משך הסדר, ואמירת ביאורים בהגש"פ

יד

[א]

מנהג בית הרב, בקבלה מדור לדור, להתחיל את הסדר הראשון תיכף אחר תפילת ערבית ושלא להאריך בו, כדי לאכול את האפיקומן קודם חצות לילה. לא כן הסדר השני, אשר עורכים אותו בשעה מאוחרת בלילה, והאדמו"ר מאריך בביאור ההגדה ובענייני תורה והתעוררות לעבודה (ס' המנהגים, מהקדמת כ"ק אדמו"ר זי"ע לקונטרס חגה"פ תש"ג [לקוטי-דיבורים עמ' תא]).

ולהעיר מדברי אדמו"ר בשו"ע (תפא, א): בשאר הדברים הנוהגין בליל זה [חוץ מאכילה ושתייה אחר כוס שלישית ורביעית] אין חילוק בין ליל ראשון לליל שני בשום ענין (הזהירות באכילת האפיקומן קודם חצות לילה - כמו הפסח שלא היה נאכל אלא עד חצות - מבוארת בשו"ע אדמו"ר תעז, ו).

[ב]

רבותינו הק' היו אומרים ביאורים רק בחלק "מגיד" שבהגדה, החל מהפיסקא "הא לחמא עניא". ולא ביארו את כל העניינים כסדרם, אלא פעם פיסקא זו ופעם פיסקא אחרת. בפיסקא "כמה מעלות טובות למקום עלינו", לא היו מפסיקים בין ארבעה-עשר חרוזי "דיינו" עד "לכפר על כל עוונותינו", ואחרי פיסקא זו היו ממשיכים ומבארים. אבל לא אחר ברכת "אשר גאלנו". (על-פי שיחות כ"ק אדמו"ר זי"ע. ואילו ב'רשימות' להלן מסופר שמוהרש"ב נהג לומר בלילה הראשון ביאורים "בחצי השני" של ההגדה).

במנהגי הצדיקים מצינו חילוקי מנהגים, היו שהקפידו שלא לומר מלה במשך כל ה"סדר", ואחרים שהיו מפסיקים ואומרים דברי-תורה.