רשימת הוראות בניית המקוה ברוסטוב

א) מקוה על גבי מקוה

רצון קדשו של כ"ק אדמו"ר נבג"מ זי"ע הי' שיעשו מקוה על גבי מקוה1, היינו:

שבתחתונה יהיו מי הגשמים, וממעל לרצפה תהי' המקוה ממים הרגילים, אשר בה יהיו טובלים (כ"ק נבג"מ הכריע לעשות את מקוה מי הגשמים למטה מחשש "נתן סאה ונטל סאה" לחוש לדעת הראב"ד2, וכשהיא מלמטה רחוק הדבר שיתערבו, מצד שינוי מדת החום שבמים3).

ב) נקבי ההשקה

ההשקה תהי' על ידי נקב שמחזיק טפח על טפח4, ובטעמו של דבר נאמר לי מפי קדשו: שעכשיו (דהיינו בזמן שהי' הדבור אלי על זה) אינו זוכר אבל הי' לו טעם בזה. שיהיו שני נקבים כאלה, אחד במקום אחד והשני בפנה אחרת. וזה פשוט מחשש אולי יקרה פעם שיסתם אחד מהם ולא ירגישו בזה5.

ג) בלי נקב ליציאת המים

שום נקב בשביל יציאת המים לא יהי' לא בעליונה ולא בתחתונה6. ומקום כניסת מי הגשמים יהי' על ידי נקב בעליונה למעלה ממדת המים7, בכדי שלא יהא חשש זחילה8, ודרך העליונה יכנסו לתחתונה9.

ד) החלפת המים בבור התחתון

ברצפה אשר בין שניהם10 יהי' שיש כמדת אדם בערך אמה על אמה11, בכדי שאפשר יהי' להכנס דרך שם לתחתונה לנגב אותם בזמן שיצטרכו להחליף את מי הגשמים12, ואת השיש הזה יסירו לגמרי בזמן מילוי מי הגשמים לתחתונה דרך עליונה. ושהמים יעלו על גדות הרצפה13 (על זה דנתי אז בפני כ"ק, ובזכרוני נשאר שכ"ק רבינו הסכים לדברי, אבל כפי הרשום אצלי שבכל זאת למעשה נשאר כמו קודם, שהיו ממלאים עד שמי הגשמים היו עולים על הרצפה). בשיש הזה באמצעו הי' נקב ההשקה14.

ה) שיעור המים בבור התחתון

שעור המים בתחתונה הי' כפול15, מחשש אולי פעם יחסרון משעור על ידי רפש עפר שמצטבר למטה16, וכשיהי' שעור כפול ישאר שעור אחד ודאי17.

ו) אורך מקוה הטבילה

אורך המקוה יהי' לא פחות מל"ב וויערשאק (היינו 1.42418 מטר), בכדי לאפשר טבילה במתיחת כל הגוף19, בשים את הראש על השליבה התחתונה20. כי כ"ק האדמו"ר בע[ל] הצ"צ אמר לרבנית21, אם כ"ק רבנו נבג"מ, כי ככה עיקר הטבילה22.

ז) מילוי המים על ידי המשכה

המים הכשרים באו על ידי המשכה23 על גבי דבר הראוי לבלוע24, אולם גם העליונים שבאו ממפעל המים העירוני נכנסו למקוה העליונה דרך המשכה בתוך הקיר25.

ח) תעלה בין המחסן למקוה

פתיחת הברזא26 בשביל כניסת מי הגשמים לא תהי' במקוה, כי אם במרחק מה מהמקוה, בכדי שלא יבאו ישר מכח אדם, אלא אחר פתיחת הברזא במרחק מה מהמקוה יזרמו לצנור הראוי לבלוע27 והיינו דרך המשכה28. גם בקיר המקוה העליונה הי' ברזא, למעלה ממדת המים וכנ"ל, אבל אותו היו פותחין טרם שפתחו את הברזא השני' הרחוקה מהמקוה29, בכדי שלא יהיו כח אדם וכנ"ל.

ט) מחסן מי הגשמים

תמיד רצוי שיהי' מחסן מי גשמים בכדי שיהיו מוכנים להחלפה30, ועל יד המחסן הזה שהי' בקרקע החצר31 יהי' עוד בור ריק32, ומשם יהיו פותחים את הברזא אשר בקיר המחסן הזה אשר באדמה, והמים יהיו זורמים דרך צנור ממלט (צמנט) רך הראוי לבלוע.

י) ניקוי המקוה

נקוי המקוה הי' על ידי משאבה וצנור גומי33.

יא) להמנע מפקק גומי במחסן המים

לא להשתמש בפקקי גומי34, דלפי דעת רבנו נבג"מ הוא דבר המקבל טומאה35.

יב) להשתמש בפקק עץ במחסן המים

בשביל זה עשיתי "קלעצל אויסגעטאקט" ובתוך אמצעה – ברזא של עץ, וה"קלעצל" הכניסו בבנין הבטון, וברזא של עץ באסיתא של עץ מחזיק היטב36.

יג) הגג והצינורות להבאת מי הגשמים

הגג דרך עליו עוברים מי הגשמים לא יהיו בו מקומות המעכבים המים37, וכל שכן שלא יהיו סילונות פח סתומים38. רצוי שהסילון מהגג למטה יהי' ישר בלי ארכובות39. ואחר כך יעברו המים40 דרך צנור בתוך הקרקע עשוי ממלט שיהי' ראוי לבלוע.

יד) שיעורי המקוה

את מדת האמה41 למקוה הי' חושב כ"ק אדמו"ר נבג"מ זי"ע למדת ארבעה עשר וויערשאקע (במד' הרוסית). שהם עולים במדת המטר לסכום של 62.3 סנטימטר42. שעור מקוה לפי זה הוא: 725,413,101 מ"מ43, והיינו 726 ליטר מים בקירוב.

טו) נקב ופקק מחסן המים

הברזא ממחסן המים כמובן עושים קצת למעלה מקרקעיתו, למען ישקע למטה כל העפר שבא עם הגשמים מהגג, ועל יד קרקעיתו ממש עושים יציאה לחוץ לביוב (קאנאליזאציע) למען לאפשר נקויו44.


1) נתבאר לעיל פרק ‎ה.

2) נתבאר לעיל פרק ‎ד ס"ב.

3) היינו כי המים שבאוצר התחתון הם צוננים, והמים שבמקוה הטבילה הם בדרך כלל חמין יותר, ואין מתערבין כל כך.

ובאמת נראה מתשובות רבינו שלא היו שופכין מתחלה מים חמים למקוה כי אם היו מחממין את המים אחרי היותם בתוך המקוה, כדלקמן סעיף ז. אלא שמכל מקום רחוק הדבר שיתערבו המים העליונים בתחתונים, מהטעמים שנתבארו לעיל (פרק ‎ה ס"ב).

ועוד נתבאר לעיל שם, שזה מועיל רק לזמן קצר, אבל מזמן לזמן צריך להחליף המים שבאוצר התחתון במי גשמים חדשים, וכדלקמן (ס"ט): "תמיד רצוי שיהי' מחסן מי גשמים בכדי שיהיו מוכנים להחלפה".

וברשימותיו של הגר"י לנדא (נדפסו ב"שמועות וסיפורים" ח"א עמ' 337): "פעם בהיותי בהיכל קדשו נסבה השיחה בנוגע למקוה, אם כדאי להחליף כבר את המים באוצר, כי תמיד הי' עוד אוצר מתחת לאדמה בחצר (רעזערווי)".

ולא נתפרש זמן ההחלפה. אמנם מעת סיום בניית המקוה ברוסטוב (אלול תרע"ח), ועד להסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (ב' ניסן תר"פ) עברו רק שנה ומחצה, ובמשך הזמן הזה החליף את המים לפחות פעם אחת, ומסתבר שיותר מפעם אחת.

4) ולא סגי בנקב כשפופרת הנוד, שהוא שיעור נקב השקה (כמבואר בטוש"ע סנ"ב). וכך כתב גם באגרת אל הגר"י לנדא (בהוראה איך לבנות המקוואות לפליטים, שו"ת תורת שלום סי' נח): "בהרצפה האמצעי יעשו נקב טפח על טפח (ואם כי זה השיעור הוא לבטל מתורת כלים, משא"כ לעירוב. ואין חילוק זה בין אם מצד ובין מלמטה, והראי' מעוקת המערה רפ"ו ובשו"ע סעי' נ"ט, מכל מקום נכון לעשות כנ"ל)".

והיינו כמבואר בשו"ע (שם): "עוקה שבתוך המקוה [הוא חפירה שתחת המקוה, ש"ך שם] ... אין מטבילין במים שבעוקה עד שיהי' מעורבין עם המקוה כשפופרת הנאד".

טעמים רבים נאמרו לבאר הידור זה, שיהי' הנקב שבין המקוה לבין אוצר התחתון טפח על טפח. ראה שבט הלוי (ח"ב סי' קד). מנחת יצחק (ח"ה סי' כג). ויחי יוסף (פ"ו מ"ז). מקוה מים (ע' סה-ו). וראה מ"ש בזה הגרמ"ש שי' אשכנזי (קובץ אהלי שם גליון 2 עמ' מו). והר"י שי' הורביץ (שם גליון ה עמ' קמא-ז). והרי"י הכהן שי' הענדל (שם גליון ו עמ' קצו).

ולשיעור טפח על טפח, ראה לקמן פרק הבא ס"א שלמעשה נבנה הנקב 10X15 ס"מ. וראה לקמן סי"ד – מדת הטפח לענין מקוה.

5) ראה גם אגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (חי"א אגרת ג'תשעט): "במ"ש אשר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע רוצה שיהי' שני נקבים בתחתית המקוה שבין שתי המקואות הנמצאות זו על גבי זו, הרי גם בעצמו מעורר ע"ד טעמים האפשרים. והפשוט ביותר, שאם מאיזה טעם יתמעט נקב אחד הנה השני יכשיר המקואות. וכידוע אשר בעניני מקוה מהדרין ככל האפשרי".

6) הטעם לזה, הוא כאמור כאן "בכדי שלא יהא חשש זחילה" – בשעה שהסתימה אינה טובה כל כך.

עוד טעם בזה (שלא יהי' שום נקב במקוה), ובהקדים:

תנן (מקוואות פ"ו מ"י): "האביק שבמרחץ, בזמן שהוא באמצע פוסל, מן הצד אינו פוסל מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק כשר ואם לאו פסול. רבי אלעזר ב"ר צדוק אומר אם מקבל האביק כל שהוא פסול".

ופירש ר"ש: "אביק הוא לשון חקק ... והאי אביק כלי מתכות הוא ומשוקע באמבטי ויש בו נקב, דכשנמאסים מי האמבטי מחמת טבילות פותחין הנקב שבאביק ויוצאין המים שבאמבטי וממשיכין לו מים אחרים נקיים וסותמין הנקב שלא יצאו המים, ובזמן שהוא באמצע פסל לפי שכל המים גרורין על גביו ... מפני שהם גרורים על גבי כלים, ואם הוא מן הצד לא פסל דאין המים גרורין על גביו, ואין כאן שאוב אלא מה שבתוכו, ושאר המים הוו להו כמקוה כשר סמוך לשאוב. ורבנן סברי דאם מקבלת האמבטי רביעית מים כשרים קודם שיגיעו לאביק כאילו מקבלת מ' סאה דמי, משום דרביעית שיעור מקוה הוא מדאורייתא למחטין ... רבי אלעזר ב"ר צדוק סבר דכיון דמקבל האביק כל שהוא [פוסל], כלומר בכל ענין שיהיה בין באמצע בין מן הצד בין מקבלת האמבטי רביעית קודם שיגיעו לאביק בין אינה מקבלת ... והלכה כחכמים". הרי שעכ"פ אם הנקב הוא למטה בתחתית המקוה, "שכל המים גרורין על גביו" הוא פסול לדברי הכל.

ולענין סתימה של עץ, שיטת הרמב"ם (הל' כלים פ"א ה"י): "כלי עץ ... מקבליהן ... מקבלין טומאה מדברי תורה, אבל פשוטיהן ... אינן מקבלין טומאה אלא מדברי סופרים". הרי שעכ"פ סתימת העץ מקבלת טומאה מדברי סופרים, ויש מקום להחמיר גם בזה שלא יהיו "שכל המים גרורין על גביו" (ראה ש"ך סקע"ו בענין הוויתו על ידי פשוטי כלי עץ שמטמא מדרבנן).

בזה דן כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בשו"ת תורת שלום (סי' סה), ומסיק: "ובכל תפוצות ישראל נהגו לסתום במגופת עץ, וכדומה שלא נמצא בשום מקום השקו"ט בזה משום פשוטי כלי עץ לדעת הרמב"ם ז"ל ... ונעשה כמו שעושין מעולם בכל ערי ישראל, במגופה של עץ".

אמנם שם דן באוצר מי הגשמים, שבזה נתבאר לקמן (סי"ב) שיש לעשות סתימה של עץ, ואין לחשוש שסתימה זו גורמת שהמים שבאוצר יהי' עליהם תורת מים שאובים. משא"כ כאן שסתימה זו מחזקת את המים בעת הטבילה במקוה זו, שהוא חמור יותר (כדלעיל הערה כד), יש מקום להחמיר בזה.

ואף שנתבאר בשו"ת צמח צדק (סי' קעא): "אם לומר כיון שהמים גרורים ומוחזקים מחמת הברזא גרע טפי, דאולי הברזא של עץ חשוב קצת כלי, ואם כן כשהמים גרורים על גבי כלי יש לומר דפסול, כדתנן ספ"ו דמקואות מ"י גבי האביק שבמרחץ כו'. אך זה אינו, דממקומו הוא מוכרע, דדוקא כשהאביק מקבל כל שהוא פסול ואם לאו כשר, וחכמים ורבי מאיר מקילי טפי מרבי אלעזר ב"ר צדוק, ואם באביק של מתכת אמרו כן כל שכן בברזא של עץ שפשוטי כלי אינו כלי כלל … בנידון דידן שהוא פשוטי כלי עץ שנעשה לשמש עם הקרקע".

והיינו שמדברי רבי אלעזר ב"ר צדוק, שהאביק אינו פוסל אלא "אם מקבל האביק כל שהוא", למדים גם לדברי חכמים ורבי מאיר, שגם הם אינם פוסלים אלא כשהאביק מקבל כל שהוא. והיינו אפילו באביק של מתכת, ומכל שכן בסתימה של עץ. ואם כן מובן שאין לחשוש בסתימת עץ לדין אביק. ומיירי בשו"ת צמח צדק שם אף לענין הטבילה בתיבה זו שסותמים הנקב שבו בסתימת עץ.

ובפרט כאן שנעשה לשמש עם הקרקע, ונתבאר בתוספתא (כלים ב"ק פ"ה ה"ו): "דכין של אולירין אף על פי שעשה לו פטפטין טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע".

אמנם מכל מקום יש מקום לומר שרבינו חשש גם בזה לכתחלה, שלא לעשות נקב וסתימה במקוה שטובלים בו, משני טעמים אלו, כמבואר באגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (חכ"ב אגרת ח'שמח): "הנפקא מינה בין מקוה ששואבין המים ממעל, או שיש נקב ברצפת המקוה, גדול מאד כמובן: חשש זחילה (בפרט לדעת האומרים שאיסור זחילה הוא מן התורה) אפילו באם הסתימה אין בה כל פקפוק, וביחוד כשסתימה היא בדבר שמקבל טומאה".

וכן נרמזו שני טעמים אלו שם (ח"כ אגרת ז'תרצד): "מוכרח שהרקת המקוה תהי' מלמעלה, ולא מלמטה, מפני חשש זוחלין, אפילו באם הסתימה דלמטה בדבר שלא מקבל טומאה".

וכן נתבאר שם (חי"א אגרת ג'תקסח): "נהגו בכל מקום שידי מגעת – היינו שלא יהי' בכלל חור בהרצפה, ויוציאו המים על ידי פומפ" [=משאבה], וכדלקמן סעיף י.

וראה לקמן פרק ‎יב מ"ש בזה הג"ר משה לנדא.

7) היינו שמי הגשמים ומי העיר שבאים למקוה העליונה על ידי המשכה (כדלקמן ס"ז), יכולים ליכנס לתוך המקוה על ידי נקב בכתליו, אלא שהנקב הזה יהי' גבוה יותר ממדת ממדת המים שבו. וראה מה שדן בזה הרב אליהו לנדא לקמן פרק ‎יב.

8) ומטעם זה גם כתב בשו"ת תורת שלום (סי' נח): "בתחתית המקוה צריכים לעשות רצפה מצעמענט, בכדי שבמשך הזמן לא יהי' זחילה מתחת להדפנות. גם שיהי' נוח לנקות בעת מן העתים כשינקו את התחתון".

והיינו שמערבים בצמנט חומר שמחזק את הצמנט שהמים לא יזחלו דרכו (ראה מקוה כהלכה ע' קנג).

וראה לקמן פרק ‎יב בדברי הרב אשכנזי (ס"י), שמטעם זה כדאי לצקת את המקוה העליונה והתחתונה יחד, דכשאינם יוצקים ביחד יש חשש זחילה בהחיבור ביניהם; אלא שכותל בור התחתון עבה יותר, שעליו בונים את הרצפה שבין המקוה לבור התחתון (ראה מקוה כהלכה ע' קכד).

ועוד כתב בשו"ת תורת שלום (סי' סז): "והי' טוב שיתמלא הבאסיין והמקוה, למען לידע אם מחזיקים את המים, והעיקר נוגע בהמקוה עס זאל ניט רינען [=שלא יזחלו] ח"ו ... בכל אופן טוב למלאות תחלה המקוה, לראות אם לא יחסר המים". והיינו שממלאים המקוה ועושים סימן על כותל המקוה בגובה המים, וסוגרים את המקוה למשך יום, ואז רואים אם נפחתו המים או שהם נשארו בגובה המדויק שהי' אתמול.

ובנקב עם סתימה אין סומכים על בדיקה זו, כי שמא במשך הזמן תתקלקל הסתימה, ויתחילו המים לזחול מהמקוה לחוץ. וכן ברצפה של עץ אין סומכים על בדיקה זו, כי שמא במשך הזמן יתקלקל העץ, ויתחילו המים לזחול מהמקוה לארץ. וכן נתבאר בכמה מהפוסקים האחרונים (נלקטו ב"מקוה מים" ח"ג ע' קלה-ו).

*

ובאמת גם אם יש זחילה קטנה כזו אין המקוה נפסלת מעיקר הדין לכמה פוסקים, כמבואר בשו"ע (סי' רא סנ"א): "ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעטת או נבלעים בקרקע מעט מעט, כשר, לפי שאין זחילתן ניכרת".

ומקורו בשער המים להרשב"א (שער ב): "נפרץ המקוה ומימיו יוצאים ונעשו זוחלין פסול ואין טובלין בו, לפי שנעשו כל המים זוחלין. ויראה לי שאף על פי שניקב המקוה ומימיו נוטפין מעט מעט או נבלעין בקרקע מעט מעט כשר, לפי שאין זחילתן ניכרת. ואם אי אתה אומר כן אין לך מקוה מים כשר שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט".

אבל בביאור הגר"א (שם): "דברי המחבר תמוהין, דהרשב"א כתב לשיטתו דסבירא ליה כפירוש הר"ש, אבל לפי מה שכתבתי בסעיף הקודם דאין נפסל אלא אם כן לא ישאר מ' סאה, ואז אף בכהאי גוונא פסול".

ובשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' קסד ס"ט): "מה שהשיג הגר"א ס"ק צ"ז על השו"ע סעיף נ"א, וכתב דדברי המחבר בשו"ע שם תמוהין, דבלא ישארו מ' סאה אף בניקב פסול, נהפוך הוא דדבריו תמוהין, דכיון שעל ידי נקב לא חשוב זוחלין כלל מה איכפת לן שאחר כך יטוף מעט מעט עד שלא ישארו בו מ' סאה, דכיון שעכשיו יש בו מ' סאה ויותר, והרי הוא מקוה כשר, וזחילה אין כאן, מהיכי תימא יפסול. וכ"מ מהראי' שהביא הרשב"א ... שנבלעין המים מעט מעט, אם כן אם במקוה רק מ' סאה מכוונות, הרי אחר כך כשיבלעו המים מעט יחסר ממ' סאה, ואפילו הכי כל שיש בו עכשיו מ' סאה כשר, כיון דאין זה זחילה".

אמנם רבים מהפוסקים האחרונים חששו לדברי הגר"א (נלקטו ב"מקוה מים" ח"ב ע' ל-לא. ח"ג ע' קלב). וגם בדעת הרשב"א והשו"ע יש כמה פירושים בפוסקים האחרונים (נלקטו ונתבארו ב"מקוה מים" ח"ב ע' כא-ט. ח"ג ע' קלא). לכן מחמיר רבינו בזה גם בזחילה מועטת שאינה ניכרת, על ידי קלקול העץ שבסתימה.

אמנם אם: א) הזחילה אינה ניכרת, ב) וגם ישארו במקוה מ' סאה, בזה יוכשר לדברי הכל, כמובא לעיל מהגר"א, וכדלעיל הערה כח. וכן נתבאר בדברי כמה פוסקים (נלקטו ב"מקוה מים" ח"ב ע' לז).

9) והיינו כאמור בסעיף הבא: "ואת השיש הזה [=שבין המקוה העליונה לבין הבור התחתון] יסירו לגמרי בזמן מילוי מי הגשמים לתחתונה דרך עליונה".

וכך כותב בשו"ת תורת שלום (סי' ס): "החפירה של המקוה צריכים לעשות בעומק יותר מחבפירה של הבאסיין [מאגר המים שבחצר], וטוב שהמי גשמים יגיעו במקוה למעלה על גבי הרצפה, כאשר דברתי עם הר"נ יחי', ולזה דרוש שיהי' החפירה בעומק יותר".

והיינו שמאגר מי הגשמים שבחצר יהי' גבוה יותר מהמקוה העליונה שבפנים, שכשיפתחו את הסתימה שבתחתית המאגר, ימשכו המים ממנו אל מקוה הטבילה העליונה, ודרכה יכנסו מי הגשמים לתוך הבור שתחת המקוה; כי אם יכנסו מי הגשמים ישיר לבור התחתון, דרך נקב שבכותל, יהיו גם בזה החששות הנ"ל.

ובתחלה היתה סברא לבנות את המקוה בקומה ראשונה של הבית, שאז לא הי' אפשר לסדר כל זאת. ואחר כך הוחלט לבנותה במרתף הבית, כנזכר שם (סי' סג): "המצאת ווידרין לעשות המקוה בהמרתף טובה וישרה היא".

ועד"ז נתבאר באגרות קודש אדמו"ר זי"ע (חכ"ב אגרת ח'רפא): "בכלל נכון מכו"כ טעמים שתהי' המקוה בקרקע ולא בקומה שני', ולכאורה גם מצד האדריכל צריך להיות הרצון לזה, וגם הוצאות הבני' תהיינה קטנות יותר".

10) בשו"ת תורת שלום (סי' סג): "שהרצפה שבין התחתונה והעליונה יעשה מצעמענט ביטאן".

11) למעשה הוא קצת פחות מאמה על אמה, כדלקמן פרק הבא ס"א (30X40 ס"מ) וס"ג (עשוי פתח מהמקוה עליונה לתחתונה, בערך רוחב חצי אמה, ובכלל בכדי שיוכל אדם לכנוס דרך שם, וסתום באבן שיש).

12) כדלעיל פרק ‎ה ס"ב, שמזמן לזמן צריך להחליף את המים שבבור התחתון במי גשמים חדשים, ואז צריך לרוקן את בור התחתון ולנגב אותו, כדי להיות בטוח שלא נשארו בו ג' לוגים מים שאובים, שאם ישארו בו ג' לוגים שאובים ישאר המקוה בפיסולו גם אחר שימשיכו בו מ' סאה מי גשמים, כמבואר בשו"ע (סי' רא סכ"ב): "היה המקוה חסר שלשה לוגין ונפלו לו שלשה לוגין מים שאובים לעולם הוא בפיסולו". ובש"ך שם (ס"ק נז) מביא מהאגודה (מקוואות סכ"ה): "אם לא שהוציאו כל המים וינגבו המקוה בסדינים".

וכדי שיהי' אפשר לנגב את הבור התחתון, צריך שיהי' השיש שבינם אמה על אמה כמדת אדם, שיוכל האדם להכנס דרכו לבור התחתון, כדי לנגבו.

*

במקוה שברוסטוב נבנה הפתח הזה והשיש ונקב ההשקה שבאמצעו – בפינת רצפת המקוה. אמנם כדי שהשיש והנקב שבו לא יפריעו לעמידה על גבי רצפת המקוה, יש הבונים את מדרגות המקוה באופן שישאר חלל תחתיהם, ושם בונים את הפתח אמה על אמה והשיש ונקב ההשקה שבאמצעו, כך שאינם מפריעים לעמידה על גבי רצפת המקוה. וכן הוא בתיקוני המקוה של רבינו הזקן (לעיל פרק ב ס"ג והערה כג): "נקב בקצה השוליים (שיהיה תחת השליבות)". וכן כתב הרז"ש דווארקין (תפארת יהודה קלמן ח"ב ע' 75): "מצד איזה טעמים טכניות רצוי לעשות המקוה התחתונה תחת המדריגות".

ומטעם זה יש מתקינים גם את צנורות חימום מי המקוה תחת המדרגות (ראה מקוה כהלכה ע' רא).

13) והיינו שכל פעם שמחליפים את מי הגשמים שבבור התחתון, יעלו מי הגשמים על גדות הרצפה שבין הבור התחתון למקוה העליון. ואחר כך ימלאו את המקוה העליון במי העיר.

ונתבארו בזה שני טעמים:

א) באגרות-קודש (ח"ג אגרת תקנב): "אולי אפשר לומר הטעם, כדי שלא יתקבצו ג' לוגים מים הבאים ממפעל העירוני במקום נמוך שבמקוה העליונה טרם שישיקו המים".

ב) שם (אגרת תקפה): "מה שכתבתי לו הטעם לפענ"ד בהוראת כ"ק אדנ"ע, שהמים דמקוה התחתונה יכסו רצפת מקוה העליונה טרם יזרמו לשם מים שאובים – נמוקי פשוט – כי אז תהי' נתינת מים שאובים במקוה כשרה, מה שאין כן כשיכנסו מקודם מים שאובים יוכשרו רק על ידי השקה, וק"ל".

ועד"ז נתבאר שם (חי"ז אגרת ו'תסב): "מה שכתב שעשו עוד אוצר מן הצד כדי שתהי' זריעה – הנה עפ"י האופן דכ"ק אדמו"ר נ"ע שהיא מקוה על גבי האוצר, והוא רצה שיעלו מי התחתונה על גבי רצפת העליונה (ע"פ הרי"ל שי' לנדא), הנה הרי זו זריעה באופן היותר מועיל, שאין צריך השקה כלל לכל הדיעות, כמובן".

והתועלת בזה היא כמבואר לעיל (פרק ‎ד ס"ד), שיש פוסקים הפוסלים נתן סאה ונטל סאה בהשקה, ומכשירים נתן סאה ונטל סאה בזריעה.

*

אמנם תמה על זה באגרות-קודש שם (אגרת תקנב): "ובכל אופן כשירצו לנקות מקוה העליונה בלא התחתונה, איך יתנהגו?".

והיינו שכשמנקים את המקוה העליונה (ואין מחליפים את מי הגשמים שבבור התחתון) מוציאים את כל המים שבו, ולא ישארו מי הגשמים עולים על גדות הרצפה של המקוה העליונה.

ואולי היו ממלאים אז מעט ממי הגשמים שבמאגר המים שבחצר, ש"תמיד רצוי שיהי' מחסן מי גשמים בכדי שיהיו מוכנים להחלפה", כדלקמן סעיף ט (כעין זה כתב הרב יוסף יצחק אלפרוביץ, ב"כפר חב"ד" גליון 1059 ע' 11).

ובאגרת נוספת (חי"ז אגרת ו'תסב) מצא עצה גם לזה: "גם אם לא יעלו על הרצפה, יש לסדר שהשאובים יפלו ישר בנקב ההולך לאוצר התחתון, דהיינו זריעה".

וראה מ"ש בזה הר"י שי' הורביץ, בקובץ אהלי שם גליון 5 עמ' קלט-קמא. ומה שדנו בזה לקמן פרק ‎יב, הרב פעווזנער והרב אשכנזי.

14) כאמור לעיל (סעיף ב): "שיהיו שני נקבים כאלה, אחד במקום אחד והשני בפנה אחרת". ועל זה כותב כאן, שאחד מהנקבים יהי' בתוך השיש. אפשר שהוא מטעמי נוחות, ואפשר שיש בזה גם דיוק בהידור המקוה.

יש מי שרצה לבאר הטעם (אהלי שם גליון ה עמ' קמב-ג), כדי שאף אם ישחק השיש ויהי' בו בית קיבול קצת, על ידי נקב זה לא יהי' כלי המקבל טומאה. אמנם גם בכלי ממש שבתוך המקוה מועלת הטבילה, שהרי מטבילין כלי בתוך כלי (סי' רא ס"ט), ורק זאת שלכמה דיעות יש בזה גזירת מרחצאות (סי' קצח סל"א), דהיינו שמא יטבלו בכלי שאינו בתוך המקוה. וגם הסוברים גזירה זו היינו דוקא בכלי עץ ולא בכלי חרס (שם, וראה חי' צמח צדק קעח, ג-ד), ועאכו"כ שלא בכלי אבן.

טעם נוסף לזה – ראה לקמן פרק יב מ"ש הגרמ"ש אשכנזי.

וכדי שהנקב שברצפה לא יפריע לעמידה על גבי רצפת המקוה, יש העושים את שני הנקבים בשיש הזה, אשר אותו מעמידים בחלל שתחת המדרגות (כדלעיל הערה קג), כך שאין השיש ושני הנקבים מפריעים לעמידה שעל גבי רצפת המקוה (אבל ראה מ"ש הגרמ"ש אשכנזי – לקמן שם).

15) עתה שנתגלה המקוה שבנה ברוסטוב, ומדדו את מדותיו של הבור התחתון: ארכו 142 ס"מ, רחבו 108 ס"מ וגבהו לערך 93 ס"מ. בס"ה לערך: 1,426 ליטר.

וראה בדברי הרב אליהו לנדא (לקמן פרק ‎יב), שהעתיק מדברי אביו שרשם אז, שלפועל היו בבור התחתון 16,128 ווערשאק מעוקבים, שהם לערך 1,417 ליטר.

והנה שיעור המקוה נתבאר לקמן (סי"ד): 726 ליטר; שלפי זה יהי' שיעור הכפול 1452 ליטר.

ולקמן הערה קלד נתבאר שהשיעור הנכון לפי חשבון זה הוא 723 ליטר; שלפי זה יהי' שיעור הכפול 1446 ליטר.

היינו שלמעשה הי' בבור התחתון קצת פחות מכפול.

16) וגם החשש שיתערבו קצת מי הגשמים שבבור התחתון עם המים השאובים שבמקוה, וכשיחליפו המים שבמקוה ישארו בבור התחתון פחות משיעור מ' סאה, כדלעיל (פרק ‎ה ס"ב).

17) אלא שעדיין יש חשש שברבות הימים ישארו בבור התחתון פחות משיעור מ' סאה, ולכן הנהיג להחליף מזמן לזמן גם את מי הגשמים שבבור התחתון, כדלעיל שם.

18) היינו מלבד המדרגות, כדלעיל בתיקון המקוה של רבינו הזקן (פרק ‎ב ס"ב), אשר אורך המקוה הוא 14 טפחים, מלבד השליבות. ונתבאר לעיל (הערה טז) שהכוונה היא לשיעור טפח שלפני חזרה, שהיא לערך 10 ס"מ, ושיעור 14 טפחים הם לערך 140 ס"מ (כדלקמן פרק ‎י).

ועתה שנתגלה המקוה שבנה ברוסטוב, מדדו את ארכו: 1.42 – מלבד המדרגות. רוחב המדרגה – 24 ס"מ. וביחד – 1.66 מטר.

19) גם "אם היא ארוכה" (בגובה 1.66 מטר לערך), וכדלעיל (פרק ‎ב ס"ב והערה טז).

20) כמבואר בתיקון המקוה של רבינו הזקן (לעיל פרק ‎ב ס"ב): "וראשה יהיה על השליבה התחתונה, רק שלא יהיה שערה חוץ למים".

והעיר ע"ז כ"ק אדמו"ר זי"ע (אגרות קודש ח"ג אגרת תקנב): "לכאורה דבר קשה הוא, כי המים מגביהים, וצריך להתאחז באיזה דבר, – ולהעיר מ"תיקון המקוה" לאדמו"ר הזקן: ובידי' תאחוז כו' – ובמילא נעשו קמטים. וחומרו נעשה קולו".

והיינו כאמור בתיקון המקוה של רבינו הזקן: "דהיינו שתדחוק רגליה בדופן הקצר של התיבה סמוך לשולים, ובידיה תאחוז בשליבה הסמוכה לדופן הקצר שכנגדו".

ועיקר השאלה בזה – מהקמטים שנעשו בגופה על ידי שאוחזת בידיה כו', ולא מטעם חשש חציצה כאשר אוחזת בידיה, וכן מה שאוחזת ברגליה בדופן השני.

והטעם בזה, שהרי שנינו במשנה מקוואות (פ"ז מ"ז): "מפני שהמים מקדמין". ושם (ספ"ח): "ואם הדיח את ידו במים טהורים". ובשו"ע (סי' קצח סכ"ח): "שמשקה טופח שעל ידיה חבור למי המקוה".

21) הרבנית רבקה, כלת אדמו"ר ה"צמח צדק" ואמו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע.

22) והיינו כאשר המים שבמקוה הם נמוכים מדאי, כמבואר בתיקון המקוה של רבינו הזקן (לעיל פרק ‎ב ס"א): "שגובה המים במקוה צריך להיות כחצי אמה ממעל לטיבורה, בכדי שלא יהיו קמטים בבטנה כאשר תשוח ראשה ביותר אם היא טובלת מעומד. ולפי שקשה הדבר מאד להטיל מים חמין הרבה כל כך למקוה, לכן ההכרח הוא שתטבול במתיחת גופה לארכה תחת המים כעין דג לאורך התיבה".

וכן הוא גם במקוה שבנה ברוסטוב, שגובה הכתלים הם 140 ס"מ, אבל גובה המים שבמקוה היו הרבה פחות מזה (ראה לקמן פרק ‎יב, בדברי הרב ירוסלבסקי והרב אליהו לנדא), ולכן הצריך אשר הטבילה תהי' רק בשכיבה כדג". ולכן הי' "ככה עיקר הטבילה", "במתיחת כל הגוף" לאורך המקוה.

וכל זה הוא בזמניהם שהי' "קשה הדבר מאד להטיל מים חמין הרבה כל כך למקוה" עד לגובה "כחצי אמה ממעל לטיבורה" של האשה. אמנם בזמנינו רגיל יותר למלאת את המקוה מים חמים בגובה הנ"ל (ראה אגרות משה יו"ד ח"א סי' קו. מקוה מים ח"ג ע' סא). ולכאורה אין הכרח לפי זה "שתטבול במתיחת גופה לארכה תחת המים כעין דג", כמובא לעיל מתיקון המקוה של רבינו הזקן (ראה לקמן פרק יב מה שכתב הרב ירוסלבסקי).

אמנם נתבאר בשו"ת תורת שלום (סי' עב): "אצלינו הנהיג רבינו בעל השו"ע נ"ע טבילה כדג, אם כי המקוה עמוק, כי כבד הדבר שיהי' השיעור הנ"ל לכולם, ועתה בשערות הארוכות החשש ביותר" (ראה לעיל הערה טו).

יוצא אם כן לכאורה שאין הכרח למלאת את המקוה עד לגובה "כחצי אמה ממעל לטיבורה". אמנם כתבו כמה פוסקים (נלקטו במקוה מים ח"ג ע' סג) שאין לטבול כדג במים נמוכים אלא בשעת הדחק, ולכתחלה יהי' גובה המים "כחצי אמה ממעל לטבורה".

והנה גובה חצי אמה ממעל לטבורה הוא לערך 120 ס"מ לבינוניות, 115 ס"מ לקצרי הקומה, ו-130 ס"מ לגבוהי הקומה (ראה לעיל הערה ט. מקוה כהלכה ע' נה).

ועל פי כל הנ"ל נראה שלכתחלה יהי' מקום הטבילה:

א) באורך לפחות 170 ס"מ (שגם גבוהי הקומה יוכלו לטבול בו כדג במתיחת גופה). וזה יספיק גם לגבוהה יותר, כדלעיל (הערה טז), שאם המים גבוהים יותר מאמה, אזי עדיף לטבול כדרך גדילתה (כדלעיל הערה יא).

ב) גובה המים 130 ס"מ (שגם גבוהי הקומה יוכלו לטבול בו בעמידה).

ג) גובה כתלי המקוה לפחות 140 ס"מ (כדי שגם בעת טבילת האשה בו לא יעלו המים ויזחלו מחוץ למקוה. ראה מקוה כהלכה ע' נב וע' סד).

ד) רוחב מקום הטבילה יהי' לפחות 60 ס"מ (שלא תצטרך האשה לדחוק עצמה בעת הטבילה).

ויתירה מזו: נתבאר באגרות קודש אדמו"ר זי"ע (ח"ג אגרת תקמ): "כשבאה אשה קצרת קומה לטבול מוציאים חלק ממי המקוה כמובן רק מהיתר על שיעור מרווח".

וכדי שיהי' גובה המים מתאים הן לקצרי הקומה והן לגבוהי הקומה, יש הבונים את המדרגה התחתונה רחבה עד סוף אורך המקוה, שהיא גבוהה מרצפת המקוה 15 ס"מ (ראה לקמן ריש פרק ‎יג – צורת מקוה כזו). והיינו:

א) גובה המים מרצפת המקוה – 130 ס"מ (כנ"ל).

ב) גבהם מהמדרגה התחתונה הרחבה – 115 ס"מ (ראה מקוה מים ח"ג ע' סו-ח. מקוה כהלכה ע' קנו-ז).

ג) רוחב המדרגה התחתונה – לפחות 35 ס"מ (שהוא מעט יותר מד' טפחים, כמבואר בשו"ע סי' קצח סל"א: "ותהיה המדרגה רחבה ארבעה, מקום הנחת הרגל, כדי שיהא בה שיעור מקום לבל תפחד ליפול ממנה").

והנה יתבאר לקמן (סעיף יד והערה קלד) ששיעור מ' סאה מים במקוה יהי' 726 (או 723) ליטר. אבל באופן זה הרי יהיו במקוה זו מינימום של 2000 ליטר מים.

23) מטעם שיתבאר בסעיף הבא.

24) כמבואר ברמ"א (סי' רא סמ"ו): "ויש אומרים דאין המשכה מועלת אלא דוקא על גבי קרקע הראוי לבלוע בה". והיינו על גבי קרקע עשוי ממלט (צמנט) הראוי לבלוע (כדלקמן ס"ט וסי"ג).

וראה גם אגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (ח"ז אגרת ב'כג): "מה שכתב שבמקום שרוצים להמשיך – המי גשמים – שצריך להיות בקרקע הראוי לבלוע, אם מותר לעשות זה ממלט (צעמענט). הנה כבר הובא בדרכי תשובה למקואות סימן ר"א ס"ק ר"ו בשם שו"ת אמרי יושר "דפשיטא דעל ידי צעמענט כשרה ההמשכה" (ועצ"ע ובירור אם לא נשתנה המלט מאז)".

ונוהגים עתה לעשותו בצמנט רך ש10% שבו הוא מלט ו90% חול (ראה מקוה כהלכה ע' פא).

ותהי' ההמשכה באורך ג' טפחים, כמבואר בשו"ע (סי' רא סמ"ה): "שיעור המשכה זו אין פחות מג' טפחים".

25) שכאשר מי העיר יכנסו למקוה דרך המשכה, תוכשר המקוה מעיקר הדין, אפילו אם לא היו בה מ' סאה מי גשמים, כמבואר בשו"ע (סי' רא סמ"ד): "מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים, והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים למקוה ... הרי הוא כשר ... שהשאובה שהמשיכוה, כשרה אם היה שם רוב מ' סאה מן הכשר".

וגם אפשר שלא יהי' בזה חשש נתן סאה ונטל סאה אפילו לדעת הראב"ד (ראה לקמן פרק יב מה שהביא הרב ירוסלבסקי).

ומזה מובן שגם המים החוזרים למקוה מהפילטר (מסננת) באים דרך המשכה בתוך הקיר.

וראה לקמן פרק יב מה שהביא הגרמ"ש אשכנזי, להזהר שאחר המשכה זו, בהכנס המים למקוה, לא יגעו ברדיטורס וכיו"ב, דבעינן הוויתו על ידי טהרה; והרי הרדיטור הוא כלי מתכת שחקק ולבסוף קבע.

*

ומטעם זה הוצרך רבינו לסדר, שחימום מי המקוה יהיו אחרי כניסת מי העיר לתוך המקוה, וכפי שהורה לעוסקים בבניית המקוה (שו"ת תורת שלום סי' ס): "ובדבר לחמם את המקוה, כאשר היא אצל דופן התנור הגדול (אמאסיסווקי [=תנור מסיבי, רוסי]), אפשר יכולים לעשות שתתחמם מן התנור על ידי טרובין [=צינורות מים רותחים מהתנור, שיעברו במקוה ויחממו את המים], או אפשר יכולים לחממה על ידי פארע מהבאק מים רותחים [אדים מדוד החימום] שיהי' מהפליטא"

ועוד שם (סי' סב): "ולהחם המקוה הי' טוב שיהי' על ידי פאראויק [מיחם של אדים] קטן, כאשר הציע לי וידרין.

וראה גם לקמן פרק הבא ס"ב, אודות מקום "צנור הקטור" לחמם מי המקוה, ומקום עמידת "מיחם האדים". ולקמן פרק ‎יב בדברי של הרב אליהו לנדא בזה.

26) של מאגר מי הגשמים, שנבנה בחצר, אשר לשם היו יורדים מי הגשמים מהגג, ומשם היו יורדים מי הגשמים מהאוצר אל המקוה – על ידי פתיחת הברזה שבשולי האוצר.

27) היינו תעלה שתחת הקרקע, בין מאגר מי הגשמים שבחצר ובין המקוה שבמרתף הבית, והיא עשויה מצמנט רך הראוי לבלוע.

28) והטעם לזה ביאר בארוכה בתשובתו (שו"ת תורת שלום סי' סו): "מי גשמים הנקוים דרך צנורות הגגות לבנין אבנים שבתוך הקרקע הנק' באסיין, וממנו הולכים דרך סילון של חרס למקוה, וכשמתמלא המקוה סותמים צנור הבאסיין במגופה, וכשרוצים להחליף מי המקוה, אחרי שמנקים אותו היטיב, מסירים המגופה ונכנס בו מהמים הנקוים בהבאסיין. אם יש בזה חשש כח אדם בהסרת המגופה".

ואחרי שמאריך ומבאר שיטות הפוסקים בזה, מסיים: "ומעתה נבוא לנידון דידן בהמגופה שבהבאסיין, אם הסרת המגופה פוסל משום תפיסת ידי אדם. ולכאורה אין בזה תפיסת ידי אדם כי הוא רק הסרת המונע בלבד שהרי אין זה שמביא את המים רק מסיר מניעת המים ועל ידי זה המים באים ממילא ... אך בנטילת ידים לסעודה שצריכים כח גברא וכר' יוסי בספ"ג דידים, וכתב רבינו נ"ע בשו"ע או"ח סי' קנ"ט סעי' י"ח דהסרת דבר המונע שפיכת המים כאילו שפך המים בידיו, ועל כן מועיל הסרת הברזא לכח גברא. הרי דזה שמסיר את הסתימה הרי זה כאלו מביא את המים, ואם כן הסרת המגופה הרי זה תפיסת ידי אדם ... הרי גבי נטילת ידים כתב הטור, וכן הוא בשו"ע ס"ט, דצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה, דרק שפיכה הראשונה היא שבאה מכחו, אבל אם לא סתם בהברזא והלכו המים אין זה כח האדם, ועל כן צריך לסתום ולפתוח בכל שפיכה ושפיכה. ומהתם נלמד להכא דרק בשפיכה הראשונה שייך תפיסת ידי אדם ... ואם נאמר שזהו תפיסת ידי אדם, צריכים המשכה ... ומכל מקום נראה לי לעשות סתימת המגופה בהבאסיין [=מאגר המים שבחצר] בכדי שיביאו המים למקוה דרך המשכה".

וכן כותב שם (סי' סב): "אך זאת אצלי לעיכובא, שמהבאסיין להמקוה יהי' המשכת המים כשיעור המשכה על גבי דבר הבולע את המים, בכדי להכשיר החשש מפתיחת הסתימה של הבאסיין בידי אדם".

וכיון שבעת פתיחת נקב המאגר, באים המים שבו בזרם חזק, לכן צריך לדייק, ששיעור ג' טפחים של ההמשכה יתחיל – ממקום הפסקת הזרם הזה (ראה מקוה כהלכה ע' קמט).

ליקוט שיטות הפוסקים בזה, אם הסרת הברזא נק' הוויתו על ידי תפיסת ידי אדם, ואם מועילה המשכה בתפיסת ידי אדם, ראה "מקוה מים" עמ' ל-לב.

29) וכך כתב בשו"ת תורת שלום (סי' סז): "טיקטינער אמר לי שעשו סתימת מגופה גם להנקב שבמקוה, היינו במקום הילוך המים מהבאסיין להמקוה עשו סתימה, לבד סתימת הבאסיין, וזה למותר לגמרי, כי הכוונה בעשיית הילוך המים מהבאסיין להמקוה שיהי' על גבי לבנים עם צעמענט הוא, בכדי שבהסרת הסתימה מהבאסיין ילכו המים דרך המשכה על גבי קרקע, והסתימה שנעשה בהמקוה סותר לגמרי הכוונה הזאת, כי שם הרי לא יהי' המשכה על גבי קרקע כי אם הולך ישר להמקוה. ועל כן אינו צריכים הסתימה הזאת, ויהי' סתום רק הבאסיין, ובהסרת הסתימה מהבאסיין ילכו המים בלי עיכוב להמקוה. ואם סתמו בב' המקומות, צריכים להסיר תחלה הסתימה שבמקוה, עס זאל אראפ המים שבהצנור ההולך להמקוה, היינו המים שמן סתימת הבאסיין עד סתימת המקוה, ולנגב המים האלו, אויס ויסין טרוקן, ואחר כך לפתוח סתימת הבאסיין".

30) כיון שסוכ"ס, גם במקוה על גבי מקוה, בור התחתון מתמלא לאט לאט ברפש וטיט, וגם מתחלפים קצת המים שבבור התחתון, לאט לאט, ובמשך זמן רב לא ישארו בו מ' סאה מי גשמים, וכדלעיל (פרק ‎ה ס"ב, ובהערה קז). ולכן צריך לנקות מזמן לזמן את הבור התחתון, ולמלאתו במי גשמים שנשמרים במאגר המים שבחצר.

31) בתחלה היתה סברא לבנות את מאגר המים בתוך הבית (או המרתף) כדי שיהי' שמור יותר, וע"ז כתב רבינו (שו"ת תורת שלום סי' סב): "בדבר לעשות הבאסיין בבית, איני יודע המעלה בזה, הלא בבית במהרה יותר יתקלקלו המים. וכשיהי' בחצר איך יתערבו בו מים אחרים כאשר יהי' מכוסה בהמאסטאוואיע [=מדרכה] והסילון המוליך הגשמים מהגג יכנוס בתוך הקרקע, כאשר עשוי בחצר של ווייסמאן. ויהי' מכוסה מכל צד ופנה".

32) ליד מאגר מי הגשמים שבחצר, יש בור בקרקע, משם פותחים מבחוץ את סתימת הנקב שבמאגר, כדי שיצאו מי הגשמים מהמאגר אל המקוה – דרך התעלה שתחת הקרקע, העשויה מצמנט רך הראוי לבלוע.

33) ולא על ידי נקב וסתימה, כדלעיל סעיף ג, ובשוה"ג שם.

וכן נתבאר באגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (חי"א אגרת ג'תקסח): "נהגו בכל מקום שידי מגעת – היינו שלא יהי' בכלל חור בהרצפה, ויוציאו המים על ידי פומפ (נאסאס), וטוב יותר על ידי נאסאס הנקרא סיפאן, וידוע לעוסקים בכגון דא".

משאבת סיפון הוא צינור בצורת האות חי"ת, שהרגל החיצונית ארוכה יותר, וזה גורם שהמים נוזל מהמקוה הגבוה יותר, לרצפה (או ביוב) שמחוץ למקוה הנמוך יותר. ואם כן מובן שהמשאבה הזאת לא תהי' בתוך המקוה בעת הטבילה, שאז היא יכולה לגרום לזחילה גם בשעה שאינה פועלת.

ועדיף שתהי' הרצפה בשיפוע מעט, וצינור המשאבה היא במקום הנמוך יותר, שאז לא ישארו מים במקוה אחרי הניקוי (ראה מקוה כהלכה ע' סה וע' קנז).

והעירני ידידי הרב גרשון שי' גראסבאום, שלפעמים יש בזה חשש שישכחו ותישאר המשאבה פועלת גם בעת הטבילה, ואז נכנסים לחשש זחילה (ראה שו"ת קנה בשם ח"ב סי' פה אות ב. מקוה מים ח"ג ע' קלו. מקוה כהלכה ע' קסא). ולכן כדאי להתקין, שמעל גבי המקוה תהי' מנורה ירוקה, שנדלקת באופן אוטומטי – עם הפסקת הפעלת המשאבה. מתחת למנורה ישנו שלט האומר "אפשר לטבול במקוה רק בשעה שהמנורה הירוקה דולקת".

34) ולא רק גומי, אלא גם משאר סוגי חומר מלאכותי, כמבואר באגרות קודש אדמו"ר זי"ע (חכ"ב אגרת ח'תמח): " לכתבו ע"ד ניילאן ופלאסטיק - כמדומה (קרוב לודאי) ישנם שינויים (עתה, ומשתנה גם מזמן לזמן) בהנוגע להדברים מהם עושים הנ"ל. וכיון שכ"ק אדנ"ע מחשב גומי לדבר המקב"ט - אין להשתמש גם בהנ"ל".

35) כן הבין מדברי רבינו רושם רשימה זו – הרב יעקב לנדא.

אמנם נתבאר הענין בתשובה ארוכה שכתב רבינו אל הרב נטע לערנער הנ"ל (שו"ת תורת שלום סי' סה), ומסיים: "ולמעשה הנה לכאורה בסתימא של רעזינא אין שום חשש כנ"ל, רק שזה דבר חדש, ואין אנו יודעין בבירור מה היא מציאותה (וכמדומה שאין להשיג מגופה גדולה כדרוש לענינינו), ועל כן להשתדל בזה איני יודע אם כדאי הדבר, ונעשה כמו שעושין מעולם בכל ערי ישראל, במגופה של עץ, ועם פאקוליע" [=חבל שעוטפים בו ראש המגופה של עץ, כדי לחזק את הסתימה].

ועל פי הדברים האמורים ברשימה שלפנינו, נתבאר בס' טהרת מים (עמ' קצח): "בנידון דידן שעושים מן הרובער מנעלים וכדומה וראוי למדרס אם יחדו אם כן אין צריך שיהא טווי וארוג. על השאלה: אם אמנם כשיחדו לכך מקבל טומאת מדרס, אבל כל זמן שלא יחדו, כמו בנידון דידן שאינו מיוחד כלל למדרס, איך יכול לקבל טומאת מדרס … השיב לי כ"ק אדמו"ר מוהרמ"ש שליט"א מליבאוויטץ, דכיון שיש שעושים סתימה של רובער בשולי המקוה ודורסים עלי' הרי הוא המעשה למדרס.

והוא באגרות-קודש (ח"ז אגרת א'תתקפח): "ומ"ש כת"ר שהרי לא יחדו למדרס, הנה י"ל בפשיטות, שכיון שסותמת היא חור הנמצא ברצפה, הרי נוסף ע"ז שלפעמים תכופות רק חלק קטן ממנו בולט על הרצפה ובמילא הטובלת או הסותם החור דורס עלי' ברגלו, אם באקראי או גם בכיוון כדי לסתום יפה פי החור, הנה גם אם בולטת ביותר, לפעמים מסתייעים בעמידה עלי' כדי לקחת דבר מעל גבי כותלי המקוה וכיו"ב, ופשיטא שאם דורסים עלי' אפילו באקראי ה"ז מהווה חלק מהרצפה ויחדוה לשם זה. ולא עוד אלא שאם גם דורסים עלי' כדי לסתום יפה החור, הרי סוף סוף נעשית על ידי סתימה זו חלק מהרצפה שלמדרס נועדה, וגם זה יחוד למדרס נקרא".

ועדיין צ"ע הכוונה, שהרי: א) אם הי' הפקק ברצפה ודורסים עליו, אזי מכל שכן שאסור להיות הפקק של עץ, שהרי פשוטי כלי עץ שעשוי למדרס מקבל טומאה מן התורה (רמב"ם הל' כלים פ"א ה"י). ב) נתבאר לעיל הערה צז, שגם כשאין דורסים על הפקק, אסר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע פקק של עץ במקוה הטבילה, כיון שמדרבנן פשוטי כלי עץ מקבלים טומאה להרמב"ם (ולא רק בפקק של גומי). ג) נתבאר לעיל סעיף ב, שהנקב שבין המקוה לבור התחתון נשאר תמיד פתוח, ואין בו פקק. ד) נתבאר לעיל סעיף ג, ששום נקב לא יהי' במקוה בשביל יציאת המים לחוץ. ה) באלו הנוהגים מקוה לצד מקוה, הרי הנקב והפקק הם למעלה ממ' סאה, ואין דורכים שם. ה) כאן מיירי בסתימה שבמאגר המים, שאין טובלים בו, ואין דורכים עליו. ו) נתבאר לעיל (הערה כד בסופה) שלא חששו לכתחלה במדרס אלא ברחב ד' טפחים.

36) ראה גם אגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (חי"א אגרת ג'תקסח): "וכיון שבין עץ ואבן קשה לצמצם ולהדק, הנה העצה לזה, שקרן הרצפה עושים חלק ממנו של עץ, ובתוכה חור הנסתם על ידי מגופה של עץ, והידוק עץ בעץ קל יותר".

ובשו"ת תורת שלום (סי' סה): "ונעשה כמו שעושין מעולם בכל ערי ישראל, במגופה של עץ ועם פאקוליע" (היינו חבל שעוטפים בו את ראש המגופה של עץ, כדי לחזק את הסתימה).

37) במשנה (מקוואות פ"ד מ"ג): "החוטט בצינור לקבל צרורות, בשל עץ כל שהוא ובשל חרס רביעית".

ונתפרש ברמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ו): "החוטט בצינור מקום לקבל בו הצרורות המתגלגלין במים כדי שלא ירדו עם המים, אם היה הצינור של עץ וחפר בו כל שהוא פוסל, שהרי כל המים שיורדין באין מתוך כלי שנעשה לקבלה ... ואם היה צינור של חרס אינו פוסל עד שיהיה בחקק כדי לקבל רביעית".

וכן נפסק בשו"ע (סי' רא סל"ו): "צינור שאין לו ד' שפות אינו חשוב כלי וראוי להביא על ידו מים למקוה, ואם חקק בו גומא אחת קטנה קודם שקבעו, אם הוא של עץ אפילו אין הגומא מחזקת אלא כל שהוא נעשה כולה על ידה כלי, וכל המים שעוברין עליו חשובין שאובים, ואם הוא של חרס, אין החקיקה פוסלתו אלא אם כן היא מחזקת רביעית".

ולכן יש לבדוק תחלה הגג אם אין בו גומות המעכבות את המים, שאז נעשים המים שאובים על ידם ונפסלים.

38) הם המרזבות, שמי הגשמים מהגג נשפכים אל המרזב שעומד בשיפוע קצת, וסמוך לסופו עושים נקב בתחתיתו, שדרכו יורדים מי הגשמים מהמרזב אל הצינורות שתחתיהם. ובקצה המרזב מתקינים לפעמים דופן, לעכב את המים הזורמים שלא ישפכו לחוץ, אלא יחזרו לנקב הסמוך. ומים אלו נעשים שאובים. ולכן הצריך רבינו "שלא יהיו סילונות פח (מרזבים אלו) סתומים".

ולענין דיעבד יש מחלוקת הפוסקים אם זה חשוב לכוונת קבלה (ראה מקוה מים ח"ג ע' קצב-ג).

39) בלי זויות, שאע"פ שעומד בצורה שאינו מקבל מים כלל, מכל מקום כיון שאפשר להעמידו בצורה שיקבל מים, יש להחמיר בו. וכ"ה באגרות קודש אדמו"ר זי"ע (ח"ג אגרת תקמ): "הסילונות שבהם הולכים מי הגשמים להבור לא יהיו כפופים".

וכן כשמחברים שני צנורות על ידי שתוחבים את קצוותיהם לתוך צינור קצר ורחב יותר, יש מקום עכוב המים בתוכו, ויש להחמיר בו (ראה טהרת מים סי' נג. מקוה מים ח"ג ע' קצח-ט).

וראה לקמן פרק ‎יב, בסוף דברי הרב אליהו לנדא, מה שרשם אביו הרב יעקב לנדא מהוראות רבינו אז: "הצינור המוליך את המי גשמים מן הגג להצינור של הבאסיין [=להתעלה שבקרקע החצר, דלקמן הערה הבאה], שהוא אצל החומה [=שהצינור הזה מהגג עד לקרקע הוא צמוד לכותל הבנין], צריך להיות עומדת בשוה, לא עקומה".

40) מהצינור שיורד מהגג, ועד למאגר המים שבחצר, עוברים המים דרך המשכה בתעלה של צמנט רך הראוי לבלוע. והטעם לזה בפשטות, שאפילו אם הי' על הגג איזה מקום המעכב המים, או סילון סתום וכיו"ב, כך שמקצת ממי הגשמים שבאים מהגג הם שאובים או הוויתם על ידי טומאה, מכל מקום נכשרים הם על ידי ההמשכה בתעלה.

ועוד הורה (שו"ת תורת שלום סי' סב): "והסילון המוליך הגשמים מהגג יכנוס בתוך הקרקע ... ויהי' מכוסה מכל צד ופנה".

41) האמור בסעיף זה נתבאר בפרטיות לקמן פרק ‎י.

42) הגר"י לנדא חישב זאת לפי המדה שכל וויערשאקע הוא 4.45 ס"מ. אמנם המדה המדוייקת יותר היא, שכל וויערשאקע הוא 4.445 ס"מ. ולפי זה יוצא שמדת האמה היא 62.23 ס"מ.

כי: 14 X 4.45 = 62.3

ואילו: 14 X 4.445 = 62.23

43) היינו 725,413,101 מילימטר מעוכבים.

אלא שהוא חישב זאת (כנ"ל) לפי המדה שכל וויערשאקע הוא 44.5 מ"מ. אמנם המדה המדוייקת יותר היא, שכל וויערשאקע הוא 44.45 מ"מ. ולפי זה יוצא שמדת המקוה היא 723 ליטר בקירוב.

כי: 143 X 44.53 X 3 = 725.413.101

ואילו: 143 X 44.453 X 3 = 722.970.634

44) ראה לקמן פרק ‎יב, בדברי הרב אליהו לנדא, שגם למעלה בקצה העליון של מאגר המים, נבנה נקב פתוח לניקוז עודף מי הגשמים שבאים אליו מהגג, שהרי כל מי הגשמים הבאים מן הגג זורמים רק אל התעלה המוליכה אל המאגר (ראה גם מקוה כהלכה ע' קמח-ט).