקת ביניהם … כשישברו הרצפה לא יצאו מי המקוה חוצה, אלא אדרבא, יתחברו יותר המים העליונים עם המים התחתונים שיתאחדו ויהיו מקוה אחת ממש".

בענין זה האריך גם הגר"י כץ בספרו מקוה מים (נ.י. תשנ"ב) עמ' פ ואילך, והביא כמה פוסקים (בדורינו ובדורות שלפנינו) שמבארים את הדברי חיים באופן האמור, והסכימו לדבריו גם גדולי הרבנים ההולכים בדרכיו של הדברי חיים. וכן כתב הגאון הרב יחזקאל ראטה (שם עמ' ו): "היטיב אשר דבר דברצפה המפסיק בין עליונה לתחתונה אין זה נופל בדבר חשש הקטפרס שחושש מרן הדברי חיים בדבר עשיית מקוה על גבי מקוה, דברים נכונים הם, שכן הוא דעת גדולי המורים בזה, אף החרדים להוראת מרן הדברי חיים, וכאשר מביא כ"ת בזה מגדולי הפוסקים". ומאז שקטה המחלוקת בנושא הזה.


1) על פי זה יש לתקן במה שהובא בשם מוהרמ"מ חן – לקמן פרק ‎יב, בדברי הרב אליהו לנדא.

2) לכן יעץ בשו"ת דברי חיים (חו"מ סי' לז), ובעוד כמה פוסקים שהובאו בס' מקוה מים עמ' מז-ט, שיפתחו את נקב ההשקה לזמן מועט ומיד יסגרו, ועל ידי זה לא יתערבו המים אלו באלו.

אמנם בשו"ת הצמח צדק (יו"ד סי' קעא): "מיהו זה אינו, דממה נפשך למי אנו חוששים לצאת דעת הראב"ד, והרי הראב"ד על כרחך צריך לומר דסבירא ליה כרבינו ירוחם ולא כהרא"ש, דהא בהא תלוי, והיינו הך ממש … ואם כן אם באנו לחוש לסברתו על כרחך צריך לומר שיהיה הברזא פתוח בשעת טבילה".

ואם כן אין עצה ואין תבונה, לצאת ידי שיטת הראב"ד והרמב"ם ורבינו ירוחם, כי אם במקוה על גבי מקוה.

3) ומטעם זה הערתי בקובץ דברי תורה (ח"י עמ' סה ואילך), על מה שראיתי חסידים ואנשי מעשה מדייקים לפתוח את נקב ההשקה בעת הטבילה, במקוה בצד מקוה, לצאת ידי שיטת רבינו ירוחם שנקב ההשקה צריך להיות פתוח בעת הטבילה.

וכתבתי אשר דברי רבינו ירוחם אמורים רק במקוה על גבי מקוה, משא"כ במקוה בצד מקוה, מה יועיל ומה יוסיף אף אם נפתח את נקב ההשקב בעת הטבילה, והרי כבר הובא לעיל מדבר אדמו"ר הצמח צדק אשר דברי רבינו ירוחם והראב"ד הם "הא בהא תלוי והיינו הך ממש", וכיון שלדעת הראב"ד המים שבבור כבר נפסלו על ידי נתן סאה ונטל סאה, כן הוא אף לדעת רבינו ירוחם, ואם כן שוב מה יועיל אם נפתח אליו את נקב ההשקה של המקוה.

ואדרבא, על ידי פתיחת נקב ההשקה נכנסנו לחשש זוחלין לכמה שיטות, כמבואר שם, וראה גם לקמן סעיף הבא.

4) בהבא לקמן ראה גם מקוה מים עמ' ס-סא ואילך.

5) ראה מה שכתבתי בכל זה בקובץ "יגדיל תורה" נ.י. חוב' כז סי' יט ובארוכה בקובץ "אהלי שם" גליון 4 עמ' קז-י. וראה גם מש"ש גליון 1 ע' ל. וראה מה שליקט בזה ב"מקוה מים" עמ' סג ואילך.

6) שיטות הפוסקים בזה, מתי מועילה טבילה בתוך כלי המעורב למקוה, ראה חידושי צמח צדק על הש"ס (קעו, א – קעז, א).

7) ראה מ"ש בזה בקובץ כינוס תורה (חוב' יז ע' סט). מנחת יהודה וירושלים (ח"ב עמ' 117).

8) ראה גם מ"ש בזה לקמן פרק יב הג"ר חיים אליהו שי' לנדא, בשם האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל.