כו

בליובאוויטש; שתיית ארבע כוסות

[א]

ההתוועדות באחרון-של-פסח היתה עוד לפני ייסוד ישיבת "תומכי תמימים"; גם אדמו"ר מוהר"ש נהג כן, היה יוצא להתוועד באחש"פ ויושב במשך כחצי שעה. המנהג להתוועד באחש"פ התחיל עוד בשנות אדמו"ר האמצעי (ס' השיחות תרצ"ז, עמ' 236)

[ב]

גם בימי מהר"ש נ"ע היה אז [באחש"פ] פארבריינגען, וגם דא"ח ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ששמע מאדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"ה בווארשא)

[ב]

כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע.. בסעודת יום אחרון-של-פסח אומר גם-כן דא"ח, אבל מאמר קצר 20-15 מינוט.. היה יוצא לסעודה זו 5-4.30 אחר חצות היום ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ששמע מאדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"ב בריגא)

[ב]

בשנת תרס"ו התחיל הסדר, אשר תלמידי תומכי-תמימים יאכלו יחד בחג-הפסח בהיכל הלימוד.. סעודת אחש"פ אכל אאמו"ר [מוהרש"ב]

ביחד עם התלמידים, וציווה לתת לכל תלמיד ארבע כוסות. ואמר אז: דאס איז סעודת משיח [=זו היא סעודת משיח] 1 (לוח 'היום יום', עמ' מז. והוא מס' השיחות תרח"ץ, עמ' 277) [ג]

בשנת תרס"ו הונהג לראשונה בליובאוויטש, שכל ה"תמימים" - בני ישיבת תומכי-תמימים - יאכלו בצוותא בחג-הפסח באולם הגדול; באחרון-של-פסח הזמינו את הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] לסעודת היום, ובסעודה זו ציוה הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק ליתן לכל ה"תמימים" ארבע כוסות יין. ואמר בשעת מעשה, שארבע הכוסות של הלילות הראשונים הן כוסות דמשה רבינו, והיום - באחש"פ - הן כוסות דמשיח 2 (ס' השיחות תש"ד, עמ' 111)

[ד]

מובן שההוראה [של ארבע הכוסות] היתה לא רק לשנה ההיא, אלא לכל השנים 3 (לקוטי-שיחות, ד, עמ' 1299. וראה גם אגרות-קודש אדמו"ר זי"ע, יג, עמ' קכא)

כך אמנם הנהיג כ"ק אדמו"ר זי"ע, אבל לא שמענו שנהגו כן בפועל מאז שנת תרס"ו. וכך משמע גם בדיבורי יום אחש"פ תשכ"ט (ס' המלך-במסיבו, א, עמ' שי), שבתגובה לדברי האומר שזהו חידוש של אדמו"ר זי"ע, שהרי לא נהגו כך אצל אדמו"ר מוהריי"צ וגם אצל אדמו"ר מוהרש"ב לא היה זה בקביעות, אמר הרבי: בכלל מתיירא אני מ"חידושים", אבל את המנהג הזה לא אבטל.

[ה]

יש מי שכתב, שעד כמה שידוע לו, ברוב השנים לא שתה כ"ק אדמו"ר זי"ע ארבע כוסות מלאים ('התקשרות', גל' מה, עמ' 26)

אך בהתוועדות אחרון-של-פסח תשמ"ה (אות נג), דיבר הרבי אודות שתיית ארבע כוסות מלאים דוקא (ועוד אמר אז, שניתן להוסיף ולומר "לחיים" גם על כוס חמישי).

[ה]

נוסף על זה שכל העניינים דתורה ומצוות (מעשינו ועבודתינו) מקרבים ומביאים את הגאולה העתידה, יש סגולה מיוחדת בעניינים אלה השייכים בגלוי יותר למשיח. ומהם, אכילת סעודת משיח באחרון-של-פסח ושתיית ארבע כוסות בסעודה זו. שכמו שארבע הכוסות שבלילות הראשונים של פסח הם כנגד ארבע לשונות של גאולה (הגאולה דיציאת-מצרים), עד"ז הוא גם בארבע הכוסות של סעודת משיח באחש"פ שהם שייכים לגאולה העתידה...

זה שבסעודת משיח הוא אותו מספר הכוסות שבלילות הראשונים דפסח, הוא לרמז שבכח כל אחד מישראל לבוא מיד מהגאולה דיציאת-מצרים (ארבע הכוסות בלילות הראשונים דפסח) לגאולה העתידה (ארבע הכוסות דאחש"פ), גאולה בפשטות למטה מעשרה טפחים.

ובוודאי שכל אחד ישלים את ארבע הכוסות, וגם אלה שספק אצלם אם שתו את כל ארבע הכוסות בכוונה זו (שזה שייך לגאולה העתידה) בוודאי ישלימו, כי שתיית ארבע הכוסות צריכה להיות באופן ודאי וברור, וכאמור, שעל-ידי זה מקרבים את הגאולה העתידה (ד"ה והחרים תשמ"ט. ס' המאמרים - מלוקט, ג, עמ' קכח-קכט)

[ו]

היום מלאו שלושים-ושש שנה [?] מאז שהחל - בליובאוויטש - סדר עריכת סעודת אחרון-של-פסח בהתוועדות ברבים בכלל, ובשמחת ה"תמימים" בפרט.. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] כיבד את כולנו - תלמידי ומנהלי ישיבת "תומכי תמימים" - בכיבוד פנימי, לסדר את סעודת אחרון-של-פסח יחד עם התלמידים, ראשי הישיבה, המלמדים ומנהלי הישיבה, ב"אולם הגדול" של הישיבה.

בלילה הראשון של פסח נכנס הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק בדרכו מבית-הכנסת ("האולם הקטן") לאולם הישיבה ("האולם הגדול") - לזמן קצר - לראות את הסדר שערכו עבור תלמידי הישיבה, ושימחנו בבשורה שאת "סעודת רבינו הבעש"ט" של אחרון-של-פסח יערכו - הרבי, אחיו הרז"א והרמ"מ, גיסו ר' משה הורינשטיין והאורחים - עם התלמידים באולם הישיבה.

ביום שלישי אחרון-של-פסח [תרס"ו], בשעה השניה אחר חצות היום התפללו מנחה, ואחר תפילת המנחה באו הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, דודיי והאורחים הקרואים - לסעודת החג (ס' השיחות תש"א, עמ' 105-104)

[ז]

בשנת תרס"ו קרא כ"ק אדמו"ר הריי"צ לבחורים אחדים, ואמר להם שיבחרו הבחורים הקשישים שלוחים ללכת לכ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב]

אביו, בבקשה שיזכה אותם לסעוד באולם הישיבה, באחרון-של-פסח.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נענה לבקשתם, ומני אז כל אחרון של פסח זכינו שכ"ק אדמו"ר בא לסעודת אחרון-של-פסח, ואמר מאמר דא"ח ושיחות קודש (רשימות-דברים, א, עמ' שלב)

[ח]

באחרון דחגה"פ (אינני זוכר כעת באיזה אופן נעשה זה.. מסתמא המציא זה כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ זצ"ל, ואמר זה בלחישה לבחורים הממונים שיבקשו מכ"ק הרבי [מוהרש"ב] זצ"ל בדבר) שיסעוד בזאל הגדול כאחד עם תלמידי הישיבה. כ"ק הרבי זצ"ל תיכף הסכים לזה, ואז היו בליובאוויטש כל החורף האחים של כ"ק הרבי זצ"ל הבכור הרז"א ז"ל והצעיר הרמ"מ ז"ל, וממילא גם הם באו, ועוד איזה אורחים שבאו על הימים האחרונים דחגה"פ, וגם-כן המשפיעים והמשגיחים כולם באו, וסידרו בשביל כולם כמובן שולחן מיוחד. אחר-כך בתוך הסעודה אמר הרבי [מוהרש"ב] זצ"ל: הלא צריך ליתן להעולם ארבע כוסות (וכמובן תיכף מילאו את פקודתו). אחר-כך אמר הרבי זצ"ל "מאמר", וגם דיבר הרבה עניינים מענין אחרון דחגה"פ, ונמשכה הסעודה עד מאוחר בלילה, אשרי עין ראתה כל אלה...

עוד הפעם באחרון דחגה"פ הזמינו את כ"ק הרבי זצ"ל לבוא בזאל הגדול לסעודת אחרון דגה"פ, והסכים על זה ובא, ממילא באו גם האורחים והמשפיעים וכו' כנ"ל. ונזדמן פעם שלישי שעוד הזמינו אותו, ואמר הרבי זצ"ל הלא זו פעם שלישית ותהיה "חזקה"! ובתוך הבחורים המזמינים היה הרה"ג וכו' ר' אברהם אלי' ז"ל פלאטקין מרוגטשוב, ואמר: הא דעת רבי בתרי זמני הוי חזקה (ואם-כן כבר הוי "חזקה"), הרבי זצ"ל שחק מעט ואמר, טוב - היינו שהוא מסכים שיבוא - ושוב באו וכו' (לקוטי-ספורים, עמ' קצא)

[י]

ביום אחרון-של-פסח היה הרבי [מוהרש"ב] בא לאכול ביחד עם התמימים (החל משנת תרס"ו). והסדר היה, שבאחד מן הבתי חומה ערכו שולחנות כמו חי"ת כפול, היינו חי"ת בתוך חי"ת, לרגלי החי"ת היה שולחן אחד קטן ומחוצה לו שולחן גדול, שני השולחנות האלו היו פנויים כל ימי הפסח. על השולחן הגדול עמדה, כל ימי הפסח, מנורה גדולה ויפה עשויה עץ, מעשה ידיו של כ"ק מהר"ש נ"ע. ובאחרון-של-פסח היה בא כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע ואורחיו ואוכלים על השולחן הגדול "סעודת משיח". והשולחן הקטן היה בשביל המנגנים. אחורי החי"ת הכפול, לצד ראשון, עמד שולחן אחד ארוך, עליו אכלו תלמידי החדרים שאכלו מצה לא שמורה כל ימי הפסח (חוץ מעריכת הסדר שהיו נותנים להם "שמורה") והיו אופים אותם אחרי אפיית השמורה...

ביום אחרון-של-פסח, אחרי תפילת שחרית, הלך הרבי לביתו. ואחרי כמה שעות בא הרבי לסעוד "סעודת משיח" ביחד עם התלמידים (אחרי שכולם התפללו תפילת המנחה). לפני שהרבי בא כולם כבר ישבו על מקומותיהם, אלו שידעו לשיר יפה הושיבום ליד השולחן הקטן שעמד על-יד שולחן הרבי. כשהרבי בא, באו אתו גם כל אלה שסעדו על שולחנו כל ימי הפסח. הביאו לו מים ונטל ידיו (כל הסעודה הביאו לו מביתו), ואחרי ברכת "המוציא" תלה את השטריימל על הקיר ונשאר בכיפה (גם בסעודת שמחת-תורה היה נוהג כך).. כשהגישו לרבי מרק סלק (בארשט) לקח מצה, ושבר לחתיכות לתוך המרק...

הרבי אמר למנהל הכספי ר' אליעזר קפלן, שיתנו לבחורים ארבע כוסות על חשבונו. בתוך הסעודה היו כמה דיבורים מהרבי, ואינני זוכרם. כאשר הרבי לבש את השטריימל ולקח את הגארטל (אבנט) לאמירת דא"ח, יצאו כולם ממקומותיהם ועמדו על הספסלים וכו' לשמוע את המאמר.

אחרי המאמר הכריזו שכולם ישבו על מקומותיהם, הרבי בירך ברכת-המזון והתפללו ערבית.

באמצע התפילה ראיתי שמוציאים את כל השולחנות והספסלים החוצה..

אחרי תפילת מעריב אמר הרבי שהוא קונה ריקוד (אמר איזה סכום ל"קופת בחורים"), ומכבד את "הממונים" לרקוד, כולם התחילו לשיר ו"הממונים" יצאו במחול. אחרי ש"הממונים" גמרו את הריקוד, קנה הרבי שוב ריקוד וכיבד את המלמדים שהיו שם, ועוד כמה פעמים קנה ריקוד..

לאחרונה כיבד בריקוד את כל ה"תמימים" והיה שמח. אחר-כך ליוו את הרבי לביתו בשירה וזימרה ('ליובאוויטש וחייליה', עמ' 57-55)


1) ענין "סעודת משיח", אף שהוא הנהגת הבעש"ט, נתגלה ונתבאר ונתפרסם ע"י נשיאי חב"ד. ואדמו"ר מוהרש"ב נ"ע הוסיף בשנת תרס"ו את ענין שתיית ארבע הכוסות.

והביאור בזה: ההפרש בין מצה ליין הוא, שמצה הוא בחי' קטנות אבא, חכמה. ויין הוא בחי' בינה. וזה מתאים גם עם ההפרש שבין מצה ליין בפשטות, שמצה היא "לחם עוני", לפי ש"אין בה טעם כמו חמץ". משא"כ יין, הרי לא רק שיש לו טעם, אלא שגורם גם שמחה ותענוג. ואצל הבעש"ט היה רק הענין של " סעודת משיח" (שעיקר סעודה הוא לחם) - מצה, ונשיאי חב"ד הוסיפו גם שתיית ארבע כוסות יין - כי עניינה של חסידות חב"ד הוא לא רק לגלות ולפרסם את תורת הבעש"ט (שלכן גם ההנהגה של "סעודת משיח" נתפרסמה ע"י נשיאי חב"ד כנ"ל), אלא גם להסביר את תורת הבעש"ט בהבנה והשגה, ולהכניס בה טעם ותענוג - שכל זה נרמז בענין ארבע הכוסות.

ובתקופת חסידות חב"ד, הנה עיקר ההבנה וההשגה בתורת החסידות - שלימוד החסידות יהי' בהבנה והעמקה כלימוד סוגיא בנגלה - נתחדש ע"י אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ובתקופה זו גופא - עיקר ענין זה נתחדש בשנת תרס"ו, באמירת ה"המשך" הידוע שלאותה שנה. וי"ל שזהו הטעם שענין שתיית ארבע הכוסות באחש"פ נתגלה ע"י אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ובשנת תרס"ו - כי עיקר גילוי החסידות (שהיא ההכנה והכלי לביאת המשיח) באופן של הבנה והסברה, נתחדש בשנה ההיא (על-פי לקוטי-שיחות, ז, עמ' 277-276).

2) כי שניהם, משה רבינו ומשיח, עניינם תורה : משה (עיקר) עניינו נגלה דתורה, ומשיח (עיקר) עניינו פנימיות התורה (ראה בארוכה שער-האמונה פ' נ"ו. ועוד); וזהו הענין של "כוסות דמשה רבינו" ו"כוסות דמשיח" - נגלה דתורה ופנימיות התורה, ובשניהם לימוד באופן של "יין" שיש בו טעם וכו', היינו בהבנה והסברה (ראה לקוטי-שיחות, ז, עמ' 277 [בהע' הקודמת]). ובפרטיות יותר י"ל, דגם באחש"פ גופא יש שני העניינים: סעודת אחש"פ (לחם) - נגלה דתורה (לקו"ת ויקרא ביאור לד"ה "ולא תשבית" פרק ה ואילך.

קונטרס עץ-החיים סוף פ' יג); כוסות דאחש"פ (יין) - פנימיות התורה (יינה של תורה - ראה אמרי-בינה שער הק"ש סוף פ' נג ואילך). וזוהי השייכות לתלמידי ישיבת "תומכי תמימים", שעניינם - לימוד התורה, נגלה וחסידות (לקוטי-שיחות, יד, עמ' 320).

3) טעם מנהג זה על-פי נגלה, יש לומר: אחד הטעמים לארבע הכוסות של פסח הוא, שהם כנגד ארבע כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות-העולם, וכנגדן עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ארבע כוסות של נחמות (ירושלמי פסחים ריש פרק י. בראשית רבה פח, ה). שייכות ארבע הכוסות דלעתיד לחג-הפסח, מובן על-פי הידוע שביציאת-מצרים נפתח הצינור גם לגאולה העתידה (ד"ה כימי צאתך תש"ח). ומזה מובן (במכל-שכן) ענין ארבע הכוסות באחרון של פסח, בסופו של יום, בסעודת משיח , שהוא כדי לעורר את גילוי ארבע הכוסות דלעתיד. כי כל הגילויים דלעתיד תלויים בעבודתינו עכשיו (תניא פרק לז), וההכנה אינה רק להסיר את הדברים המונעים את הגילוי דלעתיד, על-ידי העבודה דסור-מרע, אלא גם לעורר ולהמשיך את הגילויים דלעתיד. ועל-ידי שתיית הארבע כוסות ממשיכים וממהרים את גילוי ארבע הכוסות דלעתיד. ועל-דרך הידוע (ראה לקוטי-שיחות, ג, עמ' 758) הטעם שהנביאים הוצרכו לעשות פעולות בגשמיות, מתאים לענין נבואתם, כדי למהר ולהמשיך את הנבואה בגשמיות (לקוטי-שיחות, ד, עמ' 1299).

1) ענין "סעודת משיח", אף שהוא הנהגת הבעש"ט, נתגלה ונתבאר ונתפרסם ע"י נשיאי חב"ד. ואדמו"ר מוהרש"ב נ"ע הוסיף בשנת תרס"ו את ענין שתיית ארבע הכוסות.

והביאור בזה: ההפרש בין מצה ליין הוא, שמצה הוא בחי' קטנות אבא, חכמה. ויין הוא בחי' בינה. וזה מתאים גם עם ההפרש שבין מצה ליין בפשטות, שמצה היא "לחם עוני", לפי ש"אין בה טעם כמו חמץ". משא"כ יין, הרי לא רק שיש לו טעם, אלא שגורם גם שמחה ותענוג. ואצל הבעש"ט היה רק הענין של " סעודת משיח" (שעיקר סעודה הוא לחם) - מצה, ונשיאי חב"ד הוסיפו גם שתיית ארבע כוסות יין - כי עניינה של חסידות חב"ד הוא לא רק לגלות ולפרסם את תורת הבעש"ט (שלכן גם ההנהגה של "סעודת משיח" נתפרסמה ע"י נשיאי חב"ד כנ"ל), אלא גם להסביר את תורת הבעש"ט בהבנה והשגה, ולהכניס בה טעם ותענוג - שכל זה נרמז בענין ארבע הכוסות.

ובתקופת חסידות חב"ד, הנה עיקר ההבנה וההשגה בתורת החסידות - שלימוד החסידות יהי' בהבנה והעמקה כלימוד סוגיא בנגלה - נתחדש ע"י אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ובתקופה זו גופא - עיקר ענין זה נתחדש בשנת תרס"ו, באמירת ה"המשך" הידוע שלאותה שנה. וי"ל שזהו הטעם שענין שתיית ארבע הכוסות באחש"פ נתגלה ע"י אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ובשנת תרס"ו - כי עיקר גילוי החסידות (שהיא ההכנה והכלי לביאת המשיח) באופן של הבנה והסברה, נתחדש בשנה ההיא (על-פי לקוטי-שיחות, ז, עמ' 277-276).

2) כי שניהם, משה רבינו ומשיח, עניינם תורה : משה (עיקר) עניינו נגלה דתורה, ומשיח (עיקר) עניינו פנימיות התורה (ראה בארוכה שער-האמונה פ' נ"ו. ועוד); וזהו הענין של "כוסות דמשה רבינו" ו"כוסות דמשיח" - נגלה דתורה ופנימיות התורה, ובשניהם לימוד באופן של "יין" שיש בו טעם וכו', היינו בהבנה והסברה (ראה לקוטי-שיחות, ז, עמ' 277 [בהע' הקודמת]). ובפרטיות יותר י"ל, דגם באחש"פ גופא יש שני העניינים: סעודת אחש"פ (לחם) - נגלה דתורה (לקו"ת ויקרא ביאור לד"ה "ולא תשבית" פרק ה ואילך.

קונטרס עץ-החיים סוף פ' יג); כוסות דאחש"פ (יין) - פנימיות התורה (יינה של תורה - ראה אמרי-בינה שער הק"ש סוף פ' נג ואילך). וזוהי השייכות לתלמידי ישיבת "תומכי תמימים", שעניינם - לימוד התורה, נגלה וחסידות (לקוטי-שיחות, יד, עמ' 320).

3) טעם מנהג זה על-פי נגלה, יש לומר: אחד הטעמים לארבע הכוסות של פסח הוא, שהם כנגד ארבע כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות-העולם, וכנגדן עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ארבע כוסות של נחמות (ירושלמי פסחים ריש פרק י. בראשית רבה פח, ה). שייכות ארבע הכוסות דלעתיד לחג-הפסח, מובן על-פי הידוע שביציאת-מצרים נפתח הצינור גם לגאולה העתידה (ד"ה כימי צאתך תש"ח). ומזה מובן (במכל-שכן) ענין ארבע הכוסות באחרון של פסח, בסופו של יום, בסעודת משיח , שהוא כדי לעורר את גילוי ארבע הכוסות דלעתיד. כי כל הגילויים דלעתיד תלויים בעבודתינו עכשיו (תניא פרק לז), וההכנה אינה רק להסיר את הדברים המונעים את הגילוי דלעתיד, על-ידי העבודה דסור-מרע, אלא גם לעורר ולהמשיך את הגילויים דלעתיד. ועל-ידי שתיית הארבע כוסות ממשיכים וממהרים את גילוי ארבע הכוסות דלעתיד. ועל-דרך הידוע (ראה לקוטי-שיחות, ג, עמ' 758) הטעם שהנביאים הוצרכו לעשות פעולות בגשמיות, מתאים לענין נבואתם, כדי למהר ולהמשיך את הנבואה בגשמיות (לקוטי-שיחות, ד, עמ' 1299).