[נפתלי אילה שלוחה]

עא

בס"ד, ש"פ ויחי, ך"ז.

נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. ויש לדקדק שמתחיל בלשון נקבה ומסיים בלשון זכר כו' והל"ל הנותנת אמרי שפר. והנה להבין זה יש להבין קצת מתחלה מ"ש נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי ע"כ קראה שמו נפתלי,

עב

והנה בפי' נפתולי אלקים יש בזה ד' פירושים, ת"א מפרש שהוא לשון תפלה קביל ה' בעותי כו', ומנחם בן סרוק מפרש שהוא לשון חבור שנתחברתי עם אחותי והוא מלשון צמיד פתיל, ורש"י מפרש שהוא מלשון דור עקש ופתלתול, והיינו שנתעקשתי והפצרתי והרביתי להתפלל כו', וברבות ויצא פע"א פי' נפתולי הוא בחי' נופת לי והיינו שקאי על התורה דכתיב בה מתוקים מדבש ונופת צופים יהיו נאמרים בחלקו של נפתלי, ולי הוא בגימט' מ' שהתורה ניתנה למ' יום כו'. והנה באמת תפלה וחבור הוא פירוש א' כי הפי' של תפלה הוא חבור כו' מל' התופל כלי חרס, ובאמת יש לחבר כל הד' פירושי' כי חבור ותפלה הם פי' א', כי גם התפלה היא מל' התופל שהוא לשון חיבור, ורש"י מוסיף רבוי התפלה, והרי שלשתם פי' לשון חבור ותפלה. והמד"ר מפרש על התורה, וי"ל כי זהו ג"כ ל' חבור, ולא נחלקו בפירושם רק באופני החיבור, שלהת"א ומנחם ורש"י ז"ל החיבור הוא ע"י התפלה שזהו בד"כ מלמטה למעלה, ולפי' המד"ר החיבור הוא ע"י התורה שזהו מלמעלה למטה.

ולהבין ענין התפלה הנה שורש ענין התפלה הוא ואהבת את הוי' אלקיך, פי' ואהבת הוא ל' אבה שפירושו רצון והיינו שיהי' לו רצון ותשוקה לאלקות ויהי' קשור ונתחבר באמת לאלקות עד שלא יהי' נפרד כלל, וזהו מ"ש ואני תפלה ואני קאי על בחי' מל', ומל' היא ג"כ בבחי' תפלה. ולהבין איך שייך למעלה בבחי' מל' בחי' תפלה שהרי תפלה בכלל הוא בקשה על איזה חסרון כו', ואיך שייך זה למעלה בבחי' המל'.

והענין הוא דהנה כתיב מלכותך מלכות כל עולמים ששרש כל העולמות הוא מבחי' מל' מלך שמו נקרא עליהם שהוא לשון זיו והארה בעלמא שאינו נוגע אל עצמותו כלל, וזהו מ"ש ישתבח שמך לעד מלכנו שאפי' בחי' לעד שהוא עולמות שעד אין קץ (וכמ"ש אלף אלפים ישמשוני' ורבוא רבבן קדמוהי יקומון וזהו

עג

לגדוד א' ולגדודיו אין מספר) הוא הכל רק מבחי' שמך, ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם כו', ואפי' בורא קדושים הם ג"כ רק ישתבח שמך לבד, והיינו שמלאכים ונשמות שנק' קדושים וכמ"ש וקדושים בכל יום יהללוך סלה בלי הפסק כו' הוא ג"כ רק בבחי' שמך כו'. ע' בלק"ת ד"ה את שבתותי תשמורו, כי באמת אפי' ח"ע נק' ג"כ רק בחי' שם כו' כי למעלה בחי' חכ' אינו כמו למטה בנפש האדם שעצמות הנפש נק' ע"ש בחי' חכ' כמו נפש המשכלת, משא"כ למעלה אינו כן שח"ע נחשבת כעשי' גשמי' לפניו וכמ"ש כולם בחכ' עשית כו', וע' בלק"ת בביאור ע"פ את שבתותי ס"ב בפי' בורא קדושים ישתבח שמך, כי כל בחי' הקדושים מקור התהוותן הוא מבחי' שמך בחי' אותיות יעו"ש. אך דרך כלל בחי' שם קאי על בחי' המל', וזהו ואני תפלה שהמל' מתפללת ורוצה ליכלל בעצמות אא"ס לפי שאינו דומה השם כמו שהוא כלול בעצמותו לכמו שהוא נעשה מקור לעולמות שאז הוא בחי' ראש לשועלים, וכמו שאנו רואים בזיו השמש שאע"פ שהוא מאיר לארץ ולדרים עליה מ"מ אינו מאיר למטה כ"א ע"י מגן ונרתק כו', משא"כ זיו השמש כמו שהוא כלול בשמש שאע"פ שהוא בטל שם בתכלית הביטול ואינו עולה בשם כלל מ"מ הוא יותר גדול ונעלה כו' ומאיר שם בתוקף יותר לפי שאין שום מסתיר רק שהוא בטל לגבי עצם השמש כו', א"כ אין ערוך כלל לבחי' זיו השמש שמאיר על הארץ שנעשה נפרד מהשמש מכמו שהזיו כלול בעצם השמש, וכך למעלה אין ערוך כלל בין בחי' השם שנעשה מקור לעולמות לכמו שהוא כלול בעצמותו, והוא בחי' ירידה כו', וזהו ואני תפלה שרוצה ליכלל ולהתחבר בעצמותו וכמ"ש למען יזמרך כבוד ולא ידום כו', ואין כבוד אלא תורה והיינו שאותיות התורה הן בבחי' זמרה והסתלקות למקורן ושרשן שנלקחו משם וכמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ג"ן סדרים דאורייתא ששרש אותיות התורה הוא מבחי' נהר היוצא מעדן ע"כ רוצים ליכלל בשרשן, וכך בבחי' מל' כתיב אלקים אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקוט אל נהורא [תתאה] קארי תדיר לנהורא עילאה, וזהו ג"כ ענין מ"ש בזוהר מ"ת בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא כו', שבוכים על ירידתם, ויש להם ג"כ תשוקה נפלאה ליכלל למעלה כו'.

ב) והנה זה ההעלאה וההתחברות שנעשה במל' לבחי' אא"ס זהו ע"י תפלה כו'. ולהבין איך ע"י התפלה שלמטה נעשה למעלה בחי' ואני תפלה כו' העלאת בחי' המל' לעצמותו ית', הענין הוא דהנה כתיב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ופי' בזהר סולם דא צלותא, ובמדרש מפרש סולם דא כבש המזבח וראשו מגיע השמימה זהו ריחן של הקרבנות שעולין עד לשמים, ובאמת היינו הך רק שהמדרש מפרש על זמן שבהמ"ק קיים, והזוהר מפרש על זמן שאין בהמ"ק קיים

עד

שתפלה במקום קרבנות תקנו כו', והנה מה שנק' התפלה בשם סולם היינו שכמו הסולם מחבר את הגג עם הארץ, כמו"כ ע"י התפלה נתחבר שרש של הנשמה שהוא בחי' מקיף של הנשמה בחי' מזל של הנשמה (וכמו שארז"ל אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי כו') עם בחי' הנשמה שמלובשת בגוף. וביאור הענין דהנה ע"י תפלת ימי החול מתחבר בחי' שבת בחול להיות בחי' חולין שנעשו על טהרת הקודש כו' וממילא יהי' נמשך שבכל יום מששת ימי החול יהי' מאיר הארה מבחי' שבת, והיינו ע"י אמצעות התפלה נמשכה הארה זו, וכמ"ש בלקו"ת ד"ה את שבתותי תשמורו הנ"ל יעו"ש, ע' בתו"א ד"ה ויקהל משה.

והנה ארז"ל שבשבת מאיר נשמה יתירה ולמדו ממ"ש כי בו שבת וינפש, ולהבין ענין הנשמה יתירה שהרי אין מרגישין בה כלל, הענין הוא דהנה כתיב ואהבת את הוי' אלקיך, ויש בפי' ואהבת שני פירושים, א' לשון ציווי והב' לשון הבטחה, ולכאורה אינו מובן איך שייך ציווי על אהבה, אך הענין שאין הציווי על האהבה כ"א הציווי הוא על ההתבוננות שיתבונן באלקות איך שהוא אחד דהיינו בשמים וארץ וד' רוחות העולם, והיינו לפי שכולא קמי' כלא חשיב ממש לפי ששרש העולמות הוא רק מבחי' שם והארה בעלמא וכמ"ש כי בי"ה הוי' צור עולמים ביו"ד נברא עוה"ב בה' נברא עוה"ז בשני אותיות לבד שגם באדם כלא חשיבי ממש לגבי עצם כח הדבור וכ"ש לגבי המחשבה וכ"ש לגבי עצם הנפש כו', וכ"ש וק"ו לגבי ממה"מ הקב"ה, ועי"ז ממילא ואהבת שנעשה לו רצון ותשוקה לעצמות אוא"ס כו', כי לפי שכלו יהולל איש שלפי ערך השכל הם המדות, וע"כ נק' חכ' ובינה אב ואם, ומדות אהבה ויראה נק' בן ובת לפי שנולדו מן השכל וההתבוננות כמו אב ואם המולידים. וזהו רצון הנמשך ע"פ שכל וטו"ד, כי אית רצון ואית רצון, וכמ"ש בזהר אית רצון הנמשך מן השכל וטעם, וזהו בחי' הרצון שהוא פנימיות המדות שמנהיג את המדות ע' בלק"ת בד"ה בהעלותך, ואית רצון שלמעלה מן השכל וטעם המושג ונק' קשה עורף וכמ"ש כי עם קשה עורף הוא וסלחת שלא אמר זה לחסרון אלא

עה

למעליותא, והיינו שיש להם עקשות לאלקות אף בלי טעם כלל לבלתי יסור ימין ושמאל ועי"ז המשיך י"ג מדה"ר כו', וזהו ואהבת לשון הבטחה וקאי על רצה"ע לפי שרצה"ע אינו תלוי בכח הנפש המשכלת ומתבוננת כלל לפי שהיא למעלה מן השכל ונק' בחי' משכיל שהוא בחי' מקיף של הנשמה, אך הכלי לזה הרצון שיהי' מאיר רצון זה בנפש הוא ע"י רצון התחתון שעפ"י שכל שמתחלה צריך שיגיע לרצון שע"פ שכל ע"י שמתבונן באלקות שע"ז שייך לשון ציווי ואח"כ יהי' מאיר רצה"ע הנ"ל שהוא בחי' הבטחה שסופו לבוא לבחי' רצון זה ג"כ.

והנה רצון זה שלמעלה מן השכל הוא שמאיר בשבת שבשבת הוא גילוי בחי' מקיף של הנשמה, כי בד"כ יש בכאו"א מישראל שני בחי' מקיף ופנימי, ודרך פרט יש ה' מדרגות בנשמה נר"נ ח"י, אך בדרך כלל הם שני בחי' מקיפים ופנימיים, כי נר"נ הם בחי' פנימי' המתלבשי' בגוף, נשמה במוח, ורוח בלב (בחי' רוח החי' או מדות שבלב), ונפש בכבד, וחי' יחידה הם בחי' מקיפי' של הנשמה, ובשבת מאיר בחי' המקיף של הנשמה. וזהו ענין הנשמה יתירה דהיינו התגלות בחי' מקיף, שבכל ימי החול הוא בבחי' מקיף ואינו מאיר בפנימי', ובשבת מאיר בבחי' פנימיות. וע"כ ארז"ל שבת לאו זמן תפילין, כי תפילין הוא המשכת בחי' מקיפי' כי תפילין נושאים אותם ע"ג הראש אך בשבת שמאיר בחי' המקיף של ימי החול בבחי' פנימיות ע"כ אינו צריך לתפילין. והנה כיון שהמקיפים מאירים בבחי' פנימי' ממילא נמשך בחי' מקיף יותר גבוה כו', וזהו מ"ש שער החצר הפנימי' הפונה קדים סגור יהי' ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח, והיינו שבשבת מאיר מבחי' קדים, כי קדים הוא למעלה מבחי' ראשית כי ראשית הוא שייך להשתלשלות רק שהוא ראשית ההשתלשלות אבל מ"מ יש לו גם שני, אבל קדים הוא למעלה מן ההשתלשלות שהוא בחי' קדמונו של עולם בחי' סוכ"ע.

ג) והנה התפלה הוא מחבר שיהי' מאיר הארת השבת גם בחול, וזהו שנק' סולם כמו שבסולם יש ד' שליבות כמו"כ בתפלה יש ד' מדרגות, דהיינו עד ברוך שאמר, ומברוך שאמר עד ישתבח, וקריאת שמע, ותפלה שהא כנגד נר"נ המאיר בגוף בבחי' פנימי ובחי' מקיף שלמעלה מהתלבשות כו', והיינו שהתפלה מחבר את הנשמה המלובשת בגוף לשרש הנשמה בחי' מזל כו'. וזה הי' ג"כ ענין הקרבנות כי קרבן הוא ל' קירוב שמקרב אלקות לנשמה כו', וכמ"ש הבחיי שענין הקרבן הוא קירוב הכחות והשמות, וע' בד"ה ציון במשפט תפדה שלא נדפס

עו

(דתרכ"ב) בענין לנטוע שמים וליסוד ארץ, ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס כו'. והנה עי"ז נעשה למעלה ג"כ התחברות בחי' מל' בחי' שם שהוא שרש של הנשמה לעצמותו כו' בחי' ואני תפלה, וזהו מ"ש לאהבה את הוי' דהיינו שיהי' שם שמים מתאהב על ידיך דהיינו שיהי' השם שהוא בחי' מל' מתאהב, היינו שיהי' האהבה מלמעלה מאוא"ס ב"ה להיות יורד ונמשך ומתגלה במדת מל' ית', וע' בתו"א ד"ה אלה תולדות, וד"ה ועשית בגדי קדש, ובספר תרטו"ב הגהות על ד"ה אלה תולדות הנ"ל. וזהו מ"ש וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך שישראל הם מקדשים את השם דהיינו שיומשך מבחי' אתה קדוש בבחי' ושמך קדוש, דאעפ"י ששמך הוא קדוש מ"מ אין ערוך לקדושת עצמותו, וצריך להמשיך מבחי' אתה קדוש בשמך קדוש כו', וזהו ע"י התפלה נעשה התחברות בחי' שמך בבחי' אתה קדוש כו'.

וזהו מ"ש נפתלתי עם אחותי דהיינו לאה, דהנה כתיב שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל דהיינו שם ה' גדולה לאה ושם ה' קטנה רחל כו', כי לאה עלמא דאתכסיא ורחל היא בחי' עלמא דאתגליא. וביאור הענין דהנה ים ויבשה הוא בחי' עלמא דאתכסי' ועלמא דאתגלי', והנה כל מה שיש ביבשה יש בים רק שהחילוק שהברואים שבים הם מובלעים בים ובטלים שם בתכלית הביטול וא"א להם לחיות בלתי הים שמיד שהם פורשין מתים, משא"כ ברואים שביבשה הם נפרדי' מן היבשה, כמו שאנו רואים בתבואה שאף שצומחת ונתגדלת מן הארץ מ"מ אחר גידולה אינה צריכה כלל להארץ, ואפי' בעת שצומחת נראה נפרד לעצמו שצומחת ועושה פרי למעלה ונראה כמו נפרד ממש, וזהו בחי' עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסי', והנה בחי' ים שהוא עלמא דאתכסי' הוא למעלה הרבה מבחי' יבשה שהיא עלמא דאתגלי' וכמ"ש לע"ל שיהי' גילוי אלקות למטה ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, וזהו שבמשה כתיב כי מן המים משיתיהו דהיינו שמשה הוא מבחי' עלמא דאתכסיא כי משה הוא מבני לאה שהוא עלמא דאתכסי', וע"כ אמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי שלא הי' יכול להשפיל א"ע בבחי' תושב"כ ותושבע"פ שנמשכו בבחי' עלמא דאתגלי' שהוא בחי' ירידה אצלו כו'. וזהו שלאה היתה אם הבנים לפי שלאה היא בחי' עלמא דאתכסי' ע"כ יכול להיות שם בחי' לידה שהוא בחי' התגלות שיהי' גילוי אלקות לפי ששם הוא בחי' ביטול בתכלית ע"כ לא יהי'

עז

יניקת החיצוני' אף אם יהי' בחי' גילוי כו'. משא"כ רחל שהיא בחי' דבור היתה עקרה לפי ששם יכול להיות יניקת החיצונים כו', לפי שהדבור הוא בחי' נפרד, הגם שאין לך דבר שחוץ ממנו וא"כ איך שייך לומר למעלה שהדבור הוא בחי' נפרד, אך דברה תורה כלשון בנ"א וע"כ מה שנתהווה מאותיות הדבור נראים ליש ודבר נפרד אף שבאמת אינם נפרדי' כלל, מ"מ כיון שנראה ליש ממילא יכול להיות שיהי' יניקת החיצוני', וכמ"ש כרחל לפני גווזזיה נאלמה, גוזזיה היא בחי' שערות שהוא אותיות הדבור שמאותיות הדבור יכול להיות יניקת החיצוני' וע"כ רחל עקרה שאין שם בחי' גילוי.

אך ע"י התפלה נפתלתי עם אחותי דהיינו שיכול להיות גם בעלמא דאתגלי' כמו בעלמא דאתכסי' וכמו הפך ים ליבשה שנעשה הגילוי בעלמא דאתגלי' כמו בעלמא דאתכסי' וכמ"ש וידגו לרוב בקרב הארץ וידגו הוא בחי' דגים שבים יהי' בקרב הארץ גם בעלמא דאתגלי' וכמ"ש בזהר נוני ימא דאזלין ביבשתא, וזהו ברוך ה' אלקי ישראל מהעולם ועד העולם המשכה מעלמא דאתכסי' לעלמא דאתגלי', גם יכולתי היינו שיהי' הגילוי גם למטה בעולמות כו' ואעפ"כ לא יהי' יניקת החיצונים, כי יניקת החיצונים יכול להיות רק כשהגילוי הוא עפ"י סדר השתלשלות, משא"כ כשנמשך הגילוי מלמעלה מסדר השתל' כמו הפך ים ליבשה דהיינו מבחי' סוכ"ע כו' אינם יכולים לקבל יניקה לפי שהמקיף מסמא עיני החיצונים כו'. וענין הלידה הוא מלמעלה מהשתלשלות, ולכן ירכותי' נה"י מצטננות, ומאחר שלא נמשך ע"י נה"י כ"א בדילוג זהו הוראה שזהו מלמעלה מהשתלשלות וכמ"ש בלק"ת בד"ה ראו כי ה' נתן לכם השבת ס"ו, וזהו וכח אין ללידה, שהכח ללידה נמשך מבחי' אין היינו והחכ' מאין תמצא, שמשם נמשך הלידה, ולכן גם יכולתי שלא יומשך תוס' יניקה לחיצונים ח"ו, כי המקיף כו'.

עח

ד) ועתה י"ל הפי' של רש"י שפי' מלשון דור עקש ופתלתול, והענין הוא דהנה כתיב הא לכם זרע ופי' במגן דוד שמהה"א דוקא נמשך הזרע, וע"כ ניתוסף לאברהם ה"א, אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד, שרי לא תלד אבל שרה תלד כו', כי הולדה נמשך מה"א דוקא, כי יו"ד שהוא בחי' חכ' הוא רק נקודה לבד ואין בו התפשטות לאורך ורוחב כלל, משא"כ ה"א הוא בבחי' התפשטות לאורך ורוחב, והנה אף שחכ' היא למעלה מבינה, מ"מ זה הגילוי והתפשטות שיש בבינה נמשך ממקום גבוה יותר, שכדי שיומשך למטה יותר הוצרך להיות נמשך ממקום גבוה יותר, וכמ"ש ועבד הלוי הוא ואיתא בזח"ג דקע"ח ב' הוא דא עתיקא שהתגלות עת"י הוא בבינה, וע"י הלוים ששרשן מבחי' בינה ממשיכי' מבחי' עת"י, וכמו שאנו רואים שהמשל שאף שהוא למטה מן השכל ומסתיר על עצם השכל מ"מ אינו יכול להמציא את המשל רק מי שהוא חכם גדול וכמו שלמה דכתיב בו ויחכם מכל האדם, כתיב בו וידבר שלשת אלפים משל, משא"כ מי שאינו חכם כ"כ אף שהוא מבין את השכל מ"מ אינו יכול להמציא את המשל, וכמו שארז"ל משמת ר"מ בטלו מושלי משלים לפי שכח הירידה שבשכל שרשו למעלה מן השכל.

וזהו שהשיב הקב"ה למשה שאמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי שלא הי' יכול להשפיל בבחי' דבור, אמר לו אנכי אהי' עם פיך שכדי שיומשך בדבור הוא ע"י אנכי מי שאנכי, וכמ"ש במדרש ע"פ אלה הדברים אשר דבר משה וכי מנין למשה דבור שאמר אלה הדברים שהרי אמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי, וכתיב לא איש דברים אנכי, אלא ממתן תורה זכה לדבור, והיינו ממ"ת שנאמר אנכי הוי' אלקיך לפי שכדי שיומשך למטה בדבור זה דוקא ע"י המשכה גבוה ביותר כו'. וזהו ג"כ שהתורה נמשכה למטה בדבור לפי ששרש התורה הוא גבוה מאד נעלה שאורייתא מח"ע נפקת דהיינו מפנימי' ח"ע ע"כ יכולה להשפיל למטה גם בדברי' גשמי', ומצות לימוד התורה בדבור האדם הגשמי, וכמארז"ל בעירובין אם ערוכה ברמ"ח אברי' שמורה, וזהו ומבני יששכר יודעי בינה לעתים כי נבונים אפי' בימי משה לא אשתכח, לפי ששרש הבינה דהיינו בחי' הגילוי וההתפשטות שיש בבינה הוא למעלה מחכ' כו', וע"כ מה"א דוקא שהוא בחי' התפשטות לאורך ורוחב נמשך

עט

בחי' זרע, וע"כ אברם אינו מוליד כי אברם הוא בחי' שכל הנעלם מכל רעיון. וזהו שרחל היתה עקרה לפי שרחל אין בה ה"א, והנה לזה אמרה רחל בא אל שפחתי בלהה ואבנה גם אנכי ממנה דהנה בבלהה יש שני ההי"ן דבה"א יש גם מילוי ה"א.

ה) ולהבין ענין הב' ההי"ן, הענין הוא דהנה כתיב שם ה' גדולה לאה ושם ה' קטנה רחל, והנה ה' גדולה וה' קטנה הוא בחי' תושב"כ ותושבע"פ, וזהו שיש חמשה חומשי תורה לפי שהוא בחי' ה' גדולה, וה' קטנה רחל שהוא בחי' דבור הוא בחי' תושבע"פ. והנה בה' קטנה שהוא בחי' דבור יש מילוי ה' לפי שכשצריך לדבר הה' יש בו מילוי ה"א, משא"כ כשכותבין ה' או כשמחשב ה' אינו צריך לחשוב עוד ה', וע"כ ה' גדולה שהיא בחי' לאה אותיות המח' אין בו מילוי ה', רק בה' קטנה שהוא בחי' אותיות הדבור תושבע"פ יש בו מילוי הה'.

והענין הוא דבתושבע"פ יש שני בחי', דהנה כתיב ששים המה מלכות ושמונים פילגשים, ששים המה מלכות אלו ששים מסכתות, ושמונים פלגשים אלו שמונים ברייתות, והחילוק שבין משנה לברייתא היינו כל מה שיש בברייתא יש במשנה רק שבמשנה הוא בקיצור גדול ואינו מבואר כל פרטי הדינין בפירוש רק נרמזי' ברמז וקיצור מופלג, ובברייתא מבאר כל פרטי דיני ההלכות, וזהו שאמר אילפא מי איכא מידי בברייתא דלא פשיטנא לה ממתניתין, ונמצא כי גם במשנה יש כל פרטי ההלכות הנאמרים בברייתא, ורק להבין זה מהמשנה לא הי' יכול כ"א אילפא. לפי שאילפא הוא לשון אאלפך חכ' כו' מקור החכ' כו' וע"כ הי' מוצא במתניתין כל מה שכתוב בברייתא, אבל שאר האמוראים היו צריכים גם לברייתא דוקא לפי שאין יכולים להשיג הכל ממתניתין, והנה עתה שנתמעטו הלבבות יותר ואפי' מברייתא אין אנו יכולים להשיג הכל לכך ניתן לנו פוסקים כמו רמב"ם טור וב"י שמבארים כל פרטי ההלכות יותר, ואף שאח"כ כשמבינים את הפוסקים מוצאים כל זה בגמ', מ"מ קודם שלמדו את הפוסקים אינם יכולים להשיג את הדין מן הגמ' לבד, וע"כ נק' ברייתא לשון חוץ לפי שאינו עיקר רק תמכין דאורייתא.

וע"כ נק' בלהה פלגש יעקב, דיעקב הוא מקור התורה וכמ"ש ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, ורחל שהיא בחי' תושבע"פ נק' אשת יעקב מתניתין מלכתא, אך בלהה שהיא בחי' מילוי הה' בחי' ברייתא נק' פלגש יעקב בחי' שפחה, אך מ"מ עיקר הבירור הוא דוקא ע"י שפחה כמו למשל השפחה שהיא מכנת ומתקנת את

פ

המאכל, ואח"כ המאכל עולה על שולחן מלך, וכך עיקר הבירור הוא דוקא ע"י ברייתא שמבאר כל פרטי ההלכות, ועי"ז נמשך הלידה גם ברחל שיהי' בחי' גילוי אלקות שע"י בירורי' דוקא נמשך בחי' גילוי אלקות. וזהו נפתלי מלשון דור עיקש ופתלתול שהוא רבוי דברים, דהנה מבואר לעיל שעיקר התפלה הוא כדי שיהי' התחברות הנפש המלובש בגוף עם שרש הנשמה בחי' מזל, אך הגוף ונה"ב מסתיר, וכדי שלא יהי' הגוף ונה"ב מסתיר זהו ע"י פתלתול רבוי דברים, דהיינו ע"י תושבע"פ ברייתא כי תושבע"פ נק' אילנא דטו"ר, דהיינו שהוא מברר את עה"ד טו"ר שהוא שרש נה"ב ועי"ז גם נה"ב אינו מסתיר כלל כו'.

ומעתה י"ל הפי' של המדרש שהוא לשון נופת, והענין הוא דהנה כתיב גשם נדבות תניף כו' והוא ל' נופת תטופנה שהוא בחי' הזלה והטפה. והענין הוא דהנה התחברות הנפש שמלובש בגוף עם שרש הנפש הוא בשני אופנים, א' בבחי' העלאה ממטה למעלה והב' בבחי' המשכה, והנה ע"י תפלה הוא בבחי' העלאה, וע"י התורה הוא בבחי' המשכה מלמעלה למטה, וזהו גשם נדבות תניף דהיינו לשון הזלה והטפה מלמעלה למטה ונוזלים מן לבנון, ונוזלים הוא בחי' מזלי', וגם נוזלים הוא לשון יזל מים מדליו הזלה למטה, הוא מן לבנון שהוא בחי' לובן העליון. וזהו שלאה ורחל ושתי השפחות היו בנות לבן, שלמטה הי' לבן גשמי ונפל בקליפות אך למעלה בשרש הוא בחי' לובן העליון, וע"י התורה ממשיכים גילוי שרש הנפש למטה, וזהו שיהא שם שמים מתאהב על ידך בבחי' המשכה למטה שיהי' בחי' גילוי אלקות מלמעלה למטה כו'.

וא"ו) ומעתה י"ל מ"ש נפתלי אילה שלוחה, דהנה כתיב כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, דהנה אילה היא חסידה שבחיות שכשהחיות צמאים למים וצריכים למטר הולכים אל אילה וחופרת גומא ומכניסה קרניה בגומא וגועה עד שהקב"ה מרחם עליה, כן נפשי תערוג אליך אלקים ג"כ על העדר המים, וכתי' ונהר יוצא מעדן כו' וכתיב אותי עזבו מקור מים חיים את ה' וכתיב כי עמך מקור חיים, ולהבין איך שייך למעלה בחי' מים ונהר. אך הענין הוא שכמו שהנהר הוא שיורד מגבוה לנמוך, כמו"כ המשכת אלקות מלמעלה למטה נק' נהר, וזהו מ"ש ומעין מבית ה' יוצא (יואל ד' י"ח) ות"י מבית מקדשא דהוי', והיינו שלפי שלע"ל יהי' גילוי אלקות למטה, לכך נמשך למעין, והנה בגלות שאינו מאיר

פא

גילוי אלקות וכמ"ש אותי עזבו מקור מים חיים (וכמ"ש המצ"ד ע"פ ומעין שזהו הנהר שביחזקאל, והמקור שבזכרי') וכתיב ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני אז נעשה צמאון ותשוקה למים וכמ"ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים, וזהו כאיל תערוג על אפיקי מים דהיינו על העדר המים. וזהו נפתלי שהוא בחי' תפלה היא איילה היינו כמו אילה שגועה על העדר המים והקב"ה מרחם עליה כך בחי' תפלה הוא כדי שיהי' התחברות אא"ס מקור מים חיים בבחי' שם שהוא מקור לעולמות כו' כדי שיהי' גם למטה גילוי אלקות.

וזהו שלוחה דפי' שלוחה יש שני פירושים, א' ל' אילה היא שלוחה שהיא רצה במהירות מאד, והב' ל' שליח, ובאמת שני בחי' אלו ישנם באילה שהיא רצה מהרה וגם היא שליח של כל החיות. והנה בתפלה יש ג"כ שני בחי' אלו, דהיינו כי כתי' מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו, וכתי' דרשו ה' בהמצאו דוקא אלו עשי"ת, ומתרצינן כאן ליחיד כאן לצבור, ליחיד דוקא בעשי"ת, משא"כ לצבור בכל קראנו אליו. ובזה יובן ג"כ מה שארז"ל מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל שמשמע שהתפלה נתעלה ע"י המלאכים, וכתיב בכל קראנו אליו ולא למדותיו, והיינו כשהתפלה היא בצבור או בעשי"ת אפי' ליחיד אז התפלה היא אליו שאינה צריכה להתעלות ע"י המלאכים, משא"כ ביחיד שלא בעשי"ת אז הוא נתעלה דוקא ע"י מלאכים, והנה כשנתעלה ע"י מלאכים עי"ז התפלה נתעכבת מפני שצריכה לעלות מעולם לעולם וע"כ היא מתעכבת ואינה נמשכת במהרה, משא"כ כשהיא נתעלה אליו למהותו ועצמותו שלא ע"י המלאכים אזי אינה נתעכבת כלל ונמשכת במהרה, וזהו מ"ש יעננו ביום קראנו תיכף ומיד, וזהו מ"ש כאן נפתלי אילה שלוחה, דהיינו כשהתפלה היא שלוחה דהיינו שליח ציבור, אזי היא שלוחה במהרה תיכף ובמהירות שאינה נתעכבת כלל ונמשכת בלתי שיהוי ועיכוב זמן כלל.

הנותן אמרי שפר קאי על התורה שהתורה ניתנה בקול שופר, ושופר הוא בחי' תענוג, וכמשארז"ל למה נק' שמה שפרה שמשפרת את הולד וכן כתיב שפרה שמים הודו שהוא לשון תענוג, וזהו מ"ש כאן הנותן אמרי שפר היינו אמרים של תענוג, כי התורה נמשכה ממקור התענוגי' כי עמך מקור חיים כו' ואהי' אצלו

פב

שעשועים יום יום, והיינו לפי שהתפלה היא בבחי' צמאון ותשוקה למים כאיל תערוג על אפיקי מים על העדר המים, אך התורה היא המשכת המים למטה לרוות צמאונו שבתפלה, וזהו הנותן אמרי שפר כו' שהוא בחי' למוד התורה שאחר התפלה שמרווה צמאונו שבתפלה כו'. והנה שלוחה קאי גם על הנותן אמרי שפר, והענין הוא שלימוד התורה צריך שיהי' עד שלא יהי' רק בבחי' שליח, דהיינו שצריך שילמוד התורה בבחי' ביטול עד שאין הדבור שלו כלל, רק הוא שליח לבד שע"י יוצא הדבור, אבל באמת אין הדבור שלו כלל רק הוא דבר הוי' ממש וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך כו', כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, תען לשוני אמרתך כו', וזהו כל הקורא בתורה כאלו קורא בשמותיו של הקב"ה, דהיינו שקורא בשם וממשיך מעצמותו כו', וזהו מ"ש בזהר לאתקנא רזא דשמא קדישא להמשיך בשם כו' שיהי' ש"ש מתאהב על ידיך כו', אך זהו דוקא כשלומד תורה בבחי' ביטול דוקא, וזהו שהנביאים נק' בשם שליח וכמ"ש אשר דבר ה' ביד מלאכי לפי שהם היו בבחי' ביטול ממש שלא היו רק כלי לבד לדבר ה', וזהו מ"ש והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו שהמלאכים נק' שלוחים ע"ש שהם בטלים בתכלית לאלקות, ולכך יכול לומר בי נשבעתי נאום ה' לפי שהוא רק שליח ואין הדבור שלו כלל לפי ששלוחו של אדם כמותו.

ז) והנה בזה מובן מה שתחלה נאמר לשון נקבה ואח"כ לשון זכר, דהנה תפלה הוא לשון בקשה, ובקשה הוא על חסרון דוקא וכמ"ש כאיל תערוג כו' על העדר המים, והנה כמ"כ למעלה מ"ש ואני תפלה הוא ג"כ על חסרון, ולהבין איך שייך למעלה חסרון כו'. הענין הוא דהנה כתיב אתה הוא הוי' לבדך את עשית את השמים כו' חסר ה"א, והיינו שכדי שיהי' בחי' שמים וארץ מקור לעולמות זהו ע"י צמצום, וזהו את חסר ה"א ל' נקבה וכמ"ש ואת תדבר אלינו ופרש"י שתש כחו כנקבה, והיינו שכדי שיהי' מקור לבריאות שמים וארץ, זהו ע"י תש כחו כנקבה בחי' חלישות כנקבה וכמ"ש וישב ה' מלך לעולם שכדי שיהי' מקור לעולמות הוא ע"י בחי' ישיבה, והנה בחי' ישיבה היא בנוק' וכמו שארז"ל באשה קראו הכתוב מושב כו' לפי שהוא בחי' חלישות, וזהו חסר ה"א לשון נוק', והיינו שכדי שיהי' מקור לעולמות הי' צמצום באא"ס, וזהו ואני תפלה שהוא בקשה שיהי' מלוי החסרון, וז"ש אח"כ ואתה מחיה את כולם מלא ה' שנעשה מלוי החסרון, וזהו"ע התפלה שהיא בקשה על מלוי החסרון וע"כ כתי' לשון נקבה, משא"כ תורה שהוא המשכת אלקות בחי' מלוי החסרון, וזהו"ע שהתורה ניתנה בה' קולות ה' חומשי תורה שהו"ע מלוי

פג

הה"א ע"כ כתיב ל' דכר הנותן אמרי שפר, והנה באמת הוא כולא חד וכמו שארז"ל זכור ושמור בדבור א' נאמרו זכור לדכורא ושמור לנוק' הוא בדבור א' לפי שלגבי עצמותו כולא חד ושניהן שוין לפניו כנ"ל וד"ל.

ועוי"ל פי' ה' בפי' נפתולי אלקים נפתלתי עפ"י מה דאיתא במדרש ע"פ זה לאו פיתוליי' דידי הוא, פי' שטענת רחל היתה כי היא צריכה לילד בנים ליעקב כי עיקר המכוון של יעקב שהלך מא"י מאת יצחק אביו לחרן הוא בשבילה וכמ"ש אעבדך כו' ברחל כו' דוקא, והענין הוא לפי שעיקר המכוון מבריאת העולמות הוא בשביל עולמות הנבראים והנפרדים דוקא וכמשארז"ל נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא, וזה היתה עיקר הטענה של רחל אמת כי את היא לאה ה' גדולה עלמא דאתכסי' אשר שם מאיר גילוי אלקות בתוס' וריבוי, אבל עיקר המכוון הוא אינו בשבילך כי נתאוה הקב"ה כו' ע"כ לי הי' ראוי שאלד ליעקב, וזהו לאו פיתוליי' דידי הוויין, וע' בתניא פ"ב.

והנה ל' בלהה הוא בהלה שהוא ל' פחד ע"ד מ"ש ופקדתי את הבהלה, וכמו שמצינו כ"פ בישעי' ויחזקאל שאמר על בהלה בלהה שפרש"י שם בהלות, והענין הוא דהנה בלהה הוא בשני ההי"ן מלוי ה"א כנ"ל והוא רומז על השפעה שבאה גם בבי"ע, והנה מחמת תוס' אור נעשה פחד ובהלה בלעו"ז בהיכלי הקליפות, וזהו המה ראו כו' קאי על לעו"ז וכמ"ש בזהר ע"פ כי הנה המלכים נועדו זה יוסף ויהודה המה ראו נבהלו קאי על היכלי הקליפות, והוא כמו שיהי' לע"ל שע"י המשכות תוס' אור נעשה הפחד והבהלה בלעו"ז, וכמו"כ כאן יהודה ויוסף שהוא יחוד עליון דאצי' וממילא מחמת היחוד נעשה תוס' אור, עי"ז המה הקליפות ראו התוס' אור נבהלו ורעדה אחזתם וכמו אז נבהלו כו'. ועוי"ל כי בלהה ל' בהלה ופחד קאי על נפש האלקי', והיינו שהוא היראה שהאדם ממשיך אותה עליו בעצמו, ובחי' יראה זו היא מבי"ע, משא"כ אפי' יראת רחל שהיא יראה תתאה דאצי' היא לגבי יראה זו בחי' יראה עילאה ומכ"ש לאה, ובד"כ נק' כל עולם האצי' בשם יראה עילאה כי בעולם האצי' מאיר חכמה, ולכן כל היראה שבעולם האצי' נק' בשם יראה עילאה, וזהו בלהה בהלה ופחד שאדם ממשיך עליו פחדו ויראתו מאלקי' ית', והנה ע"י

פד

שהאדם ממשיך עליו יראת אלקות עי"ז נעשה ג"כ בהלה ופחד בלעו"ז היינו בהיכלי הקליפות, ולכן בלהה שפחת רחל כי מל' דאצי' הוא מקור לבי"ע ובלהה היא טפל כמשל השפחה שבטילה לגבי גבירתה, וכמו"כ בלהה שהיא בבי"ע היא טפל לגבי רחל מל' דאצי' מקור דבי"ע.