סעיף א (א)

התוחב כף חולבת בקדרה של בשר או איפכא, משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדרה.

וברמ"א: אם הכף בן יומו, דהיינו ששמשו בו בכלי ראשון תוך מעת לעת.

ובט"ז הביא דעת מהרש"ל שיש להחמיר בכלי ראשון שעומד אצל האש אף כשאין היד סולדת בו, ולמעשה כתב להתיר.

ודעת הש"ך שיש להחמיר ולאסור כ"ק אף כשאין היד סולדת בו.1

ובמנח"י כתב לחלק בין מאכל לכלי, שבמאכל מבליע כ"ק אף כשאין היד סולדת בו, אבל בכלי אינו מבליע כלל.

ודעת רבנו נראה שכשאין היד סולדת בו אין להחמיר (עכ"פ כשאינו עומד אצל האש).

(ב)

התוחב כף חולבת בקדרה של בשר או איפכא, משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדרה. ויש מי שאומר שאם הכף של מתכת משערים בכולו, משום דחם מקצתו חם כולו.

וברמ"א: וסברא ראשונה עיקר, וכן נוהגין.2

וכתב הש"ך בטעם סברא ראשונה, דאע"ג דחם מקצתו חם כולו, מ"מ אינו מוליך בליעתו בכולו3. והמג"א כתב דשפיר מוליך בליעתו בכולו, אלא שאינו מפליט מאותו צד שלא נתחב. ונפק"מ אם תחב יד הכף בלבד, דלהש"ך מותר ולהמג"א אסור בלא ס'.4

ודעת רבנו נראה דאין לסמוך על סברת הש"ך אלא במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט, אבל בלאה"כ יש לאסור כהמג"א.

1) סעיף א (א)

הט"ז (סק"א) הביא דברי מהרש"ל (פכ"ה סע"א), שאף שמסתבר שכ"ר שאין היד סולדת בו אינו מבליע כלל, מ"מ כשעומד אצל האש ראוי לאסור, דעשו הרחקה לכ"ר. ובשם הת"ח (כלל נז דין יב) כתב שכל שאין היס"ב אינו אוסר, וכתב שכן עיקר. וכן דעת היד יהודה (פיה"ק סק"ו וסי' קה פיה"ק סקכ"ג) ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח (סי' קה סקכ"ז).

בש"ך (סי' קה סק"ה) הביא דברי מהרש"ל הנ"ל, והביא שגם בת"ח (כלל כג דין ג) כתב לאסור כ"ק אף כשאין היס"ב, וכתב שכן יש להחמיר אף שמדברי שאר פוסקים אין נראה כן. ולכאורה משמע דהיינו אף כשאינו עומד אצל האש, וכן נראה שהבין בפמ"ג (סי' קה שפ"ד סק"ה), שכתב שבכ"ש א"צ קליפה, ולא כתב שאף בכ"ר אינו צריך כשאינו עומד אצל האש.

ובפת"ש (סק"ו) הביא דעת שו"ת בית יעקב (סי' כ) ושו"ת תשואות חן (סי' ו) שפסקו להחמיר באין הפ"מ כדעת רש"ל, והיינו דוקא כשעומד אצל האש.

ובמנח"י (כלל כג סק"ד וכלל נז סק"כ) כתב ליישב סתירת דברי הת"ח, שבמאכל מבליע כ"ק אף כשאין היס"ב (ובהא מיירי בכלל כג), אבל בכלי אינו מבליע כלל (ובהא מיירי בכלל נז). וכן נראה דעת הפמ"ג (שם ובסי' סח מש"ז סק"ט בדין הא') למעשה.

הרי לנו ד' דעות בדין כ"ר שאין היס"ב: א) דעת רש"ל לאסור כשעומד על האש, ב) דעת הש"ך לאסור לעולם כ"ק, ג) דעת המנח"י שבמאכל אוסר כ"ק ובכלי אינו אוסר כלל, ד) דעת הט"ז להתיר לגמרי.

וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף ה): ככר חמץ שהיס"ב שנגע בככר מצה חם שהיס"ב אינו אוסר אלא מקום מגעו, דהיינו שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ, ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל.

והנה ככרות אלו פשיטא דדין כ"ר להם (דאל"כ לא הי' אוסר כדי נטילה), ואעפ"כ כתב רבנו שאין ככר החמץ אוסר אלא כשהיס"ב, ומשמע לכאורה שאם אין היס"ב אינו אוסר כלל (דאל"כ לא הוה שתיק מלאשמועינן מה דינו).

ועפ"ז נראה דעת רבנו שכ"ר שאין היס"ב אינו אוסר כלל אפי' במאכל, עכ"פ כשאינו עומד אצל האש (ודלא כהש"ך והמנח"י).

2) (ב)

הש"ך (סק"ג) כתב בשם הפוסקים, דאע"ג דכלי מתכת חם מקצתו חם כולו מ"מ אינו מוליך הבליעה בכל הכלי, ולהכי א"צ לשער כנגד כל הכף. וכ"כ בסי' קכא סקי"ז בשם מהר"ם מ"ץ. וכן דעת עוד אחרונים (פר"ח סק"ג, פמ"ג מש"ז סק"א ושפ"ד סק"ג, יד יהודה פיה"ק סק"ט, ועוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקכ"ד ובכה"ח סקי"ז).

והמג"א (סי' תנא סקכ"ד, הובא בפת"ש סק"ג) כתב דשפיר אמרינן דמוליך בליעתו בכולו, אלא שאינו מפליט מאותו צד שלא נתחב, ולהכי א"צ לשער כנגד כל הכף. וכן דעת ס' בית הלל (הובא בפת"ש שם), וכן דעת הכו"פ (כרתי סק"ד ופלתי סק"ג). וכתב בפת"ש (שם) דנפק"מ אם תחב הקתא של הכף של מתכת ב"י בקדרה, דלהש"ך א"צ ס' דמעולם לא נבלע חלב בקתא, ולהמג"א צריך ס' דהא מוליך בליעתו בכולו. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת וכה"ח שם).

והקשה הכו"פ (פלתי שם) על סברא זו מדברי הרמ"א (סי' קכא סעיף ו), שכלי מתכת שנשתמש איסור במקצתו סגי בהגעלת אותו מקצת דככ"פ, דלסברא זו שמוליך בליעתו בכולו אלא שאינו מפליט מאותו צד שלא נתחב, הרי גם בהגעלת המקצת שבלע איסור לא יפלוט מאותו צד שלא בלע איסור. והניח דעת הרמ"א בצ"ע. ואמנם המג"א (שם) כתב להדיא דכלי שנאסר במקצת צריך הגעלה בכולו (ודלא כדעת הרמ"א), וכן דעת הט"ז (סי' קכא סק"ז).

והח"י (שם סק"מ) כתב דאף אם מוליך בליעתו בכולו סגי בהגעלת המקצת שהשתמש בו, דככ"פ ומפליט גם מאותו צד שאינו מגעיל. וכ"כ עוד אחרונים באו"ח שם (הובאו בכה"ח או"ח שם סקקמ"ח), וכן הכריע המ"ב (שם סקס"ט).

3) ולכאורה צ"ע בדעת הח"י ודעימי' מדברי הרמ"א כאן שא"צ לשער אלא כנגד חלק הכף שנתחב בקדרה, דלסברתם שמבליע ומפליט בכולו הי' לנו לשער כנגד כל הכף, וכדעה הב' שהביא המחבר (ואמנם הפרי תואר סק"א כתב דמטעם זה יש להחמיר כדעה זו). ובפס"ד להצ"צ (סי' צב, דף קעה ע"ב) כתב ליישב לסברא זו שטעם ההיתר בכף הוא משום צירוף כמה ספיקות (עיי"ש).

ודעת החוו"ד (בסי' צב ביאורים סקט"ז) דיש לחלק אם הכלי חם כולו או שאינו חם אלא מקצתו (ולא אמרינן חם מקצתו חם כולו), שאם חם כולו מוליך בליעתו בכולו וגם מפליט מכולו, ואם אינו חם אלא מקצתו אינו מוליך בליעתו בכולו, וכ"ש שאינו מפליט. ועפ"ז כתב שכלי שבישלו במקצתו בשעה שהי' חם כולו לא מהני לי' הגעלה רק במקצתו, דע"י שנכנס מקצתו בחמין לא נעשה חם כולו.

הרי לנו ד' דעות בדין כלי שנבלע איסור במקצתו: א) דעת הש"ך והפר"ח שאינו מוליך הבליעה בכל הכלי, ב) דעת המג"א והט"ז שמוליך הבליעה בכל הכלי אבל אינו מפליט מכל הכלי, ג) דעת הח"י שמוליך הבליעה בכל הכלי וגם מפליט מכולו, ד) דעת החוו"ד שבחם כולו מוליך הבליעה בכל הכלי וגם מפליט מכולו, ובחם מקצתו אינו מוליך הבליעה בכל הכלי (וכ"ש שאינו מפליט).

וכתב רבנו (או"ח סי' תנא סעיף כא, גבי כלי חמץ בפסח): ואפילו אם לא הגעיל כלל את הידות ותחבן בפסח לתוך התבשיל הרי זה מותר באכילה, כיון שאין דרך להשתמש חמץ בידות הכלים. ומכל מקום לכתחילה צריך להגעיל גם את הידות ע"י עירוי מכלי ראשון לכל הפחות, לפי שלפעמים כשמדיחים את הכלים מלכלוך חמץ שבהן בתוך מים חמין נבלע קצת מלכלוך החמץ לתוך הידות.

(ובסעיף כב:) ואם לא הגעיל כלל אפילו את גוף הכלי ותחב את יד הכלי לתוך התבשיל, יש אוסרין את התבשיל אם הכלי וידו הן של מתכות, לפי שכשנשתמש חמץ בחמין בגוף הכלי נבלע החמץ גם ביד הכלי, שכל מתכת שחם מקצתו חם כולו, וכמו שנבלע החמץ בהיד ע"י גוף הכלי כך הוא נפלט ממנו ע"י גוף הכלי, אבל כשלא הגעיל אפי' את גוף הכלי הרי נשארה בליעת החמץ בתוך היד ונפלט ממנו לתוך התבשיל. ויש חולקין על זה ואומרים, שאע"פ שכל מתכת שחם מקצתו חם כולו, אעפ"כ הבלוע שבמקצתו אינו מתפשט בכולו על ידי חום זה. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או במקום מניעת שמחת יו"ט.

הרי שכתב רבנו להדיא שאם הגעיל את הכלי ולא את הידות ותחב את הידות לתוך התבשיל מותר באכילה, ודלא כדעת המג"א (דלדידי' התבשיל אסור, כיון שהאיסור שנתפשט בידות לא נפלט ע"י הגעלת הכלי). וכן מוכח מדברי רבנו דלא כהחוו"ד דמחלק בין חם מקצתו לחם כולו (שהרי רבנו כתב שכלי מתכת חם מקצתו חם כולו, וע"י הגעלת מקצתו נפלט גם החמץ הבלוע בחלק שלא הוגעל). אלא שבמקום הפ"מ או מניעת שמחת יו"ט כתב רבנו דיש לסמוך על דעת הש"ך שאינו מוליך בליעתו בכולו, ובלאה"כ יש לפסוק כהח"י שמוליך בליעתו בכולו וגם מפליט מכולו (אלא דצ"ע מה שמצויין במ"מ לדעה הא' לט"ז שם, שהרי דעת הט"ז שם להדיא כהמג"א שמוליך בכולו ואינו מפליט מכולו).

4) אמנם בסוף הסימן (סעיף עה, גבי כלי כסף המצויירים בהיתוך זכוכית) כתב רבנו: אבל אם הוא בצד החיצון של הכלי מותר להשתמש בו בפסח ע"י הגעלה או ע"י מילוי ועירוי, שהרי ההיתוך זכוכית שמבחוץ לא בלע כלום מהחמץ שנשתמש בו מבפנים. ואף שלפעמים עירו לתוכו חמץ רותח, וכלי מתכות שחם מקצתו חם כולו, ונתחמם גם צד החיצון של הכלי ונבלע שם טעם החמץ בזכוכית הקבוע שם (כמ"ש למעלה שיש סוברין כן), מ"מ כשישתמש בו בפסח לא יהי' נפלט כלום מהזכוכית למשקה שבתוכו, אף אם יהי' משקה רותח ועל ידי כן יתחמם גם צד החיצון של הכלי שכלי מתכות שחם מקצתו חם כולו, מ"מ מקצת חום זה שאינו חם אלא מחמת חום מקצת השני אין לו כח להפליט גיעול הבלוע שם ולהוליכו למקצת השני, כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ד.

הרי שכתב רבנו כאן להדיא כדעת המג"א, שאף אם מוליך בליעתו בכולו אינו מפליט מכולו. וא"כ לכאורה דברי רבנו סתרי אהדדי.

ובהערות לשו"ע אדה"ז (מהגרא"י ריבלין) כתב דהכא מהני סברא זו דלא נאסר ע"י צד החיצון (דהיינו סברת המג"א), והתם מהני הגעלת הכלי מטעם ככ"פ (דהיינו סברת הח"י). ולכאורה דבריו תמוהים, שהרי ב' סברות אלו סתרי אהדדי ואיך אפשר לומר דמהנו תרווייהו.

ונראה לבאר דעת רבנו, שטעם ההיתר בב' המקומות (בסעיף כא ובסעיף עה) הוא משום צירוף דעת הש"ך להקל (דבלא"ה קיי"ל כוותי' במקום הפ"מ או מניעת שמחת יו"ט). ולהכי פסק רבנו בב' המקומות לקולא, דבסכ"א מצטרפים להקל דעת הש"ך ודעת הח"י, ולהכי פסק כוותייהו (ודלא כהמג"א) עכ"פ בדיעבד (דלכתחילה לכו"ע צריך להגעיל הידות, כמ"ש רבנו להדיא), ולכן גם בסעיף כב לא הזכיר דעת המג"א; ובסעיף עה מצטרפים להקל דעת הש"ך ודעת המג"א, ופסק כוותייהו (ודלא כהח"י). ואולי לזה נתכוון גם בהערות לשו"ע אדה"ז הנ"ל, שכל א' מסברות אלו מהני בצירוף סברת הש"ך.

ועפ"ז נמצא שבנדו"ד (אם תחב יד כף חולבת לתוך קדרה), כיון שגם גוף הכלי לא הוגעל, אין להקל אלא במקום הפ"מ או מניעת שמחת יו"ט (דאז סמכינן על דעת הש"ך), אבל בלאה"כ אסור (דבזה מסכימים המג"א והח"י לאסור).