והי' לך לאות כו'

קה

בס"ד. (ש"פ בא, רכ"ז)

והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך גו', להבין מארז"ל (ברכות ד"ו סע"א) תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו כו' כי מי גוי גדול, ומי גוי גדול (ואתחנן ד' פסוק ז' ח') דדמיין להדדי בחד ביתא כו', הנה בקדש והי' כי יביאך נזכר יצ"מ ובשמע והי' אם שמוע לא נז' יצ"מ, הנה יצ"מ נק' בשם לידה כמ"ש מכורותיך ומולדותיך מארץ הכנעני וגו' ביום הולדת אותך (יחזקאל ט"ז ג' ד') וכתי' למען תזכור את יום צאתך מאמ"צ כל ימי חייך, וא"כ יש בחי' לידה זו בכל יום.

ולהבין זה בעבודת ה', הנה יש להקדים להבין ענין הג' בחי' עיבור יניקה ומוחין המבואר בע"ח, וקודם לזה צריך לבאר איך שייך הלב למוח שכשהוא מתבונן בגדולת א"ס במוחו אזי מתפעל הלב באהבה או ביראה, דלכאורה הרי המוליד מוליד רק בדומה לו והרי המדה אינה מהות שכל כלל ואיך נולדה ונתהווה מן השכל מדה. אך הענין שעיקר האדם הוא שרשו מז"א דהיינו המדות שהם עיקר האדם (כי ז"א נאצל בסוד שרש בו"ק שהם הששה מדות והמוחין הם באים בו בסוד תוספת, ולכן הי' בריאת העולם בששה ימים שהם מבחי' ששה מדות אלו שראשיתן הוא החסד כמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, ואעפ"כ בעשרה מאמרות נבה"ע, ובראשית נמי מאמר הוא ובראשית ת"י בחוכמתא והיינו בבחי' המוחי' הנמשכי' ומתלבשי' בז"א, והמוחין עם המדות הם ע"ס והם העשרה מאמרות וכמארז"ל חגיגה י"ב א' בעשרה דברים נבה"ע בחכמה ובתבונה כו').

ובחי' מדות עד"מ הוא לחפוץ איזה דבר, אבל אינם יודעים מה לחפוץ, והשכל הוא כלי להראות להם מה לחפוץ איזה דבר שהוא טוב, והראי' לזה שהקטן חושק לדברים קטנים מחמת ששכלו קטן ואינו מבין רק דברים קטנים, וכשהוא גדול אזי הוא רוצה דבר גדול מחמת שיש לו שכל יותר להראות להמדות מה לחפוץ כו'. וכמבואר במ"א שהוא עד"מ כמו אדם שבא ומגיד לחבירו איך במקום פלוני יש איזה מטמון אוצר נחמד שעי"ז נתעורר לב חבירו לילך לקחת את האוצר, הרי שנתעורר האהבה אצל זה ע"י מי שהגיד לו המקום ואם לא הגדתו זאת לא הי' נתעורר בו

קו

אהבה כלל, ואעפ"כ ודאי פשוט שאהבה זו הי' בו מקודם ג"כ לכל דבר טוב ולא נולדה מהמגיד, רק שהיתה בבחי' שינה לפי שלא ידע כלל שיש דרך להשיג זה, והגדת חבירו הוליד והמשיך אהבה זו מההעלם אל הגילוי לומר לו שבכאן תתפש ותאחז האהבה כי כאן ימצא הטוב והאוצר כו'. וכך השכל הוא מראה מקום להמדות, שעצם המדות הן להתאוות לדבר הטוב, אך שאהבה זו היא בבחי' שינה, והשכל מראה לה מקום שכאן תתפש ותומשך כי מקום זה הוא דבר טוב ונחמד. ונמצא שאע"פ שהמדות הן מהות בפ"ע חוץ מהשכל, ואעפ"כ עיקר הולדתן הוא ע"י השכל שאם לא יראה השכל להמדה איך יש דבר טוב ושאפשר להשיגו לא תוליד שום אהבה כלל אע"פ שישנה בטבע הנפש, כמו שלא יתאוה האדם לילך לחפור אחר אוצר אם לא ידע ויגיד לו איש נאמן שבמקום פלוני יש אוצר נחמד כו' כנ"ל. ולכן הקטן מתאוה רק לדברים קטנים ואין לו תאוה כלל לדברים חשובים, אעפ"י שיש לו המדות שהרי למה שהוא מתאוה הוא תאב בתוקף גדול נמצא יש לו אהבה להתאוות לדבר טוב ואעפ"כ אין לו שום אהבה לדברים גדולים שהגדול מתאוה להן, ואין זה אלא רק מפני ששכלו קטן ואינו מבין שהדברים הגדולים ההם הם טובים רק מבין דברים קטנים ולכן מראה מקום להמדה להתפשט ולאהוב הדברים הקטנים, ועל הדברים הגדולים אינו מראה לו כלל שראוי להתפשט ולימשך אחריהן, ובלא מראה מקום זה מהשכל לא תוליד ולא תתהוה המדה כלל ותהי' בבחי' שינה, וכמו שלא יתאוה האדם לאוצר כשלא יהי' לו מראה מקום שיש דרך להשיג זה כו' כן לא יתאוה הקטן לדבר גדול כו' כיון שאין לו שום מראה מקום שזהו טוב והמדה לא תומשך זולתי ע"י מראה מקום מהשכל שיראה מקום שזהו טוב כו'.

אך השכל שבנה"ב מראה מקום להמדות לאהוב תענוגי עוה"ז מפני שהוא השכל של נה"ב הוא רק כמשל שכל של הקטן לגבי שכל של הגדול, ששכל של הקטן אינו מבין רק דברים קטנים, כן השכל שבנפש החיונית אינו מבין רק דברים קטנים הן עניני עוה"ז ההוה ונפסד כו'. אך השכל שבנפש השכלי' שיש לו שכל להבין באלקות יראה להמדות איך שראוי לחפוץ רק אלקותו ית' בלבד, ואז תוליד ותתפשט המדה לאהוב אותו ית' באהבה עזה ותשוקה נפלאה כשישכיל ויבין איך הוא ית' הטוב האמיתי וכולא קמי' כלא חשיב ממש וכאין ואפס, וכל האהבות זולתו ית' הם ע"ד שהקטן מתאוה לחרסי האדמה ולצרורות ואגוזים (אם כוונתו שזה כאהבת הקטן לגבי הגדול שמבין ומשחק מתאוות הקטן, אין בדומה המשל להנמשל, שהרי תאוות הגדול שהוא מתאוה לדברים גדולים הם ג"כ הבל, משא"כ כשיתבונן שה' אלקי' אמת שאין לך מציאות אמיתי זולת אלקותו ית' הרי אין ערוך כלל בין תענוגי עוה"ז ההווים ונפסדים לאהבת אלקותו ית', שזהו כערך הבע"ג להבלתי בע"ג ויותר מזה. וי"ל שכוונתו כמו תאוות הקטן לגבי הגדול שמשיג אהבת אלקותו ית', אך לפ"ז לא הי' צריך להזכיר קטן שגם תאוות הגדול שמתאווה לדברים גדולים ג"כ אין ערוך וכנ"ל, ואפשר לקראו קטן ע"ש שדימה תחלה שכל הנה"ב כמו שכל הקטן), אבל הטוב העיקרי והנצחי הוא גילוי אלקותו ית', אז תתלהט האהבה ברשפי אש לבקשו

קז

כמטמונים, כמו שיתעורר האדם לקחת אוצר מיד שיגיע לו הידיעה שיש אוצר נחמד כנ"ל, ולולי ידיעה זו לא הי' לו גילוי אהבה זו אע"פ שישנה בהעלם אצלו. וכן הוא בעבודת ה' ג"כ כזה יש לכל א' מישראל אהבה בלב כו' אך אינו יודע מה לאהוב, והשכל הוא כלי להמדות להראות להם דבר הטוב שיחפוץ לזה, רק במשל ידוע תחלה שיש לאהוב אוצר, ובנמשל השכל מודיע שאהבת הש"י ותומ"צ זהו האוצר וכמ"ש אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה (משלי ב' ד') כו'.

וזהו ענין מוחין, שהשכל נעשה מוחין למדות, כי כיון שהמדות נמשכים למקום שהשכל מראה להם א"כ השכל מנהיגן ומראה להם הדרך כמו שהמוחין מנהיגים כל הגוף, וגם כי לכן החכמים נק' עיני העדה שמראים להם, הדרך כי הכסיל הוא בהפך כמ"ש הכסיל בחשך הולך, וזהו איזהו חכם הרואה את הנולד והחכם עיניו בראשו כו' והוא ענין הנ"ל שמראה להמדות איך ומה יהי' האהבה והיראה כו'. ומ"מ ע"י המדות מתעלה אח"כ גם השכל, ולכן ארז"ל רבות לך פמ"ז האבות שהן חג"ת הן הן המרכבה שמגביהים בחי' המוחין הנק' אדם, דהיינו שממשיכים גילוי אור א"ס בחכמה, והיינו משום כי שרש המדות למעלה מהחכמה כי או"א במזלא אתכלילן וז"א בעתיקא אחיד ותליא כמ"ש במ"א, אך היינו כשהן בטלין לגבי השכל ומתנהגין כהוראת השכל, ולכן נק' האבות מרכבה לבחי' ח"ע כמו שהמרכבה בטילה לגבי הרוכב כו' ועי"ז מעלין את הרוכב. וזהו ענין שהדעת כולל חו"ג דהיינו חסד הוא התפשטות החיות דהיינו האהבה לידבק בה' הוא בחי' חסד וכו', ומה שהוא אינו רוצה להיות בזה העולם הוא בחי' גבורה ונק' יראה ומהדעת הם באים ביחד, וד"ל.

ובזה יבואר בחי' עיבור יניקה ומוחין, דהיינו כשהחו"ג עדיין לא נולדה בהתגלות רק שהם מעוברים עדיין בדעת ורוצים לידבק בה', והוא בחי' רצון ותעלומות לב אבל לא באהבה בהתגלות זה נק' בחי' עיבור. ויניקה הוא כשהאהבה בהתגלות רק שהחו"ב אינו בהתגלות שכלו, רק שהוא מתבונן בתחלה בגדלות א"ס ב"ה מזה נולדה ממנו בחי' האהבה לה' אחד שתוכלל אליו להיות אחד באחד וכו' והלב בוערת מזה באהבה עזה, אך השכל של ההתבוננו' בעת התלהבותו אינו בשלימות כמקודם שמעט שכל הוא מחשב במוחו בעת התלהבותו ולא כמקודם התלהבותו שהי' השכל מאד בפרטיות במוחו, וזהו בחי' יניקה כמשל הבן שיונק חלב מאמו שהחלב אינו עצמיות

קח

הדבר, כך הענין כאן שהלב בעת התלהבותו יונק מעט שכל רק הארה וכו', וזהו האהבה הטבעיות בחי' מוחין דקטנות. אבל כשמתבונן בגדלות הבורא מאד ומאד עד שהלב מתפעלת מעצמה אינו מרגיש הלב כלל מחמת גודל התקשרותו בשכלו והאהבה אינה תופסת מקום כלל מחמת שהיא כלולה בשכלו, שזה ידוע שבחי' האהבה אינה מהות השכל וכשהיא אצל השכל אזי מבוטלת היא אצל השכל ואינה תופסת מקום כלל, וכשהאהבה בפ"ע רק שהיא יונקת מעט מהשכל אזי היא תופסת וכו', אבל כשהיא בהתכללות בשכלו אזי היא אינה תופסת מקום כלל, וגם האהבה בוערת יותר כשהיא אינה בפ"ע שהשכל נותן חיות להאהבה לחזק האהבה וכשהיא בהתכללות שכלו והיא תמיד אצל השכל אזי היא בודאי יותר חזק מאד ובוערת בהתכללות בשכלו מאד, (וכמו זיו השמש בשמש עצמו שהוא בחוזק יותר מכמו שמאיר לארץ ולדרים עלי', הגם כי הזיו בשמש הוא בטל ואינו עולה בשם כלל, וע' בד"ה נפתלי אילה שלוחה). והמשל לזה כשהאדם עוסק במו"מ בתקיעת דעתו בזה הוא יומם ולילה יהגה בזה ממש שזה חיותו והוא אינו מרגיש החשק שיש לו מחמת טרדתו בשכלו מאד זהו בחי' מוחין כו'. וזהו נק' בחי' מוחין דגדלות.

והחילוק שבין בחי' יניקה שהוא בחי' מוחי' דקטנות ובחי' מוחי' דגדלות, שכשהוא בבחי' קטנות אזי האהבה לה' הוא עיקר ולא השכל, והאהבה היא מלובשת ג"כ באהבה אחרת לאהוב דבר יש ודבר בפ"ע אכן תוכל ג"כ לשלוט אהבה אחרת ר"ל, וז"ש ה' איש מלחמה ה' שהוא בחי' ז"א איש מלחמה, אבל כשהאהבה בהתכללות שכלו והשכל מבין ורואה על בוריו שהעיקר הוא אלקות והכל אין ממש אזי אין התגברות מעשיו בא מצדו כ"כ, וזהו בחכמה אתברירו שעיקר ההתבררות הוא בשכלו וכו', שהמדות בעצם אין להם שכל וזהו בחי' בהמה לכן תוכל להיות לגרמי' וכו', אבל בשכל כו' והבן.

(הג"ה, ואפ"ל שבחי' זו דמוחין זהו ענין שם מ"ב שהם ז' מדות הכלולים מששה לפי שהם בבחי' ביטול בהמוחין כמ"ש בביאור דאלה מסעי ד"ה לבאר ענין המסעות (אולי אפ"ל שמ"ש כאן ששם מ"ב היינו ז"מ הכלולים מששה, הוא ט"ס וצ"ל ו"מ הכלולי' מז', כי הראה מקום לד"ה לבאר ענין המסעות, ושם נת' ו' מדות כ"א כלולה מז', והוא שם מ"ב דהויות, כמ"ש בד"ה הנה גבי המסעות ספ"א מפרע"ח

קט

שער הקדישי' רפ"ב, והו"ע ג' ידות יד הגדולה כו', ג"פ יד עולה מ"ב יעו"ש), ולכן איתא ג"כ ששם מ"ב הוא ברישא היינו בכח"ב כי הוא המשכת מוחין במדות כו' אזי המדות בבחי' אין וענין עיבור עיין בתניא ח"א פט"ז, עכ"ה).

והנה גלות מצרים נק' בחי' עיבור, כי מצרים הוא בחי' מיצר הגרון ששם בחי' שר המשקים שר האופים שהם כל מיני תאוות גשמיות דאכילה ושתיה, ושט אותיות שטו העם ולקטו כו' ועי"ז מונעים התפשטות אור השכל במדות, שהגם שבשכלו מבין שהשכל מראה להמדות איך ומה שצריך להיות האהוי"ר רק אליו ית', ובאמת שבשכל נכללו האהוי"ר ונק' זה עיבור, אבל עכ"ז לא בא כן בגילוי במדות ממש להיות לו כח המושך בפועל ממש לאהבת ה' ושיהי' פחד ה' בלבו, רק מ"מ מחשבה טובה זו מצרפה למעשה דהיינו שמזה נמשך עכ"פ להיות קיום המעשה בפועל ממש בסור מרע ועשה טוב כיון שמבין כן בשכלו אף שלבו בל עמו וכו'. וע"ז נאמר במצרים בעבודה קשה להתחזק בעבודה בקשיות נגד המונעים כו'.

אך יצ"מ נק' לידה שהוא בחי' שהמדות מתפעלים ממש באהבת ה' ויראתו, ועז"נ אם הבנים שמחה שכיון שנעשית אם הבנים בבחי' לידת המדות אז היא בחי' שמחה ואהבה בתענוגים ולא עבודה קשה כו'. ועז"נ וארא אל אברהם כו' באל שדי מלשון ברכת שדים ורחם דהיינו כי אחר הלידה מיד נמשך בחי' חלב דאימא להגדיל המדות שהן בחי' אברהם יצחק ויעקב כו'. וע"י חלב זה משתעשע הולד ומתענג בשדי אמו כך הוא ענין אם הבנים שמחה. ומ"מ ושמי הוי' לא נודעתי להם הוא בחי' מוחין דגדלות שהוא בחי' התורה שלמעלה מבחי' השכל השייך להגדלת המדות שהוא בחי' יניקה, עד"מ באדם השכל השייך למדות הוא כלא חשיב לגבי עצם השכל שבנפש המשכלת, וכך התורה היא ח"ע שעז"נ מאד עמקו מחשבותיך שהן בחי' עומק העליון משא"כ המדות הם בחי' אתגליא כו', הנה בחי' זו לא נודעתי להם כ"א ע"י התורה מתגלה בחי' זו ג"כ, וע"י גילוי זה ממילא מזדככים המדות ג"כ בעילוי גדול יותר כי הם בטלים בשכל זה. וזהו ענין התפילין וכמ"ש כי שם הוי' נקרא עליך אלו תפילין שבראש הרי דמה שנאמר גבי אבות ושמי הוי' לא נודעתי להם נמשך ע"י מצות תפילין, וגם תפילין לשון חיבור שיהי' שם הוי' בבחי' נודעתי ממש כמ"ש וידעתם כי אני הוי' כו'.

קי

וז"ש והי' לאות כו' למען תהי' תורת ה' בפיך, כי התורה נק' לחם לכו לחמו בלחמי והיינו אחר היניקה, וכנודע מענין שתי הלחם שבשבועות שבאין אחר ז' שבועות דספה"ע שהם בחי' יניקה הגדלת המדות כו', והתורה נתלבשה בגשמיות לברר בירורים להבדיל בין הטהור כו', ועי"ז מתגדלים המוחין וכמו התינוק אינו יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן ואז מרחיקים מצואתו (כמ"ש בשו"ע או"ח רס"י פ"א מהגמ' סוכה מ"ב), כי אז שייך בירורים שנבדל הרע מהטוב ונדחה הפסולת לחוץ ומהמובחר יודע לקרות אבא כו', וכך עיקר התורה קיום המעשה סומוע"ט שהוא בירורים ולכן הוקשה כל התורה לתפילין שהוא בחי' המשכת המוחין.

והנה ענין ד' פרשיות דתש"י ותש"ר, כי תש"י המוחין שיש בהעולמות (שז"ע מארז"ל חגיגה י"ב א' הובא לעיל בעשרה דברים נבה"ע בחכמה בתבונה ובדעת כו'), ותש"ר המשכת מוחין מלמעלה ופי' כמשנ"ת ע"פ כי אל דעות שיש ב' דעות, מלמטה למעלה אנו אומרים יש מאין וזהו מוחין דתש"י בחי' הדעת בממכ"ע, כי תש"י כנגד הלב לבא פליג לכל שייפין ממכ"ע, אבל מלמעלה למטה למעלה היש ולמטה אין, וזהו בחי' וידעת היום וכו' בחי' ד"ע בסוכ"ע איך אני ה' לא שניתי, עמ"ש בד"ה וידעת היום כו' תקס"ה (הוא וידעת הא' שבלק"ת), ואח"כ והשבות אל לבבך להמשיך ע"י רצועות דתליין על לבא וכו', ולכן תש"י לך לאות כי ואתה מחי' ע"י התלבשות כנשמה בהגוף (כמארז"ל ברכות ד"י ע"א מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף), אבל תש"ר בולט כי שם הוי' נקרא עליך ש' הוי' שמהוה שלא ע"י התלבשות כלל אלא סוכ"ע צוה ונבראו ממילא, ולזכרון בין עיניך כי יש ב' עינים ב' השגחות הנ"ל ב' דעות הנ"ל ושיהי' שוה מלמטלמ"ע כמו מלמעלמ"ט.

והנה מתש"י נמשך ק"ש ומתש"ר תפלה מעומד, והענין דהנה כתיב ויצוונו את כל החוקים ליראה היינו בחי' יראה עילאה שהיא תכלית כל המצות והתורה נק' אצלה תרעא לדרתא, וענין דרתא כמ"ש איזה בית אשר תבנו לי שהוא בחי' שלמעלה מאתעדל"ת כי אתעדל"ת דתומ"צ הוא המשכת בחי' אדם שעל הכסא רמ"ח אברין דמלכא, אבל בחי' כי לא אדם הוא זהו מקיף עליון ונק' בית הסובב לבחי' אדם, ובחי' זו ע"י ואל זה אביט אל עני כו', ואתחנן חנם כו' מאחר דכולא קמי' כל"ח, ובחי' או"מ זהו יראה עילאה הנ"ל. וזהו בחי' תפלה שנק' בית תפלה כי תפלה לשון חיבור

קיא

שבהיכל ק"ק היא בריאה לאחדים עם אצי' ולא התלבשות כשומע שכל חבירו כ"א גילוי שם הוי' וזה נמשך ע"י תש"ר, וגם תפלה היחוד שנק' ג"כ בית ויהי ביתך כבית פרץ, ויחוד זה נמשך ע"י המשכת המוחין תחלה שהקטן אינו יכול להוליד כו', וזהו ענין תפלה כנגד קרבנות כי קרבנות אין נוהגין רק בזמן הבית לפי שהן גילוי בפועל ממש אש שלמעלה יורד כו' ושיהי' הגילוי למטה הוא ע"י השראת מקיף עליון בחי' בית כמ"ש ארוממך כו' ועי"ז ואברכה שמך כו', וכן במזמור שיר חנוכת הבית ארוממך ועי"ז דיליתני לידה וגילוי, ותפלה ג"כ יש בה גילוי בפועל ממש רופא חולים כו' אך היינו ע"י בית תפלה [ביטול] יר"ע הנק' דרתא, וז"ש בגמ' פ"ג דברכות רב יהודה כי הוה שליף כו' שלהיות הגילוי בפועל ממש דוקא ע"י יר"ע מס"נ, דהוי מסרי נפשייהו כמבואר שם ד"ך ע"א (ובסנהדרין דק"ו ב' א"ר גבי דואג ואחיתופל ג"כ מארז"ל הנ"ל ומסיים אלא הקב"ה ליבא בעי דכתי' וה' יראה ללבב (שמואל א' ו') והיינו בחי' רעו"ד בחי' קוש"י שבנפש, וזהו הדרתא), וכן בהמ"ק בירושלים יראה שלם להשתחוות בבית כו'. וזהו תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו כי מי גוי גדול, פי' גדול המשכת המוחין דגדלות בהמדות שהם ג' נמשך לשם היו"ד ע"י הוא"ו.

והנה ענין הקב"ה מניח תפילין בגמ' פ"ק דברכות ד"ו סע"א, ובלקוטי הש"ס מהאריז"ל כ' הם תמיד נה"י שעל ראש הז"א הנק' סתם קוב"ה, והתפילין דרש"י הם הנה"י דאימא שעל הז"א, ותפילין דר"ת הם הנה"י דאבא שעל ראש ז"א, ותפילין דשימושא רבא הם הנה"י דאריך שעל ראש הז"א וע"ש בשער הכללים מע"ח עכ"ל. וקשה הא עכ"פ אין חיוב על האדם רק זוג א' של תפילין למר כדאית לי' כו', ולפ"ד האריז"ל הרי הם באמת ג' מדרגות. ונראה דאף שתפילין שבאדם צריך להיות זוג א' והם התפילין דנה"י דאימא לרש"י, עכ"ז ע"י נמשכו ממילא ג"כ נה"י דאבא ונה"י דא"א, וא"כ אין נפ"מ למעשה ע"ז למטה, וכה"ג מבואר ע"פ תספרו חמשים יום והרי אין סופרים רק מ"ט ימים אלא שעי"ז נמשך ממילא שער החמשים כמ"ש בביאור ע"פ אני ישנה כו', וכה"ג נת' עוד בענין תפלת ערבית רשות בביאורי הזהר ס"פ חיי שרה. ועיין מענין הקב"ה מניח תפילין בת"א פ' מקץ בביאור ע"פ כי עמך

קיב

מקו"ח דלפי' הב' קאי הקב"ה על ז"א ומניח תפילין היינו כנ"ל, ולפי' הראשון הקב"ה קאי על א"א וא"ס ומניח תפילין היינו שנמשך בחכמה ובינה כו'.

והנה לפי פי' הראשון דשם מ"ש בגמרא ומי משתבח הקב"ה בישראל אין דכתי' את ה' האמרת כו', הענין יובן ע"ד מ"ש בד"ה כי עמך מקו"ח בענין השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל, כי הנה כתיב רם כו' ומזה נמשך כו' שממית בידים תתפש כו' והנהגת העולמות הוא בבחי' שינה כו' ולכן כתיב ויקץ כישן כו' שיהי' גילוי אור א"ס ב"ה בחכמה וחסד בבחי' עצמותו ומהותו ית' כו' ואזי וברך את עמך כו' ואראה מראות כו' שע"י המראה נראה הדבר שרואין בה לדבר גדול כו' ע"ש. וזהו שבתפילין דמארי עלמא כתי' בפ' א' כי מי גוי גדול ומי גוי גדול, דברים סי' ד' פסוק ז"ח, כי פרשה ראשונה זהו חכמה עילאה ובה ועל ידה ישראל נראים גוי גדול, משא"כ כשהוא בבחי' רוממות כו', ולכן איכא למ"ד לילה בחי' שינה הסתלקות לאו זמן תפילין הוא, ולמ"ד זמן תפילין הוא כי ממשיכים מבחי' הנה לא ינום ולא יישן דהיינו מא"א בחו"ב, וכפי' הראשון דהקב"ה היינו א"א מניח תפילין כנ"ל. ומזה יובן שמיד אחר יצ"מ נאמרה מצות תפילין היינו בפ' קדש והי' כי יביאך, כי גלות מצרים נמשך מצד בחי' רם על כו' אסתלק לעילא כו' בחי' שינה כו', וביצ"מ כתי' ויוציאנו ה' אלקינו או"א שהלבישו לזרועות דא"א, והוא בחי' ויקץ כישן כו' או לידה, אזי המצוה להניח תפילין שיהי' ג"כ הקב"ה מניח תפילין גילוי אור א"ס בחכמה ואזי כי מי גוי גדול כו'. ומ"ש ב"פ גוי גדול י"ל דגם הבחי' שנק' עשו בנו הגדול עיין בת"א בד"ה בשלח פרעה שהוא מצד עולם התהו שקדם לעולם התיקון ובחי' רב חסד נכלל ג"כ ביעקב כו' ע"ש, וזהו אתם עשיתוני חטיבה כו' שממשיכים בחי' אחד שהוא הגילוי בעולמות כמ"ש בתו"א בד"ה וארא אל אברהם ולכן ואני אעשה כו'.

והנה לפי' הב' דהקב"ה היינו ז"א ומניח תפילין המשכת המוחין היינו ג"כ התחברות האו"פ ממכ"ע עם האו"מ סוכ"ע שנמשך גילוי אור א"ס מאו"א

קיג

וא"א בז"א, וזהו אחר יצ"מ שהוא לידת ז"א, ועיין בדרוש מיילדות העבריות, ועיין מענין פי' מוחין בביאור ע"פ והנצח זו ירושלים, ועמ"ש בביאור כי תשמע כו' לעשות הישר בעיני ה' כו' בפ' ראה בענין כי אל דעות ב' דעות יחו"ע ויחו"ת. והנה אף שז"א נק' יחו"ע אבל לגבי עתיק נק' ז"א אלקים ויחו"ת, וא"כ מה שז"א מניח תפילין הנה תש"י זהו מה שנק' אצלינו יחו"ע ולגבי עתיק נק' יחו"ת, ותש"ר דז"א היינו מה שנמשך בו גילוי מוחין מיחו"ע דעתיק, ועז"נ כי הוי' ע"ק הוא האלקים ז"א כמ"ש באד"ר דקמ"ג ע"א, והוא ענין אסתכלותא דע"ק בז"א יאר ה' פניו כו', גם שם דק"מ ע"א ע"פ חכמות בחוץ תרונה מבואר שתש"ר הוא המשכה ממו"ס במוחין דז"א, וכ"כ בואתחנן דרס"ב ע"א, וע' בזח"א תולדות קמ"א ב' שיצחק המשיך בחי' זו ע"י הבארות שחפר, ויצא קס"ב א' שיעקב המשיך זה ע"י המקלות כו'.

והנה בענין שבתפילין שאנו מניחים נאמר שמע ישראל כו' ה' אחד, ובתפילין דמארי עלמא נאמר שבח ישראל כי מי גוי גדול כו', הענין כי נש"י נק' בנים לה' וברא כרעא בחי' רגל כביטול הרגל לגבי הראש, והקב"ה נק' אבינו שבשמים אור אבא שבז"א ונק' ישראל לי ראש. אך הקב"ה שהוא ז"א קורא לישראל לי ראש כי שרש נה"י מהכתר בחי' וגם נצח ישראל לא ישקר כו', ועיין בביאור ע"פ חגרה בעוז כו', ועיין בביאור ע"פ אני דפ' ציצית בענין כשישראל עונין איש"ר הקב"ה מנענע בראשו כו' שנש"י ממשיכים בחי' שמו הגדול וגלגלתא ומו"ס, והיינו ע"י ביטול היש והמשכה זו נמשך בז"א, וזהו שבתפילין דז"א נאמר שבח הנש"י כו'. גם כמ"ש בת"א פ' מקץ סד"ה רני ושמחי בענין עד שקראה אמי שע"י מס"נ בק"ש ממשיכים נש"י המוחין בז"א כו', וע' מזה בד"ה צאינה וראינה שזהו ענין שאו ידיכם קדש וברכו את ה' כי קדוש בוא"ו היינו ז"א והוא המשכת הארה להיות סוכ"ע וממכ"ע, אבל קדש הוא בחי' שלמעלה מגדר עלמין ולכן אין בו וא"ו והמשכה, אך נש"י ע"י שאו ידיכם ביטול בשמע ישראל בשכמל"ו ממשיכים מבחי' קדש בבחי' קדוש וזהו וברכו את הוי', וזהו פי' הקדוש ברוך הוא כו', וזהו שנאמר ויקרא לו אל

קיד

אלקי ישראל וישלח ל"ג ך', ופרש"י שרז"ל דרשו שהקב"ה קראו ליעקב אל והוא בגמ' פ"ב דמגילה די"ח ע"א, ועיין ברבות ס"פ ע"ט, זח"א קל"ח א', ק"נ ע"א, רל"ד ב', ח"ב ס"ו ב', ח"ג קדושים פ"ו, והמכוון י"ל שיעקב ממשיך המוחין דאו"א בז"א וזהו שנק' אל שממשיך נהירו דאבא וגם מא"א שנק' אל עליון כו', וזהו ענין והנורא אל עליון, פי' וא"ו המשכה מבחי' אל עליון כו' כמ""ש בד"ה וידעת היום. והנה בענין כי מי גוי גדול עיין זח"א וישלח קע"ג ב', ויחי דרל"ו סע"ב, ח"ג פנחס דרנ"ח א' ושם נת' דתפילין דמארי עלמא הוא כתר וע"ז מרמז הכ"ף כי גו' כה' אלקינו כו', ועמ"ש מענין כ"ף בביאור ע"פ יונתי גבי ולכי לך. אשר לו אלקים זח"א בראשית ל"א ב', כה' אלקינו ח"ג פנחס דרמ"ג א', ברבות בראשית פט"ז גבי והנהר הגדול חדקל לפי שעלה והקיף את כל א"י דכתי' בי' כי מי גוי גדול, לך לך פל"ט גבי ואעשך לגוי גדול, ובנשא פי"א ואעשך ע"ש דהיינו ע"י המילה, ואתחנן סי' רפ"ט, מדרש איכה סי' ע"ז ב', אסתר סי' קכ"ז א'. אשריך ישראל ח"ג קל"ח סע"ב, קנ"ח א', צ"ב א', ך"ד סע"ב. או הנסה הוא פרשה ג' מתפילין דמארי עלמא, והענין דאי' בב"ר פמ"ד מלבוא לקחת לו גוי כו' הם ע"ב אותיות, וכ"כ במדרש פ' דברים, ושם ע"ב הוא בחסד. וצ"ע דע"פ קבלת האריז"ל שם ע"ב הוא בפ' והי' אם שמוע, ודוחק לומר דאצלו ית' כמו בתפילין דר"ת. ויש ליישב שהרי הוא ענין התחלפות אור הגבורה בכלי החסד, אבל עיקר שם ע"ב בחסד דהיינו פ' שמע רק למטה הוא דאחליפו דוכתייהו. ועיין מענין לקחת לו גוי בשמות רבה ס"פ כ"ב, ויקרא רבה ר"פ כ"ג אלו ואלו כו', ור"ל שא"כ הי' ההמשכה מלמעלה מהחכמה מצד שרש נש"י ע"ד אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. ולתתך עליון, הנה ארז"ל שבת קנ"ג ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין, וכך הוא ענין השמן שנעשה עליון על כל המשקים כמ"ש ברבות ר"פ ואתה תצוה, ועמ"ש מענין שמן בביאור ע"פ מנורת זהב וע' זח"ג ויקרא ד"ז סע"ב, אמור פ"ח סע"ב, בלק קפ"ז א', ובגמ' ספ"ק דמגלה ט"ז ב' ויקר אלו תפילין עמ"ש מענין יקר בהגהות ע"פ וישב יעקב.