דברים שנהגו להקל

יז

"שרויה", וקולות נוספות

[א]

בסעודת ליל אחרון-של-פסח נוהגין לאכול "שרויה". וכן בסעודת יום אחש"פ (במים-אחרונים שוב מעבירין המים על השפתים). כך נהג כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע, כדי לעשות היכר בין שבעת הימים הראשונים ויום השמיני. 1 על-דרך שאין מברכים "לישב בסוכה" בשמיני-עצרת אף שמנהגנו לאכול אז - כל היום - בסוכה (ס' המנהגים)

[ב]

באחרון של פסח מהדרין לשרות (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע, פיסקא שלחן-עורך).

[ג]

בתשובתו של אדמו"ר הזקן (שתמציתה נעתקה לעיל עמ' מד) אודות בישול מצה ואכילת "קניידלאך", 2 נאמר: ומכל-מקום ביום-טוב האחרון המיקל משום שמחת יום-טוב לא הפסיד. עכ"ל. ומנהגנו, כנ"ל, שמהדרין לשרות (וראה בהע' 1). וכן אוכלים "קניידלאך" כדלהלן אות ז, וכך נהגו בשולחנו של כ"ק אדמו"ר זי"ע.

בדבריו אלו של אדמו"ר הזקן מפורש ענין הקולות באחרון-של-פסח. וראה גם בדברי הרמ"א (תסז, ח) ובשו"ע אדמו"ר (שם, יז-יט). עוד על קולות שונות באחש"פ, ו"שרויה" בפרט, ראה בקובץ תפארת-ישראל רוזי'ן (גל' כט עמ' 20-19) ובס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' שלג-שלד), נטעי-גבריאל (ג, עמ' ע-עד).

[ד]

באחש"פ היו אוכלים "שרויה". כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] היה מדקדק לאכול מצה שרויה דוקא. בכל ימות הפסח היה נזהר שלא לאכול מצה עם שום דבר מאכל (לבד מעם יין או "חלב שמור"), אבל באחש"פ - אף שהיה קשה עליו לאכול מצה שרויה - בכל זאת הקפיד לאוכלה "כדי להראות". והיה אוכל אז מצה עם רוטב הדגים ועם הבשר (כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ] שליט"א נוהג גם הוא כך) (ס' השיחות תש"ב, עמ' 105. [במקור נאמר, שמוהרש"ב היה אוכל את המצה "מיט די פיש יוך און מיט די פלייש". ושמא הכוונה: עם הדגים, עם המרק ועם הבשר.

וראה באות ז]).

וב'רשימות' אדמו"ר זי"ע (ממה ששמע מאדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"ב בריגא): אחרון-של-פסח פלעגט ער [מוהרש"ב] דוקא בראקען [=באחש"פ נהג מוהרש"ב בדוקא לשרות].

[ה]

באחש"פ, בסעודת הלילה, הפסיקו להזהר מ"שרויה".. משהתחילו לטחון בריחיים של-ברזל, אכלו גם באחש"פ מצה "שמורה", אך לא נזהרו מ"שרויה" (ס' השיחות ה'ש"ת, עמ' 71-70)

[ו]

באחרון ש"פ אוכל [מוהריי"צ] גם במזלג, וגם מרק. אבל גם אז רק "שמורה", ובלי סוכר (על-פי 'רשימות' כ"ק אדמו"ר זי"ע, ה, עמ' 21. מההנהגות בשנת תרצ"א בריגא)

[ז]

באחרון-של-פסח, הנה לא זו בלבד שלא נזהרו מאכילת "שרויה", אלא אדרבה, היו מהדרין לאכול דוקא "שרויה" ככל יכלתם. כך ראיתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ], שבכל מקום שהיה הדבר אפשרי, הקפיד במיוחד לשרות את המצה: בדגים, במרק - ולא הסתפק ב"קניידלאך" שבמרק, בבשר - בלחלוחית שבו, ובקאמפט [=ליפתן פירות] (שיחת אחש"פ תשי"ב, אות ט)

[ח]

אכילת ה"שרויה" היא בכלי הפסח הרגילים, ואין מגעילים אותם לשנה הבאה, אף שנחסרים כמה ימים לשנים-עשר חודש עד לפסח של שנה הבאה (שמעתי מהרה"ח ר' אליהו לנדא שי' בשם אביו הרב ע"ה, שכך נהגו בבית אדמו"ר מוהרש"ב. והמסופר לעיל עמ' פז על הגעלת-הכלים בבית מוהרש"ב, היה זה מקרה חד-פעמי).

וראה עוד המובא לעיל (עמ' רכב אות י) מס' מעדני-שמואל, ולהלן באריכות.

ובהגדת מהר"ז (עמ' כט): ומעשה רב ראיתי לנהוג, דאף אם חסרו איזה ימים מקרי ישן י"ב חודש, על-פי הגה"ק מאפטא זצ"ל.

[ט]

כשחל אחרון-של-פסח ביום השבת, יש נוהגים להכין את ה"קניידלאך" בשביעי-של-פסח, כמובן בכלים נפרדים ומיוחדים לכך (ראה: 'התקשרות', לט, עמ' 24 והע' 10; שם, מ, עמ' 18; ארחות-חיים החדש תקכז, ג)

וכך כותב הרה"ח רי"ל גרונר שי' אודות הנהגתו של כ"ק אדמו"ר זי"ע: זכורני ששנה אחת [כשחל בקביעות כזו] לא הכינו זאת [=את ה"קניידלאך"], ובליל אחרון-של-פסח, כשלא הביאום לשולחן, שאל כ"ק אדמו"ר לסיבת הדבר, וענו שחשבו שבקביעות כזו לא כדאי לבשל זאת, ולא היה מרוצה מכך כלל ('התקשרות', מה, עמ' 24).

בהגדת ברכת-אברהם דטשכנוב (עמ' 7, במנהגי הרה"ק ר"א): אם חל שמיני של פסח בשבת, הכינו ובשלו המצה שרויה בשביעי-של-פסח. וראה עוד בס' נטעי-גבריאל (ג, עמ' עה-עו).

[י]

וכתב בס' לקוטי מהרי"ח (מא, ב): וכן המנהג אצל כמה צדיקים חסידים ופרושים שאוכלים באחרון-של-פסח.. מצה מבושלת, אף שנזהרים בזה כל ימי הפסח. עכ"ל. וראה עוד לעיל (עמ' רכב אות י) מס' מעדני-שמואל. וראה עוד על אכילת "שרויה" באחש"פ, בס' אבני"ה-ברזל (עמ' לג אות מג): דרכו של רבינו [מוהר"נ מברסלב] זצוק"ל היה, לילך אחרון-של-פסח לבתו הצדקת אדיל, והיא היתה מכבדתו בשני קניידליך (ובשיח-שרפי-קודש דברסלב [ב, עמ' עה]

משמע שנתינת שני הקניידליך במרק לא היתה בדווקא, אלא מעשה שהיה כך היה). בס' אמונת-ישראל (פא, א): שמעתי מכבוד א"ז מו"ר זצ"ל [ר' אלימלך]

מגראדזיסק, שאא"ז המגיד הק' מקאזניץ זי"ע, בכל שביעי-של-פסח לעת ערב, היה עומד ומצפה שיראה כוכבים שיאכל מצות שרויים ופשוטים (ובכל שנה דיבר אז מזה).

בהגדת ביאלא (עמ' 77-75) מבאר בדרך החסידות את הטעם ל"מנהג ישראל תורה היא, שנהגו כל ישראל לאכול מצה שרויה באחרון-של-פסח", ובפתח דבריו כותב: הרה"ק מהר"י מניישטאט ז"ל היה אומר על זה "לשם יחוד וכו' הריני מקיים מנהג ישראל תורה היא".

אודות הנהגתו של הרה"ק רא"ד מבוטשאטש, מוסר הרב מניז'נוב בשלושה מספריו: היה מרגלא בפי הגה"ק מבוטשאטש ז"ל באחרון ש"פ, לומר לטבול המצה ברוטב, אם דמחמירין בזה כל הפסח (מיכלא-דאסוותא יח, ד); שמעתי שהיה מצוה באחרון ש"פ עלי החסידים, שיתנו מצות פשוטים בתוך הרוטב, כמו שנוהגין ההמון בכל הפסח (מיכל-המים ו, ג); וידעתי שהגה"ק מבוטשאטש זצ"ל הזהיר על שולחנו הטהור, לפרר המצות בתוך הרוטב. והנה מנהג רוב העולם שלא להשתמש בכלים שטומנין לשנה הבאה, באחרון ש"פ, ובאיזהו מקומן של שבחים אין מקפידין בזה (שו"ת הד"ר מהדו"ת, קונטרס הוד-והדר ב, ד).

והרה"ק הנ"ל עצמו האריך בספרו אשל-אברהם (מהדורא תנינא, סי' תסג), ללמד זכות על הנוהגים לבשל בפסח במים קמח ממצה טחונה, וכן חתיכות מצות אפילו עבות, מבשלים "קניידליך" ומפררין מצה אפויה לתוך המרק. ומסיים: ולזה נוהגים גם המחמירים על-עצמם ואינם אוכלים שום מצה מפוררת או מבושלת או מטוגנת כלל, ואוכלים מצה שרויה במרק באחרון-של-פסח, וכן אוכלים מה שקורין "קניידליך" - כי בדרבנן יום-טוב שני לכולי עלמא אין מידת חסידות להחמיר בחששות רחוקות.

אכילת מצה מבושלת, "שרויה" או קניידלאך באחש"פ, רשומה גם בהגדת צאנז (עמ' רכ - ולא בכלים מיוחדים לאחש"פ וגם אכל וחילק לכל מהקניידלאך שניתנו לשולחנו מאנשי העיר - וכל זה נהוג גם בבאבוב); בהגדת ברכת-אברהם דטשכנוב (עמ' 7); באהל-יוסף אמשינוב (עמ' קו); בילקוט אוהב-ישראל (אות נד - ושהיה זה מתוך הכלים הרגילים של פסח. אך ראה שם באות מד, שלפני פסח היו מכשירים את כל כלי הפסח); מנהגי בית-אהרן קרלין (עמ' 7 - וגם שתה מעד של פסח); קונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות עב - ושתיית מעד כנ"ל) ותפארת-איש (עמ' שפח). במנהגי-סקווירא (עמ' יא) שאכלו "שרויה" באחש"פ, אך גם אז נזהרו שלא להניח על השולחן מצה מגולה! בהגדת לעלוב (עמ' קכה) נמסר, שבסעודת שש"פ (באה"ק) אחר צאת-הכוכבים, היו אוכלים "שרויה" ומצות-מכונה בכלי הפסח הרגילים. אודות הרה"ק ר' שמעון מיערוסלב נמסר, שבאחש"פ הקל באכילת דגים-מלוחים ובשתיית מעד (אהל-שמעון, עמ' קיב).

אכילת "שרויה" באחש"פ בכלים מיוחדים לכך, אמורה בס' דרכי-חיים-ושלום (אות תקעב) ובמנהגי קרלין. בס' ערכי-יהושע (אות קח) נאמר, שהיו בביתו כלים מיוחדים לאכילת ה"שרויה" באחש"פ, שכך נהג חותנו שהיה מצאצאי הרה"ק ר"פ מקוריץ, וגם זוגתו. אך הוא עצמו לא דקדק בזה כל-כך. במנהגי-מהריי"ו (אות תד), שלא החמירו בחומרות הפסח, אך כנראה שלא אכל "שרויה", שהרי לא היו לו כלים מיוחדים לאחש"פ. ואילו בבית אביו היו כלים מיוחדים לאחש"פ.

במנהגי-קמינקא (עמ' פ), שלא אכלו "שרויה" באחש"פ, משום שהקפידו שיעברו שנים-עשר חודש שלימים על הכלים. אך בפסח שקודם שנת העיבור לא חששו, והיו אוכלים "שרויה" באחש"פ.

עוד בענין הכלים שאוכלים בהם "שרויה" באחרון-של-פסח, ראה בקובץ תפארת-ישראל רוז'ין (גל' כט עמ' 20) 3 ובס' נטעי-גבריאל (ג, עמ' עו-עז).

על הרה"ק רצ"ה מליסקא נאמר, שבסוף ימיו לא אכל מצה מבושלת אפילו באחש"פ (דרכי-הישר-והטוב ל, ב). ובקדושת-ישראל (אות נד): באחרון-של-פסח (בחו"ל) אין אוכלין מצה שרויה ולא מטבילין המצה, רק בברכת "המוציא" טובלין אותה במלח. כן מקובל מהרה"ק השרף מרן הרבי ר' אהרן לייב מפרעמישלאן זי"ע, שאליהו הנביא זכור לטוב גילה לו שני דברים: [א] שלא ישנה אחרון ש"פ משאר יו"ט פסח, זולת בזה שיטביל "המוציא" במלח, [ב] שלא ישנה שמע"צ משאר סוכות לענין ישיבה בסוכה (וראה גם לעיל לענין מצות פשוטות).

הדברי-חיים מצאנז עישן סיגריות באחש"פ והחתם-סופר השתמש באחש"פ בצוקער שלא השתמש בו בכל ימות הפסח (אוצר-החיים צאנז אות שסא, ובהע' שם), ואילו מהר"ם א"ש החמיר גם באחש"פ בכל החומרות (מובא בלקוטי-מהרי"ח מא, ב). ובהגדת לב-יחזקיה (אות קי), שבפסח לא השתמש בסוכר, מלבד באחש"פ שהשתמש בסוכר שיוצר תחת השגחה.

ולכללות ענין הקולות שמקילין באחרון-של-פסח, וראה המובא בס' אוצר-החיים (שם) מס' דרך-פקודיך, שכל דבר שאדם עושה מצד החומרא יותר משורת הדין, מהראוי שלא להחזיק בחומרא זו ביום אחש"פ. ומס' זרע-קודש, שיו"ט האחרון של פסח מורה על התחברות ישראל, שאין מחמירין כל-כך ואין אחד מחמיר יותר מחבירו ויכול כל אחד לאכול עם חבירו וכו'. ובשם הרה"ק רצ"ה מרימנוב מובא שם, שאחש"פ ושמע"צ הם בחינת ממוצע בין ימי הפסח והסוכות לימי החול, ולכן מקילין בהם בדברים הרבה, למען לא נרד פתאום מהקדושה [והשווה לאמור לעיל בהע' 1]. וראה המובא בס' שערי-האמונה (עמ' 78), בשם ס' צמח-דוד, "טעם דנהגו עדת ישראל מנהג של תורה ביו"ט אחרון של פסח, להקל מעליהם החומרות בעניני עסק שימור, והנה הוא לכאורה כמיקל על-עצמו ביו"ט שני שהוא מדבריהם, וחלילה זאת בישראל", עיי"ש.


1) אך קשה לומר שמשום עשיית ההיכר לבדה יהדרו לאכול "שרויה" (כדלהלן), ובפרט להדר ולשרות בכל מאכל ומאכל. וי"ל שבגלל שייכותו של יום אחרון-של-פסח לגאולה העתידה, שאז לא תהיה מציאות של רע וטומאה, הרי שעומדים למעלה מענייני חששות והזהירות מהן. ולא זו בלבד, אלא שבגאולה העתידה יהפך הרע לטוב, ומה שעתה הוא בבחינת חשש יהיה אז בבחינת טוב וקדושה, ויסייע לעבודת ה' מתוך שמחה. הארה וגילוי מכך היא עתה באחש"פ, ובשמחת יו"ט המתבטאת גם באכילת "שרויה", כדברי רבינו הזקן בתשובתו (על-פי לקוטי-שיחות, כב, עמ' 30 ואילך).

ובשיחת אחש"פ תשד"מ נתבאר, שאחרון-של-פסח הוא "ממוצע" בין חג-הפסח לשאר ימות השנה, ועובדה זו באה לכלל ביטוי בזה שאוכלים מצה "שמורה", אלא שמצה זו היא "שרויה". וזו נתינת כח להמשכת ענייני הפסח לימות החול, ושלא יבוא האדם לנפילת הרוח בצאתו מן העילויים דפסח לעבודת ימי החול (והשווה למובא להלן אות ט בשם הרה"ק מרימנוב).

בדרך אחר נתבאר ענין הידור ה"שרויה" בשיחת אחש"פ תשי"ב, שהוא ע"ד האמור בגמ' סוכה (לב, ב) הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא עיי"ש, וכך גם היות ורבוה"ק ראו ושמעו מרבותיהם שמותר לאכול "שרויה" באחש"פ, לפיכך הידרו לעשות כן בדוקא.

ובשיחת אחש"פ תשכ"ז נתפרש ע"פ המבואר בדא"ח שביצי"מ היה אסור החמץ, אך בשבועות הוא מצוה. וכך אחרי שנסתיימה עבודת שבעת ימי הפסח ועדיין עומדים בתוקף החשק למתן-תורה כפי שהיה ביום הראשון, הרי זה מעין הדרגה של מתן-תורה ושבועות, ויכולים לאכול מצה שרויה שהיא מעין החמץ.

2) בלשונו של אדמו"ר הזקן שם נקראים הקניידלאך "עיגולים". ובשיחת אחש"פ תשכ"ז נתבאר (בהמשך למובא בהע' הקודמת מאותה שיחה), שהעיגול אין לו ראש וסוף, וזה גם עניינו של מתן-תורה (שבגינו אוכלים "שרויה" באחש"פ) שבטלה הגזירה של "עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה", הראש נהיה סוף והסוף היה לראש, והוא החידוש של ה"עיגולים" לגבי ה"יושר". עיי"ש.

3) ומובא שם בזה"ל: מפי הגה"ח רבי שלמה שרייבר זצ"ל נמסר, שמרן הס"ק מרוז'ין זי"ע לא אכל שרויה באחרון-של-פסח, רק אם היתה השנה הבאה מעוברת. עכ"ל. ושמועה זו כנראה משובשת היא, והכוונה מן הסתם שבאחש"פ לא אכל הרה"ק מרוז'ין שרויה בכלים של פסח אלא רק אם היתה השנה הבאה מעוברת. שוב ביררתי אצל האדמו"ר מקופיטשניץ שליט"א, ולדעתו הדברים אינם מדוייקים, שהרי אצל אדמו"רי בית רוז'ין נהגו גם-כן לאכול שרויה באחרון-של-פסח.

1) אך קשה לומר שמשום עשיית ההיכר לבדה יהדרו לאכול "שרויה" (כדלהלן), ובפרט להדר ולשרות בכל מאכל ומאכל. וי"ל שבגלל שייכותו של יום אחרון-של-פסח לגאולה העתידה, שאז לא תהיה מציאות של רע וטומאה, הרי שעומדים למעלה מענייני חששות והזהירות מהן. ולא זו בלבד, אלא שבגאולה העתידה יהפך הרע לטוב, ומה שעתה הוא בבחינת חשש יהיה אז בבחינת טוב וקדושה, ויסייע לעבודת ה' מתוך שמחה. הארה וגילוי מכך היא עתה באחש"פ, ובשמחת יו"ט המתבטאת גם באכילת "שרויה", כדברי רבינו הזקן בתשובתו (על-פי לקוטי-שיחות, כב, עמ' 30 ואילך).

ובשיחת אחש"פ תשד"מ נתבאר, שאחרון-של-פסח הוא "ממוצע" בין חג-הפסח לשאר ימות השנה, ועובדה זו באה לכלל ביטוי בזה שאוכלים מצה "שמורה", אלא שמצה זו היא "שרויה". וזו נתינת כח להמשכת ענייני הפסח לימות החול, ושלא יבוא האדם לנפילת הרוח בצאתו מן העילויים דפסח לעבודת ימי החול (והשווה למובא להלן אות ט בשם הרה"ק מרימנוב).

בדרך אחר נתבאר ענין הידור ה"שרויה" בשיחת אחש"פ תשי"ב, שהוא ע"ד האמור בגמ' סוכה (לב, ב) הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא עיי"ש, וכך גם היות ורבוה"ק ראו ושמעו מרבותיהם שמותר לאכול "שרויה" באחש"פ, לפיכך הידרו לעשות כן בדוקא.

ובשיחת אחש"פ תשכ"ז נתפרש ע"פ המבואר בדא"ח שביצי"מ היה אסור החמץ, אך בשבועות הוא מצוה. וכך אחרי שנסתיימה עבודת שבעת ימי הפסח ועדיין עומדים בתוקף החשק למתן-תורה כפי שהיה ביום הראשון, הרי זה מעין הדרגה של מתן-תורה ושבועות, ויכולים לאכול מצה שרויה שהיא מעין החמץ.

2) בלשונו של אדמו"ר הזקן שם נקראים הקניידלאך "עיגולים". ובשיחת אחש"פ תשכ"ז נתבאר (בהמשך למובא בהע' הקודמת מאותה שיחה), שהעיגול אין לו ראש וסוף, וזה גם עניינו של מתן-תורה (שבגינו אוכלים "שרויה" באחש"פ) שבטלה הגזירה של "עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה", הראש נהיה סוף והסוף היה לראש, והוא החידוש של ה"עיגולים" לגבי ה"יושר". עיי"ש.

3) ומובא שם בזה"ל: מפי הגה"ח רבי שלמה שרייבר זצ"ל נמסר, שמרן הס"ק מרוז'ין זי"ע לא אכל שרויה באחרון-של-פסח, רק אם היתה השנה הבאה מעוברת. עכ"ל. ושמועה זו כנראה משובשת היא, והכוונה מן הסתם שבאחש"פ לא אכל הרה"ק מרוז'ין שרויה בכלים של פסח אלא רק אם היתה השנה הבאה מעוברת. שוב ביררתי אצל האדמו"ר מקופיטשניץ שליט"א, ולדעתו הדברים אינם מדוייקים, שהרי אצל אדמו"רי בית רוז'ין נהגו גם-כן לאכול שרויה באחרון-של-פסח.