ויאמר כו' מי שם פה כו'

פד

בס"ד. (ש"פ שמות, רכ"ז).

ענין גלות מצרים - ה"פ

[שמות]

ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם או חרש או פקח גו' הלא אנכי ה', ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר. והנה אעפ"כ מזה לא נתרפא הדבור אצל משה כ"א הי' כבד פה כמקדם, ואעפ"כ כשהי' מדבר עם פרעה הי' מדבר דברים נכונים מחמת שאמר לו הקב"ה אנכי אהי' עם פיך, וכמשרז"ל במד"ר שמ"ש אנכי אהי' עם פיך אין הפי' שנתרפא אלא שהי' כבד פה וכבד לשון כמקדם רק שאנכי אהי' עם פיך אף שהוא כבד פה כו', ואימתי נתרפא בשעת מ"ת וכמ"ש משה ידבר והאלקים יעננו בקול, אלה הדברים אשר דבר משה, לפי שמרפא לשון עץ חיים, עץ חיים קאי על התורה, והתורה מרפא לשון, ומה שלא נתרפא מקודם היינו לפי שחפץ שיהי' בזה נס אף שהוא כבד פה וכבד לשון מ"מ יהיו דבריו נכונים לפי שאנכי אהי' עם פיך כו' כמ"ש במד"ר שמות פ"ג.

פה

ולהבין זה, צריך להבין שורש ענין גלות מצרים שזהו מ"ש ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה, וגם צ"ל שהרי בפ' ויגש נאמר ג"כ ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה יעקב ובניו, ולמה הוכפל בתורה ענין בואם מצרימה, וגם למה נא' בפ' ויגש יעקב ובניו שחשב יעקב ג"כ בכלל בנ"י, ובפ' שמות נא' את יעקב ונמצא כי יעקב אינו בכלל בנ"י. אך הענין הוא דהנה כל עיקר ענין תכלית המכוון מהגלות מצרים הי' כדי לזכות אח"כ לקבלת התורה. והנה כתי' כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות, שמקיש הכתוב ענין גאולה אחרונה ליציאת מצרים, והוא שכמו שכל עיקר תכלית המכוון בגלות מצרים והשעבוד רד"ו שנה הי' בכדי לזכות לקבלת התורה פנים בפנים דיבר ה' וכמ"ש וזה לך האות כו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקי' על ההר הזה, כך כל אריכות הגלות הזה האחרון הוא כדי לזכות לגילוי פנימי' התורה שיהי' לע"ל, כי במ"ת הי' קבלת התורה הנגלית, אבל פנימי' טעמי התורה יהי' הגילוי שלהם לע"ל, וע"ז נאמר אראנו נפלאות, וכמ"ש כי עין בעין יראו.

ולהבין איך עי"ז יהי' הגילוי לע"ל, יש להקדים פי' וענין מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול, כי הנה תכלית ירידת הנשמה לעוה"ז ירידה צורך עלי' היא כדי לחזות בנועם ה' בעוה"ב ובג"ע העליון וגעה"ת, שהוא השגת הנשמות נהנים מזיו השכינה שהוא תענוג נפלא עד אין קץ ותכלית בלי גבול.

וזהו פי' עדי עד שהוא לשון נצחי, דהנה א"א לפרש שהוא קאי על עצמות אוא"ס שאין שייך לומר עליו עדי עד נצחיות שהרי הוא למעלה מן הזמן ממש, וזהו הוי' לשון הי' והוה ויהי' כאחד ממש, וכיון שהוא למעלה מן הזמן אינו שייך לומר ל' נצחי' כו' שז"פ עדי עד כנ"ל. וגם א"א לומר שהוא קאי על עולמות שהם בבחי' זמן וגבול ממש, אלא עדי עד קאי על בחי' מל', מלכותך מלכות כל עולמים שהוא מקור לעולמות בע"ג, ושם הוא שייך בחי' זמן מלך מלך ימלוך, ואעפ"כ הוא למעלה מבחי' זמן דהיינו שהזמן הוא נצחי ה' ימלוך לעולם ועד, וכל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק (וע' בד"ה ואברהם זקן בס' בראשית בענין סדר זמנים, ובענין שהזמן הוא נברא ומחודש ואעפ"כ ברצון הבורא יכול שיהי' נמשך זמן בלי גבול, יעו"ש). וזהו עדי עד שהוא בחי' נצחי' בטחו בה' עדי עד כו'.

פו

(לכאורה הוא סותר למ"ש קודם שהוי' הוא בחי' הי' הוה ויהי' כאחד שהוא בחי' שלמעלה מן הזמן לגמרי, ואיך נאמר בטחו בה' עדי עד איך יתכן לשון עדי עד על ש' הוי'. וי"ל ע"ד שנת' בספר ישעי' ע"פ בטחו בה' עדי עד כי בי"ה הוי' צור עולמים סעי' ח' שהביא מהבחיי פ' יתרו גבי וידבר אלקי' את כל הדברים ולא נא' וידבר ה', שהשם המיוחד דיבר ע"י בחי' מל' וז"ש כי בי"ה ה' צור עולמים יבאר כי השם המיוחד שהוא צור עולמים בי"ה ובו דבר כו' שנא' כי שמי בקרבו, עכ"ל, מבואר דמפרש י"ה על מלכות. וכ"כ במאו"א אות יו"ד סי' ך"ח י"ה או"א כי יו"ד דשם חכ' ה' בינה, וגם המלכות נק' כך בסוד חכמה רברבא חכ' זעירא, יו"ד מאיר בה' עכ"ל. והביא עוד מד"ה וכל העם רואים את הקולות בת"א ס"פ יתרו גבי ענני במרחב י"ה שפי' שם על חכמה תתאה, וגם הביא שם מפרע"ח שער חגהמ"צ פ"ו גבי די אכלו אבהתנא, די מורה על זיווג יסוד ומל', א"כ היינו בחי' י"ה דשייך במל' ר"ל מבחי' יו"ד שהיא היסוד נמשך לה' אחרונה היא המל'. וע"ש בסוף סעי' ח' שכ' וז"ל וא"כ לפ"ז פי' הפסוק בטחו בה' עדי עד היינו מל' הנק' עד שעד שם מגיע אתעדל"ת והעלאת מ"ן, כמ"ש האריז"ל בזהר הרקיע בפ' בראשית על דף מ"ה, וגם יסוד נק' עד כמ"ש בבקר יאכל עד, ושמא תאמרו הלא זהו סוף המדריגות שבאצי' וא"כ חלילה שמא אין בהם הכח כ"כ עז"א כי בי"ה הוי' צור עולמים ר"ל בבחי' מל' הנק' י"ה ממנה נתהוו כל העולמות והיינו ע"י שם הוי' דכולא חד ששם הוי' צור עולמים ע"י בחי' י"ה שהוא בחי' מל', והיו"ד הוא מה שמקבלת המל' מבחי' יסוד וכנ"ל בענין די אכלו אבהתנא, ואי לזאת בטחו בהוי' והיינו עדי עד עכ"ל. וא"כ אינו סותר כלל למ"ש קודם שלשון עדי עד ל' נצחית אינו שייך כ"א במל', שבאמת כך הוא שעדי עד הוא בחי' מל' וגם בחי' יסוד כנ"ל, ומ"מ שייך לאמר בטחו בהוי' ע"ז משום דכולא חד, וע"ד מ"ש במ"א בפי' הפסוק את שבתותי תשמורו בחי' סוכ"ע, ומקדשי תיראו ממכ"ע, אני הוי' כולא חד) ועל כן יש השגות עד אין קץ לפי שבג"ע מאיר בחי' מל' שהוא בחי' נצחי'.

והגם שבספרים לא נז' כ"א ג"ע עליון ותחתון, אבל באמת יש כמה בחי' ג"ע ותענוגים עד אין קץ, וזהו משובח ומפואר עדי עד, וכמארז"ל צדיקים אין להם מנוחה בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל, ונועם ה' והתענוג ההוא הוא מבחי' גילוי שמו הגדול כו'.

ב) והנה המשכה וגילוי תענוג זה משמו הגדול הוא ע"י המצות וכמ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה לעבדה זו רמ"ח מ"ע ולשמרה זו שס"ה ל"ת, שע"י רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת ממשיכים תוס' אור וגילוי בג"ע. וזהו שאנו מברכים על

פז

המצות אשר קדשנו במצותיו, אשר הוא בחי' תענוג וכמ"ש באשרי כי אשרוני בנות כו', אשרי האיש כו', והיינו לפי שע"י המצות ממשיכים מבחי' התענוג עליון מבחי' שמו הגדול.

אך הנה הנשמה היא נבראת ובעל גבול וא"א לנפש לקבל הארת התענוג העליון שהוא בלי גבול עדי עד אלא ע"י התלבשות אור התענוג בכלי ולבוש כמ"ש עוטה אור כשלמה שהוא אור התורה כי אורייתא מח"ע נפקת, ובחכ' שורה בחי' הארת התענוג וכמו שאנו רואים למטה שאם ישכיל אדם איזה דבר חכ' נתמלא חדוה ותענוג, וכמארז"ל על ר"א שצהבו פניו לפי שמצא תוספתא חדתא, וכמ"ש ביאור ענין זה במ"א, ומזה יובן ענין הארת התענוג שיש בחכ' דתורה שבה שורה אור התענוג אלקי וכמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כי עדן הוא בחי' מקור התענוגים (וכמ"ש בפרד"ס בערכי הכנויים ערך עדן בשם התיקוני זהר עדן עילאה הוא בחי' כתר עליון, ולכן נאמר על בחי' עדן עין לא ראתה כו'), ונהר יוצא מעדן זה להשקות את הגן היינו בחי' ג"ן סדרים דאורייתא כי אורייתא מחכמה נפקת ואין התלבשות אוא"ס אלא בחכ' כח מ"ה בחי' ביטול ונחנו מ"ה כו', ולכן ע"י התורה תוכל הנשמה להשיג שמו הגדול (שהוא בחי' כתר עליון מלכות דא"ס שנק' שמו הגדול) כי כל התורה היא שמותיו של הקב"ה.

והגם שנת' לעיל שהוא ע"י מצות שע"י המצות ממשיכים את התענוג והיינו מפני כי שרש המצות הוא בכתר שהוא בחי' עדן כו', וזהו שעל המצות מברכים אשר קדשנו שהוא לשון ראש ומקור, משא"כ התורה נק' ראשית שהוא רק כלי לבד לבחי' תענוג זה כו', מ"מ בכדי שתוכל הנשמה להשיג תענוג זה בג"ע זהו ע"י לבוש התורה שהתורה נק' משל הקדמוני שהיא בחי' משל ולבוש לבחי' קדמונו של עולם, וכמו שע"י המשל מבינים את השכל, וכמ"ש במשה ויבא משה בתוך הענן כמ"ש מזה במ"א, וע' בתו"א בפ' חיי בד"ה יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז, ובמג"א בד"ה חייב אינש לבסומי בפוריא השני ובכ"ד.

אך הנה הנשמה שנתלבשה בגוף ונה"ב ונעשה בה תערובות טו"ר ע"כ צריכה הנשמה מקודם להיות בגיהנם, כדי לצרף וללבן הנפש מחולאת הרע אשר

פח

נדבק בקרבה, וכמו מצרף לכסף שהפסולת והסיגים נשרפים תוך הכור ונשאר הכסף נקי מכל סיג, כך כדי שתוכל הנפש לקבל אור עונג העליון להיות נהנים כו', צריכה להתברר ולהתלבן תחלה באש של גיהנם להפריד הרע מן הטוב כי לא יגורך רע כתיב. והנה ארז"ל שאברהם בחר לו שעבוד מצרים תחת יסורי גיהנם, שהוא ג"כ בחי' צירוף לנפש כמ"ש מכור הברזל ממצרים, וגלות אדום נק' כור עוני כו'. והנה כמו שהי' במצרים וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, כך גם בענין השעבוד והגלות האחרון, וכמ"ש בר"מ וימררו את חייהם היא התורה כי היא חיינו, בעבודה קשה דא קושיא, בחומר דא קל וחומר, ובכל עבודה בשדה דא ברייתא, ובלבנים דא ליבון הלכתא שאין בידינו הלכה ברורה ודין ברור כי כל דיני התורה במחלוקת שנויה הללו מכשירין ומטהרין והללו פוסלין ומטמאין.

וז"ש רז"ל ששים המה מלכות אלו ששים מסכתות ושמונים פלגשים אלו ברייתות ועלמות אין מספר אלו הלכות. והנה דמיון המשנות למלכות וכמארז"ל מתניתא מלכתא הוא ע"פ מארז"ל אשה מזרעת אודם שממנו בשר וגידים כו', נמצא שעיקר הזרעת הולד הוא מטפת הנוק' וכמ"ש אשה כי תזריע וילדה כו', וטפת דכר הוא רק כדי לברר טפת הנוק' שמהטוב ומובחר נוצר הולד וכמ"ש ותזרני חיל מלשון זורה את הגורן בחי' בירורים (ובאמת זהו ענין בירור אחר בירור שהרי טפת נוק' נמשכת ג"כ אחר הבירור שהרי התהוות טפה זו הוא מהמאכלים שאוכלת ונתבררים עד שנהפכים לדם בכבד ועולה ללב ומשם למוח, ואח"כ נמשך מהמוחי' שלה הזרעת הטפה כמ"ש בע"ח של"ט, נמצא המשכה זו היא ממה שכבר נתברר בתכלית עד שנכלל במוחי' דנוק' אז משם נמשך טפת נוק', רק שאעפ"כ כדי שיהי' מזה התהוות הולד א"א עד שיתברר שנית דוקא ע"י טפת הדכר כנ"ל, וע' ברבות תזריע ס"פ י"ד). וכך הנה המשניות הם בחי' בירורים בחכמה אתברירו טמא וטהור אסור ומותר, פי' מותר שאינו אסור וקשור בידי החיצוני' ויוכל לעלות וליכלל בקדושה כי הדם הוא הנפש, והנה מכל מאכל אשר יאכל נהפך לדם כי תלת שליטין

פט

אינון כבדא ולבא ומוחא, שנתברר הדם בירור אחר בירור, ובכח האכילה הוא קורא ומתפלל בכל לבבו ובכל נפשו כו', אבל מאכלות האסורות הגם שלומד ומתפלל בכח האכילה ההיא אינה עולה לה' להיות בכל לבבך כו', וז"ע בירורי המאכלים, וכן בירורי הלבושים ובתים בחי' מקיפים הנה הבירור הזה הוא ע"י בחי' חכמה בחי' משניות, וה"ז כמלך שגוזר ואומר שיהי' כך ולא כך, וכך המשניות שגוזרין ואומרים שזה יהי' כשר ויכול להתעלות לקדושה וזה יהי' אסור וידחה לחוץ ולא יתעלה, והוא ענין המשכת מ"ד דח"ע לברר המ"ן דב"ן.

ובכל עבודה בשדה דא ברייתא, כי ברייתא בחי' לבר מגופא שהם אברים החיצונים, והמשנה נק' אברים הפנימים, וכל דבר שהוא שנוי בברייתא הוא מרומז במשנה, כמו שאמר אילפא אי איכא דשאיל לי במתניתא דר"ח ור' אושעי' ולא פשיטנא לי' ממתניתין (תענית ך"א א'), פי' פשיטנא מלשון פשט את ידו שהוא לשון הושטת יד, ואמר שיושיט את ידו ממתניתין לבאר הדין השנוי בברייתא ולא הי' צריך ללמוד הברייתא בפ"ע כיון שהיא נכללת במתניתין. אך לא כל אדם זוכה לזה ושמו מוכיח עליו שלכן נק' אילפא מלשון אאלפך חכמה אאלפך בינה, ולכן הי' מבין דין הברייתא מתוך המשנה, אבל אנחנו צריכין ג"כ לעסוק בדין הברייתא (וע' בד"ה נפתלי אילה שלוחה), וזהו ובכל עבודה בשדה כי כמו עד"מ שנוטל חטים מתוך הבית וזורעים בשדה מחוץ לעיר ואח"כ מכניסים מן השדה את התבואה ומכניסים לבית ועושים מזה לחם, וכך הוא ענין הברייתא שהוא בחי' עבודה בשדה לפי שהכל מרומז במשנה, אך אעפ"כ עיקר הלחם נעשה מברייתא דהיינו שעיקר הבירורים הוא דוקא מברייתא לפי שאין הכל מבינים מהמשנה, והברייתא מבאר כל פרטי דינים. וזהו שנק' פלגשים שהיא בחי' שפחה שהיא מתקנת כל המאכלים ואח"כ המאכל עולה על שולחן המלך, וכך עיקר המאכלים שהוא הבירורים הוא דוקא מברייתא כו'.

ובעבודה קשה דא קושיא, דהנה המצות צריך לקיים בבחי' עבודה עבודת עבד קבלת עומ"ש בבחי' אתכפיא ואתהפכא, וכך התורה צריך לקיים בבחי' עבודה כו', וזהו שארז"ל סנהדרין דצ"ט ב' ע"פ אדם לעמל יולד (איוב ה' ז') ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה, פי' עמל תורה הוא בחי' לימוד התורה שצריך להיות דוקא בבחי' עמל ויגיעה, וזהו ענין הקושיא שצריך עמל ויגיעה רבה

צ

עד שבא אל האמת כי הקושיא מסתיר כו', ואח"כ ע"י יגיעה מסירין את ההסתר כו', וע' בביאור ע"פ בעצם היום הזה נמול.

ג) ובלבנים דא ליבון הלכתא, דהנה כתיב כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם, ופי' בספרי כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם אלו הלכות שנקראו לחם וכמ"ש לכו לחמו בלחמי, כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם אלו אגדות שהוא בחי' פנימית התורה, דהנה כתיב ששים המה מלכות כו' אחת היא יונתי תמתי, והיינו שמתחלה צריך להיות בבחי' אחת שהוא בחי' כלי לאחד, שלא יהי' לו רק רצון א' לה' לבדו, וזהו ע"י התבוננות באלקותו ית' כמ"ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, וזהו מ"ש יונתי עיניך יונים כמו היונים זיווגם הוא שמסתכלין זע"ז, ובעבודה הוא בחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא, וזהו ע"י פנימי' התורה שהוא בחי' מוצא פי הוי', ודרך כלל פנימי' התורה הוא בחי' יראה ועל יראה עילאה זו אמרו חבל על דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד, שהתורה נק' רק תרעא לגבי יראה זו שהוא פנימי' התורה. וזהו"ע ליבון הלכתא דהיינו להמשיך מבחי' לובן העליון שהוא בחי' כתר כו', ועי"ז נעשים הלכות בבחי' ששים המה מלכות כמלך שגוזר ואומר, משא"כ האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו, וע"י פנימי' התורה בחי' יראה נתלבן ונתברר ההלכתא כו'.

וזהו ואלה שמות בני ישראל, שמות ממש כל הקורא בתורה כאלו קורא בשמותיו של הקב"ה, ע"ד מ"ש ויעש דוד שם ופי' בזוה"ק דעביד שמא קדישא שהמשיך בחי' גילוי שם הוי' למטה להמשיך אוא"ס מבחי' ח"ע יו"ד של שם הוי', וה"א של שם בחי' הדבור ורוח פיו ית' לעולם העשי', וכך הוא פי' שמות בני ישראל שבנ"י ממשיכים ועושים בחי' גילוי שמות עליונים למטה, וזהו מ"ש ותעש לך שם כהיום הזה, אשר הלכו אלקים לעשות לו שם, וכמ"ש רז"ל במד"ר ע"ז מצינו שהלך הקב"ה מהלך חמש מאות שנה כדי לעשות לו שם, דהיינו המשכת בחי' גילוי שם הוי' למטה.

ד) אך עדיין יש להבין מ"ש ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה מהו מצרימה דוקא כו', והענין הוא דהבאים מצרימה קאי על זמן הגלות, כי את זלעו"ז עשה אלקים וכמו שיש מצרים דקליפה כמו"כ יש בחי' מצרים דקדושה כמו שיש לבן בקליפה ולבן בקדושה וכו', ולהבין מהו ענין מצרים דקדושה, הענין הוא דהנה

צא

אותיות הדבור ואותיות המחשבה נק' בשם מצרים ע"ש שהאותיות הם כלים להשכל, ומגבילין ומצמצמין את השכל, וכמו שאנו רואים למשל שהתינוק אע"פ שהוא לומד למשל את ההלכה מ"מ אינו משיג רק את העצם האותיות לבד ואינו מבין כלל את ההשכלה המלובש באותיות הללו לפי שאותיות אלו הן מסתירין (אך כשגדול לומד אין מסתיר לו האותיות כו', ומבין את ההשכלה המלובש באותיות), וכן אפי' כשגדול לומד תושב"כ הנה אינו משיג מהאותיות רק את הסיפורי מעשיות, ובאמת מלובש בהם סודות נפלאים רק שהאותיות מעלימים ומסתירים כו', וכך למעלה יש בחי' אותיות הדבור ואותיות המחשבה שהוא בחי' עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין, שהם בחי' עלמין שמעלימי' ומסתירים על גילוי שם הוי', ושרש הגבלה זו הוא מבחי' שם שדי שאמר לעולמו די כי מצד שם הוי' הי' מתפשט בלי גבול ושם שדי הוא כח הגבול, וזהו ענין מצרים דקדושה דהיינו מה שנמשך בבחי' מצרים וגבולים. ובזה יובן מ"ש הבאים מצרימה, דהיינו אע"פ שגם עתה בגלות ממשיכים ג"כ השמות, אך זהו רק בבחי' מצרים שהוא בבחי' העלם ואין להם בחי' גילוי למטה.

וזהו שהוכפל ענין בואם מצרימה, היינו שמתחלה מ"ש בפ' ויגש ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה יעקב ובניו זהו ירידה בבחי' מיצר וגבול להתלבש בבחי' עלמין סתימין, ולכן נאמר ג"כ בני ישראל גו' יעקב שבחי' יעקב בשם בני ישראל יכונה שהרי הוא מקבל מבחי' ח"ע שהוא בחי' ישראל (הנז' בפ' ויגש) לי ראש כנ"ל. ובחי' ירידה הב' הוא מ"ש כאן ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב שבחי' ישראל לי ראש יורד בבחי' מיצר וצמצום עם בחי' יעקב והוא ענין הירידה בבחי' עלמין דאתגליין ודבר ה' שהוא צמצום וירידה כו', ולכן לא נק' יעקב בחי' בן לישראל זה.

וזהו מ"ש במדרש שמתחלה כשהי' א' מקיים מצוה הי' נכתב בתורה כמו שמצינו בבועז לעת האוכל גשי הלום וטבלת פתך בחומץ כו' נכתב זה בתורה (וכן באהרן כתיב וראך ושמח בלבו) משא"כ עתה אינו נכתב בתורה, רק אעפ"כ אלי' כותב (או משיח) והקב"ה חותם, לפי שאין הגילוי למטה, אבל למעלה גם עתה הגילוי כמו קודם.

צב

וזהו ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה, אך זהו מחמת שהגילוי הוא רק מבחי' בנ"י ובחי' יעקב שהיא רק הארת ח"ע ולא בחי' ישראל שהוא ח"ע ממש שאילו הי' הגילוי בהעלמין מבחי' ח"ע לא היו העלמין מסתירים ומעלימי' כ"כ לעינינו, והראי' לזה בהתנוצצות הגאולה ע"י משה רבינו ע"ה שהוא מבחי' הארת ח"ע מיד נעשו אותות ומופתים לעין כל בשינוי הטבע כו', מפני שהדיבור בטל לגבי ח"ע מקורו, וע"ד המאמר מי שאמר לשמן וידליק כו', אך היינו בגילוי הארת ח"ע ממש שזהו הנק' בחי' ישראל, משא"כ בגלות אז אין הגילוי בהעלמין מבחי' הח"ע ממש שהוא מבחי' הנק' ישראל לי ראש, רק שנמשך בקיעת איזה הארה דרך מסך ולבוש ובחי' זו נק' יעקב, ומבחי' זו מאיר בהעלמין להחיותם מאין ליש ולכן העלמין הן מסתירין ומעלימין על הארה זו וע"כ אותותינו לא ראינו, לא ראינו דייקא שבאמת גם עכשיו הכל בהשגחה פרטי' כמו בזמן ההוא, והכל כמו אותות ומופתים ההם רק שלא ראינו שאינו ניכר שום שינוי למטה, וע' בד"ה נחמו נחמו עמי, והוא ע"ד מ"ש לעושה נפלאות גדולות לבדו שאין בעל הנס מכיר בניסו מפני שהעלמין מעלימין וזהו בחי' הגלות ממש שאינו נמשך בגילוי למטה, אבל למעלה הגילוי כמאז כמו כן עתה.

וזהו איש וביתו באו, איש זהו בחי' שם הוי' ה' איש מלחמה, וביתו זהו בחי' שם אד', שנק' היכל לשם הוי' וכמ"ש וה' בהיכל קדשו היכל גימ' אד', והיינו שכל ההמשכות ישנם גם עתה ראובן ושמעון בחי' ראי' ושמיעה ולוי בחי' התקשרות, ובכלל הם ג' פרשיות דק"ש כנודע, וא"כ נמשך גם עתה המשכות עליונות מבחי' ישראל וכמ"ש ותקרא את שמו ראובן כי ראה כו' ותקרא את שמו שמעון כי שמע ה', לוי עתה הפעם ילוה אישי אלי בבחי' התקשרות ויחוד כו', שענין הקריאה שהוא בחי' קריאה והמשכה כו'.

ה) והנה בזה יובן מה שלא רצה משה לילך בשליחות זו והיתה הטענה שלו כי כבד פה וכבד לשון אנכי, והנה ע"פ הזהר מה שאמר כי כבד פה כו' הוא מעלה גדולה שלא הי' יכול להשפיל [א"ע] בבחי' תושבע"פ ותושב"כ לפי שזהו בחי' ירידה אצלו, וע"פ פשוט מה שאמר כי כבד פה כו' היינו שהי' הטענה לפי שהגלות הי' בבחי' הדבור דהיינו בחי' דבר ה' המחי' את העולמות, והדבור הוא בבחי' גלות אותותינו לא ראינו, וכ"ש כרחל לפני גוזזי' נאלמה גוזזיה היא בחי' שערות אותיות הדבור הם בבחי' נאלמה שהם בבחי' העלם והסתר כו', מי כמוכה באלים מי כמוכה באלמים שאין הדבור מאיר בבחי' גילוי, וע"כ היתה הטענה שלו כי כבד פה כו' ע"כ אינו יכול להיות יצ"מ. ובזה יובן מה שהי' עשרה מכות דוקא וכן עשרה נסים על הים למה עשרה דוקא, והיינו שהוא כנגד עשרה מאמרות שלפי העת הדבור בבחי'

צג

גלות, וכדי שיצא מהגלות צריך שיהי' עשרה מכות דוקא שע"י המכה נשתברה הקליפה ונתגלה הדבור כו', והנה אח"כ היו עשרה נסים על הים שהוא בחי' גילוי הדבור שיצא מהגלות, ועי"ז נעשה נס הפך ים ליבשה, כי זה שבגלות אותותינו לא ראינו זה מחמת שהדבור אינו מאיר בגילוי, אבל כשמאיר הדבור בבחי' גילוי אזי יכול להיות היפך הטבע ממש.

(וי"ל כי ענין העשרה נסים שנעשו על הים הוא כדי להיות גם גילוי המח', שהו"ע ירידה ראשונה דבחי' שמות בנ"י בבחי' עלמין סתימין שגם הם נקראי' עלמין שמעלימין, ולכן הי' הפך ים ליבשה שמעלמא דאתכסיא הי' עלמא דאתגלי' א"כ נתגלה גם בחי' עלמא דאתכסי', וז"ע היציאה גם מבחי' אותיות המחשבה ג"כ שלא יעלימו ולא יסתירו, כ"א נמשך ההתלבשות מבחי' גבוה יותר, ולכן כ"א מראה באצבע זה אלי, וע"ד משה נתנבא בזה אספקלריא המאירה, ולכן ארז"ל ברבות ראה הפחות בימי משה מה שלא ראה הגדול שבנביאי' דהיינו יחזקאל, והיינו מפני כי ניטל ההעלם אפי' דעלמין סתימין ג"כ, וז"ע כפל היו"ד מכות תחלה במצרים בכדי להיות גילוי הדבור בחי' דבר ה' כו', ואח"כ על הים נעשו ג"כ עשרה נסים בכדי שיהי' הגילוי בחי' האור המאיר בעלמא דאתכסיא ולא יסתירו גם בחי' אותיות המח' ג"כ כו') (וכמו שהדבור הי' בבחי' גלות, כמו"כ הי' הקול ג"כ בבחי' גלות כו').

והנה לזה אמר לו ה' מי שם פה לאדם כו' הלא אנכי הוי', כי לאדם בקמץ הוא בחי' אדם הידוע שהוא בחי' אדם העליון שעל הכסא, והיינו כי אדם הוא בחי' רמ"ח אברים ושס"ה גידי' שהוא בחי' רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא ושס"ה גידי' שס"ה ל"ת, וכדי שיהי' בחי' פה לאדם דהיינו כי בחי' פה הוא בחי' גילוי שהדבור הוא בחי' גילוי, והיינו שכדי שיומשכו למטה בבחי' מצות גשמי' זהו ע"י אנכי הוי' דוקא אנכי מי שאנכי, וכמ"ש במ"ת אנכי הוי' אלקיך.

וכן מ"ש או מי ישום אלם או חרש, דהנה אף שברוב אלם הוא חסרון שנסתתר הדבור והוא בחי' גלות השכינה כרחל לפני גוזזיה נאלמה, אך יש אלם שהוא מעלה, וכמ"ש רז"ל במד"ר פרשה פ"ד ע"פ והנה אנחנו מאלמים אלומים, משתיקותא דאימא קמה לי, היינו מה ששתקה רחל בעת שנמסר לאה ליעקב זהו שקמה לו, והיינו שהוא תכלית הביטול ביטול דשם מ"ה כי בחי' מאלמים אלומים

צד

הוא ג"כ בחי' ביטול עד"מ כמו שקושרין העמרים שמקבצין כמה שבלים רבים מאד ומחברין אותן וקושרין אותם באגודה אחת וזהו הנק' אלומה כידוע והרי מתחלה היו השבלים מפורדין זמ"ז וע"י קשירה זו היו לאחדים, כמו"כ ממש הוא ענין הבירורים והעלאת הניצוצות הנ"ל כשמעלין אותן מטורי דפרודא להתכלל בבחי' מ"ן באחדות ה' שנמצא נעשו ונכללו בבחי' אחד ממש ממה שהיו בתחלה בבחי' הפירוד וריבוי כנ"ל, וזהו מאלמים אלומים היינו העלאת הניצוצות בבחי' מ"ן, בתוך השדה הוא בחי' חקל תפוחין שהוא מל' דאצי' שלשם נכלל המ"ן כנודע, ועוד זאת מה שנקרא העלאת מ"ן בלשון מאלמים אלומים מלשון אלם שאינו יכול לדבר הואיל וענין העלאת מ"ן הוא בחי' ביטול היש שנתבטל ממש להכלל בה' הרי אז הוא בבחי' אלם שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו שזהו בחי' יש, וכיון שעיקר העלאה זו היא בחי' הביטול ע"כ הוא היפך השפעה ונק' אלם (וכענין איידי דטריד למבלע לא פליט).

וזה הי' כל עבודת השבטים שהן בעולם הבריאה שהוא רק בחי' ביטול היש לבד. אבל משתיקותא דאימא קמה לי זהו בחי' ביטול דשם מ"ה שהוא בחי' בחכ' אתברירו בירור שני שהוא בחי' ביטול במציאות ממש, שזהו נמשך מבחי' אנכי הוי' כו'. וזהו או מי ישום אלם או חרש שבחרש יש ג"כ שני בחי', מעלה וחסרון, שסתם חרש הוא חסרון וכמ"ש החרשים שמעו, שמיעה היא בחי' קבלת עומ"ש שמע ישראל, וכשהוא בבחי' פריקת עול נק' חרש, ויש בחי' חרש שהיא מעלה כמו החרש והמסגר אלף שכיון שהם פותחים בתורה נעשו הכל כחרשים (סנהדרין ל"ח א'), והנה מי עשה לכל הבחי' אלו זהו ע"י אנכי הוי' שהוא המשכה מעצמותו, וא"כ כמו"כ יכול להיות שאף שהדבור הוא בבחי' גלות מ"מ יכול להיות יצ"מ, ואף שהי' כבד פה מ"מ היו דבריו נכונים בשעת הדבור, והיינו שבעת שהי' מדבר עם פרעה היו דבריו נכונים ואח"כ הי' נשאר כבד פה לפי שהדבור לא יצא עדיין מהגלות, רק שזה הי' נס שאעפ"כ יהיו דבריו נכונים כי אנכי אהי' עם פיך והוריתיך את אשר תדבר, והוריתיך הוא מלשון ירה יירה ואשים דברי בפיך כו", ואימתי נתרפא בשעת מ"ת שהי' גילוי בחי' דיבור עליון מרפא לשון עץ חיים, אך הקול יצא מהגלות גם קודם ולכך הי' יכול לעשות אותות ומופתים, שאל"כ לא הי' יכול לעשות אותות ומופתים כו', וזהו מ"ש קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים כו' מדלג מת' שנה לרד"ו שנה, והיינו לפי שיצא מבחי' גלות כו'.