[ולא נחם אלקים]

קכא

ולא נחם אלקי' דרך ארץ פלשתים להיות כי כמה מיני עליות יש, הא' נקודה תחת יסוד כמ"ש ותפול לפני רגליו, והיא עלי' ראשונה שלא יהי' כזיווג אחור באחור, והוא ראשית ההכנה להיות זיווג פב"פ, ואח"כ עלי' שנית לקבלתה מחג"ת, עד שתתעלה להיות פב"פ במ"ת, וזהו שלא נחם אלקי' דרך ארץ פלשתים שהוא שמחה וטוב לבב שהי' במ"ת בחי' פב"פ מיד, אלא ויסב את העם דרך המדבר ים סוף פי' שתהי' תחלה בחי' נקודה תחת היסוד והו"ע הבכי' ותפול לפני רגליו ותבך עד שתעלה להיות פב"פ, והטעם הוא לצורך הבירורי' שמבררת בבכייתה, משא"כ לע"ל כי עין בעין יראו מיד כי תהי' אור הלבנה כו'.

ולא נחם כו', כי פלשתים שמחה וצ"ל תחלה נקודה תחת היסוד, כי מיש אי אפשר להיות יש כ"א שבא בתחלה בבחי' אין, וכמו נהר דינור ע' בת"א ד"ה מקץ הא' שגם הצדיקים כו', רק לע"ל כתיב שלח אורך ואמיתך המה ינחוני (תלים מ"ג ב') היינו שלח אורך ממש כמ"ש כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, ואז ינחוני ע"ד ה' בדד ינחנו. אך לגילוי אור זה נאמר הנני שולח לכם את אליהו, פי' הנני שולח לכם אתעדל"ת שלמעלה מבחי' בשלח פרעה, והשיב לב אבות ג"ר על בנים ז"ת כי עכשיו רק גילוי ז"ת ולכן ניתן רק ז' עממין, אבל לע"ל כל העשר

קכב

עממין. והיינו פי' הפסוק היינו שלא נחם אלקים ולא נהגם דרך בחי' ומדריגת פלשתים דקדושה, היינו שמיד בצאתם ממצרים שהוא בחי' סור מרע והיציאה ממצרים וגבולים של העוה"ז שהאדם קשור בהם שכשיוצא מבחי' זו יבא מיד לבחי' השמחה בה' בפילוש ובגלוי כו' שלא זו הדרך, כי צריך להיות כמה מדרגות בנתיים שהרי נאמר שמחו צדיקים בה' צדיקים דייקא, וביאור הטעם כי קרוב הוא ליפול מזה כי פן בראותם מלחמה שהוא ענין הנסיון שיבא להאדם לא יוכל לעמוד בקשרי המלחמה (וכשעומד בנסיון עי"ז מעלה הניצוץ, משא"כ כשלא יוכל לעמוד ח"ו) ויסוג אחור ושבו מצרימה (ועמ"ש בד"ה אחרי ה' אלקיכם תלכו אחרי דייקא ע"ד כי מנסה ה' כו', וזהו לכתך אחרי במדבר), אלא הדרך הנכון כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה שתהא השמחה ע"י עבודה (כמ"ש בד"ה תחת אשר לא עבדת).

והענין שיש להבין במ"ש תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה כי הלא זהו ממדרגת צדיקים שנאמר שמחו צדיקים בה' בתלים ססי' צ"ז ואיך יגיע כל אדם לזה. והענין שיש ב' מיני אהבות, הא' שנעשי' מאלי' ע"י התבוננות בה' אחד, והיא כשלהבת העולה מאליה ובוערת ברשפי אש ואין בה שום מבוקש (אגה"ק סי' י"ח בד"ה כתיב מה יפית), והוא ענין אהבה בתענוגי' שמתענג על ה' עונג נפלא בשמחה רבה ועצומה שמחת הנפש וכלותה בטעמה כי טוב ה' ונעים כו', וע"ז כתיב שמחו צדיקי' בה' ולא כל אדם זוכה לזה. והשנית היא אהבה ותאוה שהנפש מתאוה וחפצה לדבקה בה' וזהו יש בכל נפש מישראל ורע לה מאד להתרחק ממנו ח"ו וע"ז נאמר ואהבת את הוי' שיהי' אלקיך, אך איך הדרך לדבקה בו והרי לית מחשבה תפיסא בי' כלל ואין דרך לדבקה בו כ"א ע"י התורה ומצות שהם הדברים אשר אנכי מי שאנכי מצוך כו', ואי לזאת יהי' השמחה גדולה בעסק התורה והמצות ועז"נ פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכמ"ש בד"ה את קרבני לחמי ובד"ה אוסרי לגפן. ועז"נ תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל שצריך להיות השמחה בעבודה דהיינו בתומ"צ, שעי"ז מרוה צמאונו היינו לאחר שקיבל עליו עול מ"ש וצמאה נפשו לאלקי' אזי ע"י קיום המצות מרוה צמאונו וממשיך גילוי אוא"ס בנפשו וזה יכול כל אדם להגיע. אבל השמחה בה' מצד מהו"ע בלי שום מבוקש זהו רק מדרגת הצדיקים כו'.

קכג

ובהיות כן שהשמחה צריך להיות בעבודת התורה והמצות דוקא (בד"ה ה' לי בעוזרי) הנה היא מלובשת במעשה המצות וכמ"ש וירא אלקי' את האור כי טוב וארז"ל כי טוב לגנוז כו', כי אורה ושמחה ענין א' הוא כמ"ש בת"א בד"ה ואתה תצוה, וצריך להיות גנוז אור השמחה במעשה המצות כו' דהיינו ע"ד התלבשות האור בהכלי למעלה, וגם כי ע"י גניזה של השמחה בהעבודה היא בבחי' אין בלי הרגש היש כו', כי העבודה היינו שהוא בבחי' עבד וקבלת עול ומזה עצמו הוא שמח שזכה להיות עבד למי שאמר והי' העולם ואין עוד מלבדו כו', וא"כ בחי' זו הוא היפך פלשתים דקדושה ג"כ שהוא השמחה בדביקות בה' בפילוש ובגילוי, והרי צריך להיות כי טוב לגנוז האור ושמחה בתוך העבודה היפך גילוי השמחה בעצמה כו', שמבחי' השמחה בעצמה לבד בלי העבודה יוכל לבא לבחי' יש כו', ומזה יוכל להיות נמשך יניקה לשמחה של הוללות הנק' פלשתים דקליפה, ע"ד שמפרעה דקדושה לפי שהוא עלמא דאתגליא מלשון ופרע את ראש האשה נמשך יניקה לפרעה דקליפה.

והנה לא מיבעיא במדת כל אדם שצריך להיות השמחה רק בעבודה כנ"ל, אלא אפי' בצדיקים שנאמר שמחו צדיקים בה' אעפ"כ א"צ להיות בבחי' פלשתים [דקדושה] בהתגלות השמחה בפילוש כמבוי המפולש לרה"ר, כי מזה יש יניקה לחיצונים בחי' רה"ר וטורי דפרודא, כמ"ש בנח וישכר ויתגל בתוך אהלה, וכתי' לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו במשלי סי' י"ח ב', ולכן אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין הוא בחי' חסדים המכוסים שהשמחה מכוסה בתוך ההתבוננו' אשר חו"ב הם תרין ריעין וחכמה הוא בחי' אין כו' ע"כ אין מזה יניקה כו', משא"כ בבחי' התגלות לבו הוא שרש עה"ד טו"ר שסחטה לו ענבים היינו גילוי יין המשמח, וצריך להיות יין המשומר בענביו שהרי גנוז תוך הכלים, וזהו ענין וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך וכמ"ש וגילו ברעדה שהשמחה והזמרה הוא בקרב וכליות ומבחוץ תכסה היראה כו', וזהו ג"כ היפך בחי' פלשתים דקדושה ג"כ שהוא הפילוש והגילוי, וזהו שהוכיחה מיכל את דוד בש"ב סי' ך', מדוע כו' בהגלות נגלות כאחד הרקים כו' שאין זו הדרך כו', אך באמת שם שאני שהשמחה הי' בעבודה רבה בהעלותו את הארון כו'.

קיצור. ולא נחם אלקים ולא נהגם שמיד בצאתם ממצרים יבואו לבחי' השמחה בפילוש, כי קרוב ליפול ח"ו מזה כשיבואו לידי נסיון וצריך תחלה להרגיל א"ע לילך אחרי הוי' שזהו בחי' המדבר, וצ"ל עבדת בשמחה שהשמחה תהא גנוזה בעבודה שיש ב' מיני אהבות, א' שמחה בלי מבוקש, ב' שמחה ע"י תומ"צ, שמרוה צמאונו האור כי טוב לגנוז, ואפי' בצדיקים צ"ל החסדים מכוסים ע"ד וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך.

קכד

וזהו ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף (בד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק בת"א פ' תצוה) דהיינו כמ"ש לכתך אחרי במדבר שבחי' המדבר הוא בחי' אחרי ה', וע"ז נאמר אחרי ה' ילכו כארי' ישאג והוא בחי' ומדרגת אתכפיא להיות מוח שליט על הלב, ועמ"ש בד"ה אחרי הוי' אלקיכם תלכו כו'. ועוד זאת כמ"ש במדבר סיני באהל מועד, בחי' מדבר הוא כמ"ש ומדברך נאוה מלשון דבור, כי הנה דבר ה' זו גילוי שכינה וכשמתלבשת בבי"ע נק' מדבר בתוס' אות מ' פתוחה, לפי שאז יש פתח ומבוא לחיצוני' הם הקליפות וסט"א לינק ולקבל חיות ממנה כו', וכן בניצוץ האלקי שבנפש שאף שכבר יצא ממצרים להיות סומ"ר עדיין קשור בתאוות היתר מחמת תאוות נה"ב מלבושי נוגה, וצ"ל עליי' זו ג"כ בבחי' מדבר דהיינו ע"י דבור התפלה ברשפי אש וצמאון ע"י שישים אל לבו שאפי' כל העולמות עליונים מרכ"ד כו' הם בחי' מדבר ושממון לגבי אור א"ס ב"ה וכמ"ש לעיל שבחי' מדבר נק' לכתך אחרי כו' ועי"ז מברר ומהפך חשוכא לנהורא, וזהו ומדברך נאוה. וכמ"ש סד"ה כנשר יעיר קנו בענין ימצאהו בארץ מדבר יצרנהו כאישון עינו, כאישון עינו הוא השחור שבעין ובו דוקא נמשך ומתגלה כח הראי', כך עי"ז החשך שמחשיך את האדם במרירות לבו ונפשו בהיותו בעיניו בבחי' מדבר ושממון נגד אוא"ס ב"ה, עי"ז יבא וימשיך גילוי רצה"ע, וז"ש מי זאת עולה מן המדבר עילויה מן המדבר, וע' מזה בזח"ב תצוה דקפ"ז סע"א. ועמ"ש עוד מענין דרך המדבר בד"ה אלה מסעי בנ"י, וגם כי ע"י דרך המדבר הוא מברר מה שנפל משבה"כ בעולם התהו שנק' מדבר ושממה, ועי"ז יבוא לבחי' המדבר הגדול והנורא שהוא עולם התהו בשרשו שנק' מדבר אשר לא ישב אדם שם, ר"ל למעלה מבחי' ז"א הנק' אדם, כי תהו היינו שאינו מושג, ובע"ח שמ"א פ"ג בשם הרמב"ן תהו בחי' כתר כו', ונמצא בחי' זו דדרך המדבר זהו ע"ד מ"ש לעיל באות הקדום והשנית היא אהבה ותאוה שהנפש מתאוה וחפיצה כו', ועי"ז יבא אח"כ לבחי' פב"פ, והיינו כמ"ש בע"ח שלהיות עליות כנס"י מתחלה היא אחור באחור ואח"כ נעשית נקודה תחת היסוד, והוא ראשית ההכנה לבא לזיווג פב"פ, ואח"כ עליי' שני' שנגדלת נגד חג"ת שלו, עד שאח"כ תגדל כ"כ כנגד חב"ד דהיינו עלייתה בשעת מ"ת פב"פ דיבר ה', וזהו ענין רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי, ועמ"ש מזה ע"פ מאמר הזח"ג במדבר דק"ך ע"ב בענין ובא לו לקרן בחי' קרן זהו היותה תחלה בבחי' ביטול נקודה תחת היסוד, וזהו ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים שהוא ענין שמחה וטוב לבב בחי' פב"פ, אלא ויסב את העם דרך המדבר ים סוף, דהיינו כסדר הנ"ל, שמתחלה צ"ל לכתך אחרי דוקא ואח"כ תהי' בחי' נקודה תחת היסוד שהוא ענין יראה, וכענין

קכה

ותפול לפני רגליו ותבך עד שתתעלה לבחי' פב"פ, והטעם הוא לצורך הבירורים שמבררת עי"ז כו', ועמ"ש עוד מענין זה עפ"י מאמר הזח"ג פ' בלק דקצ"א ע"א ע"פ שחורה אני ונאוה, ולכן לע"ל צדקת פרזונו, פרזות תשב, גילוי אוא"ס מבלי צמצום, ואז יותן גם פלשתים שהוא מן הג' שלא ניתנו, רק לע"ל יהי' עלי עשור כו'.