דודי לי ואני לו כו'

רכב

בס"ד. שבת הגדול, מצורע, ך"ז.

עיבור ולידה - ו"פ

מצורע שה"ג

דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. הנה פי' רש"י ובמד"ר שקאי על יצ"מ שהי' דודי לי תחלה, כי פעם כתיב אני לדודי ודודי לי שר"ת אלול כי אלול ור"ה הוא זמן התשובה שהיא מלמטלמ"ע לכן אני לדודי תחלה, אבל בפסח ויצ"מ הי' דודי לי תחלה שהי' בבחי' מלמעלמ"ט כמ"ש קול דודי הנה זה בא מדלג בבחי' דילוג מלמעלמ"ט כו'.

הנה ארז"ל במד"ר ע"פ דודי לי, הוא לי לאב ואני לו לבן, הוא לי לאב שנאמר כי אתה אבינו, כי הייתי לישראל לאב, ואני לו לבן בני בכורי ישראל, בנים אתם להוי' אלקיכם, הוא לי לרועה רועה ישראל האזינה, ואני לו לצאן שנא' (יחזקאל סס"י ל"ד) ואתן צאני צאן מרעיתי. וצ"ל הדמיון דאב ובן לצאן ורועה, שאינו בערך החביבות בין צאן ורועה לאב ובן. אך הענין הוא דאב ובן זהו בזמן הגאולה שאז נש"י והקב"ה כמו אב ובן, ולכן הביאו פסוק כי הייתי לישראל שרישי' דקרא הוא בבכי יבואו (בירמי' סי' ל"א), שקאי על גאולה דלע"ל שבבכי יבואו ואז כי הייתי לישראל לאב, וגם פסוק בני בכורי ישראל נא' למשה בתחלת שליחותו אל פרעה לגאול את ישראל בשמות פ"ג, אבל בזמן הגלות נמשלי' נש"י לבחי' צאן והקב"ה כביכול לבחי' רועה.

ולהבין מהו ענין המשל מצאן ורועה יובן בהקדם מה שנתבאר שם עוד במד"ר ע"פ זה, שפי' דודי לי הוא לכשיהי' לו דבר לא תבע אלא ממני, הגם כי יש

רכג

ע' אומות אעפ"כ לא תבע אלא ממני שנא' דבר אל כל עדת בנ"י כו' ויקחו להם איש שה כו' וכתי' ויקחו לי תרומה, ולכשיהי' לי דבר לא תבעתי אלא מידו שנא' וימת מלך מצרים ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקי' כו'. וצ"ל דהתינח כשהי' לי דבר שקאי על כנס"י בגלות בעת צרתם לא תבעו אלא מידו כו', אבל איך שייך לומר למעלה כן שלכשהי' לו דבר לא ביקש אלא ממני, הלא אנת הוא שלימותא דכולהו ואיך שייך לומר שלכשהי' לי דבר כו', וגם מהו ענין לא ביקש אלא ממני.

אך הענין יובן בהקדם ביאור הפסוק שהביא המד"ר דברו אל כל עדת בנ"י ויקחו להם איש שה כו' שארז"ל בילקוט ויקחו להם איש זה הקב"ה שנא' הוי' איש מלחמה, וצ"ל הלא פעם כתי' (בהושע סי' י"א) כי אל אנכי ולא איש וכאן נאמר הוי' איש, וגם לע"ל כתיב ביום ההוא תקראי אישי כו'. והענין הוא דהנה הגלות נמשל לעיבור והגאולה נמשל ללידה כמ"ש כי חלה גם ילדה ציון את בני', והגלות הוא בחי' עיבור כמ"ש בי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה כו', וכמשארז"ל במשנה בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך, וארז"ל בגמ' שאפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו צרכיהם כו' שנמשל הגלות לעיבור כו', וזהו מ"ש ה' ממרום ישאג, כי קוב"ה בגלותא סליק לעילא ולעילא כמ"ש בזהר ויקרא דף ך' ע"ב ע"פ רחל מבכה על בניה כי איננו, כי אינם מיבעי לי' אלא דפי' איננו קאי על הוא"ו בחי' קוב"ה כי איננו בגו בנהא דסליק לעילא ולעילא, ולכן נמשל לעיבור כו', והגאולה הוא בחי' גילוי כו' בחי' לידה.

ב) ולהבין זה יובן בהקדם מ"ש בק"ש שמע ישראל כו' ה' אחד, הלא יחיד מורה יותר על בחי' אחדותו ית', ובאמת אומרים בברוך שאמר יחיד חי העולמים מלך, ומפני מה בק"ש דוקא אומרים אחד ולא יחיד כו' [ע' בת"א ד"ה וארא אל אברהם]. אך הענין הוא דפי' יחיד הוא שהוא ית' הוא יחיד ומיוחד ואתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנבה"ע אבל פי' תיבת אחד מרמז ז' רקיעים וארץ וד' רוחות שהם בטלים לגבי האל"ף אלופו של עולם, שלא יעלה על הדעת לומר הן אמת שנברא ז' רקיעים וארץ וד"ר העולם יש מאין, אבל נתהוו שיהיו יש ודבר נפרד, אלא שהם בטלים לגבי האל"ף אלופו של עולם, מפני כי שרש ומקור שלהם הוא בטל בתכלית כמ"ש לך ה' הגדולה שמדת הגדולה בטל וטפל לך כו', ומה שנראה לעיני בשר שהז"ר וארץ הם נפרדים זהו רק לעינינו מפני ההסתר וההעלם, אבל באמת הנה קמי' ית' כלא חשיב והז' רקיעים והארץ וד'

רכד

רוחות הם בטלים לגבי האל"ף אלופו של עולם. ולע"ל נאמר ביום ההוא יהי' ה' אחד והקשו אטו האידנא לאו אחד הוא כו', אך הענין הוא דלע"ל כשיהי' ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי עין בעין יראו יתגלה בחי' ד"ע איך דכולא קמי' כלא חשיב, וזהו ה' אחד שיבינו הכל איך הז' רקיעים והארץ והד' רוחות בטלים לגבי האל"ף אלופו של עולם, אבל עכשיו צ"ל בק"ש ה' אחד הגם כי אינו משיג בחי' ד"ע עכ"ז צריך לידע ולהעמיק דעתו איך שבאמת הוא אחד, וזהו מה שפי' רש"י על הוי' אלקינו ה' אחד מה שלע"ל יהי' הוי' אחד עכשיו הוא הוי' אלקינו, פי' כי לע"ל כשיהי' ונגלה כבוד ה' וישיגו כולם בחי' אחד וכמ"ש ולעבדו שכם אחד, עכשיו הוא הוי' אלקינו שרק נש"י בק"ש מעמיקי' דעתם לידע שבאמת ה' אחד, רק שלעיני בשר נראה העולם בחי' ז"ר וארץ וד"ר ומעלה ומטה ליש ודבר נפרד שהוא בחי' מקום וכמו"כ בבחי' זמן, אבל באמת הנה הוא ית' הוא למעלה מן המקום וזמן והם בטלים אליו ית' שלזה מרמז תיבת אחד א' ח' ד' כו', ולכן בק"ש צ"ל אחד דוקא.

והנה בגלות בחי' אחד מסתלק בבחי' יחיד וזהו קוב"ה סליק לעילא ולעילא, כי פי' קוב"ה הנה קדוש הוא בחי' סוכ"ע וברוך הוא בחי' ממכ"ע, והוא"ו הוא בחי' ההמשכה להיות סוכ"ע וממכ"ע [עמ"ש מזה בלק"ת בד"ה צאינה וראינה הראשון פ"ב, ומ"ש קוב"ה בגלותא כו' קוב"ה סוכ"ע וממכ"ע מסתלק בבחי' יחיד, זהו עפמ"ש בד"ה צאינה הנ"ל שהוא"ו שבתי' קדוש זהו ההמשכה מבחי' קדש העליון שלמעלה מעלה מבחי' קדוש בוא"ו, ושזהו ענין שאו ידיכם קדש וברכו את הוי' כו', וצ"ל שזהו בחי' שפע הפנימיות וכמובן ג"כ ממ"ש בתו"א פ' וארא בד"ה וארא אל אברהם שהמשכה זו תלוי' בישראל עם קרובו, וע' בלק"ת בביאור ע"פ ונקדשתי בתוך בנ"י ספ"א]. והנה קוב"ה בחי' סוכ"ע וממכ"ע בגלותא מסתלק לעילא לעילא בבחי' יחיד, אשר שם כחשיכה כאורה ומצד זה נמשך הגלות, דהנה כשמאיר בחי' אחד א"א להיות בחי' גלות כי אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד, שישראל הם הממשיכים להיות אחד וכמארז"ל תפילין דמארי עלמא מה כתי' בהו ומי כעמך כישראל גוי אחד כו' שהם ממשיכים בחי' אחד וממילא א"א להיות בחי' גלות, אבל כשבחי' אחד מסתלק בבחי' יחיד אשר שם כחשיכה כאורה שוין הנה מצד זה יכול להיות בחי' גלות וזהו בחי' עיבור שאינו מאיר בחי' אחד בגילוי כ"א בחי' זו הוא בבחי' עיבור בהעלם.

רכה

ג) והנה ההפרש בין עיבור ללידה זהו ההפרש שבין ב' השמות אהי' והוי', דבשליחות משה לגאול את ישראל נא' לו בשם אהי' דוקא והיינו כמ"ש בזהר פ' אחרי דס"ה ע"ב (וע' במק"מ שם, וע' בזהר ויקרא די"א ע"א ובמק"מ שם) דשם אהי' הוא בחי' אנא זמין לאולדא, ויש ב' פעמים ש' אהי' ששם אהי' הראשון הוא כמו שהוא עדיין למעלה מבחי' אנא זמין לאולדא (בחי' כתר), ושם אהי' הב' הוא בחי' אנא זמין לאולדא (בחי' בינה), אבל עדיין אינו בחי' לידה שעדיין לא נגלה כו'. אבל בחי' ש' הוי' הוא בחי' לידה וגילוי, ולכן אמר פרעה לא ידעתי את הוי', מי הוי' אשר אשמע בקולו, כי הוי' מורה על הגילוי, ובגלות קוב"ה סליק לעילא בבחי' יחיד כו' כנ"ל, ומצד בחי' זו עבדים היינו לפרעה במצרים, פי' מצרים הוא מצר מי והיינו כשעדיין בבחי' עיבור בבחי' מי בחי' שם אהי' אנא זמין כו', ומצד ששם כחשיכה כאורה יכול פרעה לקבל יניקה משם, אך פרעה אותיות ערף כי אפי' מבחי' גבוה כזו הנה יניקתם הוא רק מבחי' עורף בחי' אחוריים, אבל פנימיות ההשפעה אינו יכול להיות נמשך כ"א לבחי' אחד דוקא, אבל מ"מ מבחי' עורף בחי' חיצוניות מקבל פרעה כו', וזהו בחי' הגלות. אבל הלידה הוא שיהי' גילוי שם הוי', וזהו כמ"ש (ישעי' ך"ו י"ז י"ח) כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך הוי' וכתי' אח"כ הרינו חלנו כמו ילדנו, פי' שהרינו חלנו בכדי שיהי' אח"כ בחי' הלידה גילוי בחי' פניך הוי', שמזה נמשך הגאולה שכאשר נמשך בחי' שם הוי' אינו נמשך כ"א לנש"י דוקא כמ"ש יאר הוי' פניו אליך כו'.

ד) ובזה יובן הב' פסוקים הנ"ל שמ"ש כי אל אנכי ולא איש קאי על בחי' הגלות כשבחי' אחד מסתלק בבחי' יחיד כו', אבל הגאולה בחי' לידה הוא שיהי'

רכו

נמשך הוי' איש כו', פי' איש שיהי' בחי' איש בחי' ציור אדם, ולכן אנו רואים שבציור האדם יש שם הוי' כמ"ש נעשה אדם בצלמנו כו', שראש האדם הוא כדמיון היו"ד דשם הוי', וה' אצבעות דיד ימין הם בחי' ה' ראשונה, וה' אצבעות דיד שמאל הם בחי' ה' אחרונה, והגוף הוא בחי' וא"ו, ופי' ה' איש מלחמה כי על בחי' זו שיומשך בחי' ה' איש הנה ע"ז הוא בחי' מלחמה שיש מקטרגי' כו'. ובזה יובן המד"ר הנ"ל כשהי' לו דבר לא ביקש אלא ממני, דפי' כשהי' לו דבר היינו כשרצה שיהי' גילוי בחי' הוי' איש מבחי' כי אל אנכי ולא איש, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, לא ביקש אלא ממני, כי נש"י הם הממשיכים שיהי' גילוי בחי' זו כו', וזהו כמ"ש רז"ל ע"פ ועשיתם אותם מעלה אני עליכם כאלו עשאוני כי הם הממשיכים בחי' זו, וזהו ויקחו להם איש שממשיכים בחי' ה' איש כו'. אך ע"י מה ממשיכים בחי' זו זהו ע"י שה לבית אבות שקאי על אברהם ויצחק שנא' בהם אלקים יראה לו השה כו'.

ולהבין בחי' זו בעבודה בכאו"א מישראל, הנה ארז"ל למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבלו עליהם עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבלו עליהם עול מצות, דהנה המצות רמ"ח פקודין הם רמ"ח אברין ושס"ה ל"ת שס"ה גידין שבהם הילוך הדם והדם הוא הנפש, הנה בחי' זו הוא כאשר מאיר בחי' ה' איש, וכדי להמשיך שיהי' גילוי ית' למטה כמו למעלה זהו נמשך ע"י המצות. אבל כדי להמשיך בחי' ה' איש מבחי' כי אל אנכי ולא איש זהו ע"י קבעומ"ש דוקא שהוא בחי' ביטול הרצון במס"נ שלמעלה מבחי' המצות, וזהו בחי' שה בחי' בהמה כמ"ש אדם ובהמה כו' שכדי להמשיך בחי' ש' הוי' איש כו' זהו ע"י אדם ובהמה דוקא שהוא כמארז"ל (בפ"ק דחולין ד"ה ע"ב) בנ"א שהם ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה, שהבהמה היא בחי' ביטול שלמעלה מן הדעת, וכמו"כ בנפש האדם הנה בחי' הביטול

רכז

במס"נ הוא למעלה מן השכל כו', וזהו שה לבית אבות שכמו אברהם ויצחק בשעת העקידה שהיו במס"נ למעלה מן הטעם ודעת, וכמו"כ יש בחי' זו בירושה בכאו"א מישראל למסור נפשו באחד למעלה מן הטו"ד, וע"י בחי' מס"נ זה ממשיכים מבחי' כי אל אנכי ולא איש שיהי' בחי' הוי' איש כו', ולכן צ"ל קדמה שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבלו עומ"ש תחלה היינו בחי' מס"נ להמשיך עי"ז למעלה בחי' הוי' איש, ואח"כ ע"י רמ"ח פקודין הוא בחי' עול מצות ממשיכים גילוי אלקותו ית' למטה כו', וזהו ויקחו להם איש מבחי' כי אל אנכי ולא איש זהו ע"י שה לבית אבות בחי' הביטול במס"נ.

ה) ועוי"ל כמ"ש בזהר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, שפי' זאת היא כנס"י כמ"ש בזאת יבא אהרן אל הקדש והקב"ה נק' זה, וזהו ע"ד מזוזה זו וזה שבחי' זו מקבלת מבחי' זה כו'. והנה ארז"ל במנחות דנ"ג יבא זה ויקבל זאת מזה כו', יבוא זה זה משה שנא' כי זה משה, ויקבל זאת זה התורה כמ"ש זאת התורה, מזה זה הקב"ה שנא' זה אלי כו' שנק' הקב"ה זה והתורה נק' זאת, ופעם נק' כנס"י זאת כנ"ל, ופי' זה הוא בחי' גילוי כמ"ש לע"ל ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה שלשון זה מורה על הגילוי כו', ולכן הגלות נמשל ללילה בחי' חשך, ובגאולת מצרים נאמר הלילה הזה שבחי' זה האיר בלילה שרומז לבחי' הגלות והי' הגאולה כו'.

והנה מצינו שה שנק' זה כמ"ש (בש"א סי' י"ז ל"ד) גבי דוד ונשא שה מהעדר הנה הכתיב הוא זה והקרי הוא שה, נמצא ששה וזה הוא בחי' אחת. והנה כתי' וקרא זה אל זה שבחי' זה קורא וממשיך בחי' זה היינו מה שהקב"ה נק' זה כו', והענין הוא דהנה כתיב זה ספר תולדות אדם שקאי על השבטים שהיו י"ב כמנין זה, ונק' תולדות אדם לפי ששופרי' דיעקב הוא מעין שופרי' דאדם קדמאה, והם בחי' מרכבתא תתאה י"ב בקר שהם בחי' החיות והאופנים שהם תמיד בתשוקה ורשפי אש ליבטל וליכלל באוא"ס להמשיך בחי' הוי' שנק' זה, ולכן נקראים ג"כ בשם זה לפי שעיקר תשוקתם להמשיך בחי' זה כו', וכמ"ש וקרא זה אל זה כו' קדוש קדוש קדוש הוי'. וזהו ויקחו להם איש היינו בחי' הוי' איש שנק' בשם זה כנ"ל, ומה גם כי זה ואיש הוא ג"כ בחי' אחת כמ"ש כי זה משה האיש הנה בחי' זה נמשך ע"י שה שנק' ג"כ זה כנ"ל וכמ"ש בשרפים וקרא זה אל זה כו', וכמו"כ בבחי' השה שנק' זה היינו שבחי' השה מרכבתא תתאה שנק' זה קורא וממשיך בחי' זה היינו בחי' הקב"ה שנק' זה כו'.

רכח

והענין הוא דהנה מבואר בזח"ג פ' עקב דף רע"א ע"ב שיש ב' בחי' זה, הא' בחי' זה שהוא ג' הויות דברכת כהנים שיש בהם י"ב אותיות כמנין זה, הב' בחי' ג' פנים דארי' שור נשר שיש בכל אחד מד' חיות המרכבה שהם תריסר חיוון (והיינו

רכט

לבד בחי' אדם שיש בכל הד' חיות) ע"ש בפי' הרמ"ז על מאמר הזהר הנ"ל, וא"כ ב' בחי' זה אלו זהו בחי' יחו"ע ויחו"ת, שג' הוי' דברכת כהנים זהו בחי' יחו"ע וכמ"ש בלק"ת בביאור ע"פ כה תברכו פ"א, שברכה ראשונה דיברכך זהו המשכת הכח ואתעדל"ע להיות אתעדל"ת, וענין ברכה שני' יאר ה' פניו הו"ע המשכת מ"ד שלאחר העלאת מ"ן, והו"ע למהוי אחד באחד פי' ע"י ההתגלות אחד דיחו"ע באחד דהעלאת מ"ן יחו"ת ועי"ז מתעלה המ"ן ונכלל ביחו"ע ממש, ע"ש. ובחי' זה דתריסר חיוון זהו בחי' יחו"ת, והיינו בחי' ומדריגת השבטים שאמרו כשם שאין בלבך בחי' יחו"ע אלא אחד כך אין בלבינו בחי' יחו"ת אלא אחד, וע' מזה בד"ה ועשית ציץ (ך"ז).

והנה השה שנק' זה היינו בחי' מרכבתא תתאה בחי' י"ב בקר כו', וא"כ י"ל ההפרש בין פי' הא' שנתבאר לעיל סעי' ד' בפי' שה לבית אבות שהשה הוא בחי' בהמה ביטול שלמעלה מן הטו"ד למסור נפשו באחד, זהו בחי' יחו"ע לך ה' הגדולה היינו בחי' ביטול המדות לבחי' לאו מכל אינון מדות, והפי' הב' ששה נק' זה, זהו בחי' יחו"ת בשכמל"ו. ומ"מ הכתיב הוא זה שמורה על הגילוי כנ"ל י"ל שזהו בחי' למהוי אחד באחד שנמשך הביטול דיחו"ע ביחו"ת, ע"ד היכל קדה"ק דבריאה שנעשה אצי' וכמו התכללות אש שלמטה באש שלמעלה. ואפ"ל שזה"ע הוי' צבאות שאומרים השרפים אחר הג"פ קדוש שזה"ע שגם בבי"ע יהי' בחי' איהו וגרמוהי חד כמו באצי' כמ"ש בתו"א פ' בא בד"ה בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה', שע"ז מורה שם צבאות יעו"ש. וגם י"ל שז"ע הוי' הוא האלקי' כמ"ש בזח"ב תרומה דקס"א ע"ב בענין הוי' אחד ושמו אחד, ומאן איהו ה' אחד ושמו אחד, הוי' אחד, שמע ישראל כו' ה' אחד דא איהו יחודא חד, ושמו אחד בשכמל"ו דא יחודא אחרא למהוי שמיה חד ורזא דא הוי' הוא האלקי' דא כתיב כד אינון ביחודא חדא, ופי' המק"מ שבפסוק הוי' אחד ושמו אחד עשינו תיקון לזעיר לבדו ולמל' לבדה, ואח"כ בפסוק הוי' הוא האלקים אנו מיחדי' כולא כאחד.

וביאור הענין יובן ע"ד מ"ש בד"ה ולקחתם אגודת אזוב שתיבת אזוב רומז לב' בחי' אל"ף זיי"ן, וא"ו בי"ת, שהמשכת האל"ף על הזיי"ן הוא בחי' הבונה בשמים מעלותיו שהוא בחי' ההמשכה מעל השמים לבחי' שמים, והוא"ו בי"ת זהו

רל

בחי' יסוד ומל' שהבי"ת היא בחי' מל' בחי' ברכה, שזהו ג"כ ב' בחי' יחו"ע ויחו"ת, וע"ד משנ"ת בסידור בענין כגוונא דאינון מתייחדי' לעילא באחד זהו בחי' יחוד והתכללות המדות בשכל שזהו בחי' יחו"ע, אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד הוא בחי' היחוד והחיבור שבבי"ע שמיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש הגם שהם שני הפכים עכ"ז ע"י בחי' המשל ופחד עמו עי"ז עושה שלום במרומיו הם מיכאל וגבריאל, ולמטה זהו בחי' שר של מים ושר של אש, אך מ"מ מה שהמדות עליונות דאצי' מתייחדין לעילא באחד זהו בחי' יחו"ע, ומה שמתייחדין לתתא ברזא דאחד זהו בחי' יחו"ת ביטול היש לאין, ואח"כ למהוי אחד באחד שיומשך בחי' אחד דיחו"ע ברזא דאחד דיחו"ת, וכמו שפי' בזהר תרומה הנ"ל בפי' הוי' הוא האלקים דא כתיב כד אינון ביחודא חדא, וכמ"ש אחד באחד יגשו ממש. וכמו"כ יובן כאן שכדי שיהי' ההמשכה בבחי' הוי' איש בחי' אדם כנ"ל מבחי' כי אל אנכי ולא איש, ושיומשך בחי' זו גם בבי"ע ע"ד הוי' צבאות כנ"ל שגם בבי"ע יהי' איהו וגרמוהי חד, זהו ע"י ב' הפי' בפי' שה לבית אבות, שלפי' הא' שהשה הוא בחי' בהמה היינו בנ"א שהם ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה היינו בחי' המס"נ באחד שלמעלה מן הטו"ד שז"ע שקדמה שמע בחי' קבעומ"ש, עי"ז נמשך באצי' להיות בחי' הוי' איש כו' מבחי' כי אל אנכי ולא איש, ושיומשך בחי' זו גם בבי"ע זהו ע"י הביטול דיחו"ת בחי' מרכבתא תתאה בחי' שה שנק' זה.

ובעבודה הוא בחי' אהבת בכל לבבך שנמשך מבחי' ההתבוננות דבשכמל"ו, וזהו וקרא זה אל זה שבחי' השה שנק' זה קורא וממשיך בחי' הקב"ה שנק' זה כמ"ש זה אלי, להיות נמשך גם בבי"ע שזהו בחי' הוי' צבאות כנ"ל, ושלכן הכתי' הוא זה והקרי שה, שהכתיב מורה על ההמשכה שנמשך ע"י השה, והיינו בחי' למהוי אחד באחד שגם בבחי' יחו"ת יאיר בחי' יחו"ע כו', ולכן הם מרומזי' בתיבה אחת זה שה, כי זהו בחי' אחד באחד וכמו אחד באחד יגשו ממש כו'.

וא"ו) שה לבית, הנה כתי' אלקי' מושיב יחידים ביתה כו' (בתלים סי' ס"ח ז'), פי' יחידים קאי על הקב"ה וישראל, שהקב"ה הוא בחי' יחיד שהוא יחיד ומיוחד כו', וכנס"י היא ג"כ בחי' יחידה כמ"ש אחת היא יונתי כו', והנה בגלות בחי' יחידים אלו רחוקים זמ"ז כי בחי' יחיד אינו מאיר כו', וכנס"י שנק' יחידי הגם שאחת היא יונתי הנה היא בגלות והרי הם רחוקים זמ"ז. אבל ע"י הגאולה הוא מושיב יחידים שמתייחדים ב' בחי' יחיד בבחי' בית כמ"ש מושיב יחידים ביתה, וזהו כמאמר יחיד חי העולמים מלך שמתייחד בחי' יחיד עם בחי' מלך כנס"י כו'. ובחי' בית זהו בחי' יעקב כמארז"ל (פסחים ס"ח א') לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית שנא' ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, וזהו ע"ד מ"ש בית יעקב לכו ונלכה באור הוי' כו', באור המאיר בשם הוי' כו', כי יעקב הוא

רלא

בריח התיכון המבריח מן קצה העליון עד קצה התחתון, ואלה תולדות יעקב יוסף כו', בחי' כי כל בשמים ובארץ שיומשך הגילוי למטה ע' בד"ה ולקחתם אגודת אזוב. וזהו שה לבית, דשי"ן של שה שורשו הוא ג' קוין חג"ת האבות הן הן המרכבה, והה"א של שה הוא בחי' בהבראם בה' בראם בחי' בי"ע, ובבחי' בית מתייחדי' ב' בחי' אלו השי"ן עם הה"א, וזהו שה לבית, כענין מושיב יחידים ביתה.

מוציא אסירים בכושרות נת' במד"ר שתיבת בכושרות ל' בכי ושירות שהם הפכי' זמ"ז, והיינו שע"י הבכי עי"ז נמשך השירות, וקאי על גלות מצרים והיינו כי בגלות מצרים נאמר ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ואח"כ ע"י הגאולה אמרו שירה על הים כמ"ש אז ישיר כו'. וכמו"כ יובן מ"ש לע"ל (בירמי' סי' ל"א) בבכי יבואו ובתחנונים אובילם אוליכם אל נחלי מים כו', שע"י הבכי' דעכשיו יומשך בחי' הגילוי דלע"ל, וע"ד משארז"ל מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא, דהנה ע"י מאמר יהי רקיע ויהי מבדיל וכתי' אח"כ ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים כו' עי"ז נתעלו המים עליונים בתכלית העילוי, והמים תחתונים נעשו מקור לכל התענוגי' גשמי' כי מים מצמיחין כל מיני תענוג, ולכן הם בוכי' על ירידתם, וע"י הבכי' היינו בחי' הבירור של המים תחתונים עי"ז יהי' לעתיד כמ"ש והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני שיתבררו המים תחתונים ויתעלו למעלה מן המים עליונים. וזהו בבכי יבואו שע"י הבכיי' דעכשיו יומשך הגילוי דלע"ל, והרי זה כמו מוציא אסירים בכושרות שע"י הבכי' נמשך השירות וכמ"ש לע"ל ביום ההוא יושר השיר הזה כו'.

וזהו בבכי יבואו כו' כי הייתי לישראל לאב כו', והיינו שע"י הבכי' דעכשיו יומשך השיר לע"ל ואז כי הייתי לישראל לאב שיהי' כמ"ש במד"ר המשל מאב ובן שזהו קאי על זמן הגאולה שאז כנס"י נק' בנים כמ"ש בני בכורי והקב"ה בשם אב כי הייתי לישראל לאב. והענין הוא דהנה בגשמי' שייכות הבן להאב מפני כי שרש הבן נמשך ממוח האב שהטפה נמשך ממוח האב כו', ויובן זה למעלה כי שורש שייכות נש"י שנק' בנים למקום כמ"ש בני בכורי בנים אתם כו' מפני כי שרשם מבחי' החכ' הנק' אב כו'. אך הנה כ"ז הוא שלא בזמן הגלות, אבל על זמן הגלות אמרו בזהר

רלב

קוב"ה סליק לעילא ולעילא כנ"ל, והיינו בבחי' הכתר שלמעלה מן החכ' אשר שם נאמר יש אחד כו' גם בן ואח אין לו, לכן בזמן הגלות נמשלו ישראל לצאן והקב"ה כביכול לרועה, כי הנה בצאן נאמר עשתרות צאנך וארז"ל (חולין דפ"ד) שמעשרות את בעליהן, פי' בעליהן הוא בחי' ת"ת בחי' עשיר, אך נאמר העשיר לא ירבה והיינו על עשר, בחי' ע"ס עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר ע' ברע"מ ר"פ כי תשא, אבל פי' מעשרות את בעליהן שנמשך תוס' אור מבחי' כתר בת"ת, כי ת"ת בריח התיכון, לכן על זמן הגלות נמשלו ישראל לצאן שמעשרות את בעליהם היינו ההמשכה ותוס' אור שנמשך מבחי' כתר בחי' רועה ישראל כו'.