מצות יאכל כו'

רלג

בס"ד. (ימים ראשונים דחה"פ, רכ"ז).

יצי"מ ובריאת שמו"א - ה"פ

ימים ראשונים דחה"פ

מצות יאכל את שבעת הימים, ולהבין מהו ענין אכילת מצה וגם להבין מ"ש שבעת הימים דהל"ל בשבעת הימים, הנה ארז"ל בירושלמי בפרק ערבי פסחים כל האוכל מצה בע"פ כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו, וצ"ל מה שייך לדמות אכילת מצה בע"פ לבועל ארוסתו בבית חמיו. ויובן בהקדם ענין אכילת מצה ופעולתה בנפש האדם, דהנה בזהר נק' המצה בשם מיכלא דמהימנותא, ופי' מיכלא דמהימנותא ע"ד מ"ש שכן ארץ ורעה אמונה, שפי' ורעה אמונה שמפרנס את האמונה, וע"ד משה רעיא מהימנא שמפרנס נש"י, כך בחי' מצה היא מיכלא דמהימנותא שמפרנס את בחי' האמונה, אמונה הוא בחי' מקבל בחי' מל' כמ"ש ואמונה כל זאת ל' נוקבא שמקבלת מבחי' אמת וכמ"ש בת"ז איהו אמת ואיהי אמונה, והמצה היא מיכלא דמהימנותא שהיא הפרנסה שמפרנס את האמונה.

ולהבין ענין האמונה, הנה כתי' אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ, ולכאורה צ"ל מפני מה לא כתי' אשר בראתי שמים וארץ שזהו לכאורה

רלד

דבר פלא יותר כי כל הנסים דיצ"מ היו יש מיש כמו מכה הראשונה מהעשרה מכות הי' שממים נעשה דם, ועד"ז כל הנסים דיצ"מ שהיו כולם יש מיש, אבל בריאת שמים וארץ הוא יש מאין והל"ל אנכי הוי' אלקיך אשר בראתי שמו"א, שזהו פלא יותר, ורק במאמר ג' גבי שבת כתי' כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. אך הענין הוא דהנה באמת בחי' יצ"מ הוא יותר דבר פלא מבריאת השמים וארץ, כי הנה בריאת העולמות הוא יש מאין, פי' מאין מהארה בעלמא והיינו מבחי' דבור כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו שכל השתלשלות העולמות נתהוו מבחי' הדבור והדבור הוא בחי' אחרונה, ואף שבחי' הדבור נמשך מבחי' חכמה כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ות"א לרוח ממללא, עכ"ז היא רק הארה בעלמא כו' שהוא הארת החכמה המאיר בדבור, והוא בחי' הגילוי לזולת, וכמשל באדם הנה הדבור הוא רק הגילוי לזולתו אבל לעצמו אינו צריך לדבור כלל, כמו"כ יובן למעלה שבחי' הדבור הוא בחי' אחרונה שאינו נוגע לעצמותו כלל כו', וזהו בחי' מלכותך מלכות כל עולמים כמו שענין המלוכה הוא רק מלך שמו נקרא עליהם שהתפשטות המלך על בני מדינתו הוא רק בחי' שם המלך כמ"ש ויצא שם דוד בכל הארצות, התפשטות בחי' שמו בלבד שהוא רק הארה בעלמא ולא עצמותו, וכמשל ענין השם של האדם הוא רק לזולתו שיקראו אותו בשמו אבל לעצמו אינו צריך לשמו כלל, כך הנה יובן למעלה ששורש כל השתלשלות העולמות הוא רק מבחי' שמו בלבד שהוא שם והארה בעלמא כו', וכמו שאנו רואים בנפש האדם שבחי' דבור האדם הוא נעשה נפרד מהאדם שהדבור יוצא לחוץ כו', כמו"כ יובן למעלה הגם שאין לך דבר שחוץ ממנו, מ"מ דברה תורה כלשון בנ"א כמ"ש בסש"ב ח"ב, ונמצא כי התהוות העולמות מבחי' הדבור הוא שיהי' בחי' יש מאין שהוא בחי' יש ודבר נפרד, שכל עולם מובדל מחבירו וכל עולם הוא בבחי' גבול ויש ודבר כו', והיינו מפני ששרש השתלשלות העולמות הם רק מהארה בעלמא לכן בהשתלשלות למטה נעשה מזה יש ודבר נפרד, וזהו בחי' בריאת שמו"א בחי' יש מאין. וזהו מ"ש השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א, וכמ"ש במד"ר פ' וארא פי"ב בני סוריא לא יעלו לרומי כו' ששמים וארץ הם דברים נפרדים זמ"ז ואף שהשמים משפיעים בארץ וכמ"ש במ"א ע"פ אני אענה את השמים כו', אעפ"כ השמים הם בחי' לבד כו' והארץ בחי' בפ"ע כו', רק שבמ"ת ביטל הגזירה כמ"ש וירד הוי' על הר סיני כו'.

רלה

אבל ענין אנכי הוי' אלקיך כו' פי' אנכי הוא בחי' אנכי מי שאנכי בחי' עצמותו ומהותו ולא מה שהוא בחי' הארה בעלמא כו', לכן מצד בחי' זה יכול להיות אשר הוצאתיך מאמ"צ היינו לצאת מבחי' המצרים וגבולים. והענין הוא דכמו שיש מצרים בקליפה כמו"כ יש בחי' מצרים בקדושה והיינו בחי' הגבלת העולמות, וכמ"ש אשר שמתי חול גבול לים, שכמו שיש גבול למטה שהים א"א לו לצאת יותר מהגבול אשר הוגבל לו כו', כמו"כ למעלה בעולמות עליונים הם ג"כ בבחי' גבול ומדה כו', אבל מבחי' אנכי הוי' אלקיך נמשך אשר הוצאתיך מאמ"צ היינו לצאת מארץ מצרים בחי' מצרים וגבולים המגבילים ומעלימים ומסתירים על גילוי אלקותו ית', כ"א להיות לו ית' דירה בתחתונים שיהי' גילוי אלקות למטה כמו למעלה ולא שיהי' בבחי' גבול כו', ובחי' זו הוא מצד בחי' אנכי שהוא למעלה מגדר גבול ומקום יכול להיות גילוי אלקות גם למטה כמו למעלה, [כי לפניו ית' שוה אצי' כמו עשי' וכמ"ש כולם בחכ' עשית שגם החכ' נחשבת לפניו ית' כמו עשי' גשמית, לכן מצד בחי' אנכי בחי' כתר יכול להיות גילוי אלקות בעשי' כמו באצי' אשר באצי' מאיר בחי' חכמה אור אבא].

ב) והנה בנפש האדם יש ג"כ בחי' מצרים וגבולים וכמ"ש רז"ל באדר"נ פל"א שכל מה שברא הקב"ה בעולם יש באדם ג"כ שהאדם הוא עולם קטן, א"כ מאחר שכל העולמות הם מצרים וגבולי', א"כ יש בחי' זו דמיצר גם באדם, והיינו מ"ש בכתבי האריז"ל שבחי' מצרים באדם הוא בחי' מיצר הגרון כו'. וביאור הענין הנה באדם יש בחי' מוח ולב, והנה כאשר מתבונן במוחו בגדולת אוא"ס ב"ה אם הי' מאיר בלב בשלימות כמו שהוא במוחו הי' האדם באופן אחר והי' מהפך המדות כו', ואנו רואים שאף שיתבונן האדם בגדולת א"ס ב"ה במוחו בהתבוננו' ואעפ"כ אינו מגיע ללבו כ"כ להתפעל באהוי"ר, והיינו מפני מיצר הגרון שמפסיק בין מוח ולב ואינו מגיע מהתבוננו' שבמוחו ללבו כ"א חלק עשירי, וזהו ענין בחי' מיצר הגרון שמפסיק בין מוח ולב, ומונע ומעכב שלא יתפעל מההתבוננות כו'. אבל בחי' אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ שע"י בחי' אנכי יכולים לצאת מהמצרים וגבולים המגבילים ומסתירים כו' להיות נמשך גילוי אלקותו ית' בלב האדם בגילוי ועי"ז יומשך גילוי אלקות גם בעולמות להיות לו ית' דירה בתחתונים כו'.

וזהו מ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ ולא אמר אשר בראתי יש מאין כי הבריאה יש מאין היא רק מהארה בעלמא, אבל יצ"מ הוא מבחי' אנכי מי

רלו

שאנכי בחי' עצמותו ית' שאינו בחי' הארה בעלמא, ומצד בחי' זו נמשך להיות אשר הוצאתיך מאמ"צ לצאת מהמצרים בכדי שיהי' בחי' דירה בתחתונים והיינו שיהי' נמשך גילוי אלקות בתחתונים למטה כמו למעלה כו', שזהו הוראה שאינו בבחי' גבול ומדה, שהרי גם למטה הוא כמו למעלה כו'. וזהו מ"ש אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה, פי' טובה ורחבה ע"ד מ"ש רחבה מצותך מאד שע"י התורה והמצות ממשיכי' גילוי אלקות למטה כמו למעלה בחי' דירה בתחתונים שזהו בחי' ארץ טובה ורחבה כו'. והנה כתי' אשר הוצאתיך מאמ"צ שבחי' זו ניתן לנש"י דוקא שיהיו יכולים לצאת מהמצרים וגבולים אל ארץ טובה ורחבה כו', לפי שנש"י עלו במחשבה ששרשם גבוה מאד, כי השתלשלות העולמות הוא מבחי' הדבור כנ"ל, ואף שכתי' בראשית ברא ות"י בחוכמתא זהו רק הארת החכמה שמאיר בדבור כנ"ל, אבל נש"י עלו במחשבה, פי' במחשבה הקדומה וכמו שארז"ל במד"ר בראשית פ' א' ששה דברים קדמו לעולם ר' אהבה בר' זעירא אומר אף התשובה, ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, ובתד"א ח"א פי"ד שני דברים תורה וישראל אומר אני ישראל קדמו שנא' קדש כו' ראשית תבואתה, לכן לישראל דוקא ניתן הכח לצאת מהמצרים וגבולים כו'.

ועפ"ז יובן ענין האמונה שמצות האמונה היא מפסוק אנכי כו' כנודע, והיינו כי ענין האמונה אינו שייך כ"א בבחי' שלמעלה מהשתלשלות כו', כי הבריאה יש מאין הכל מודים אפי' חסידי אוה"ע ג"כ, אבל ענין אנכי ה' אלקיך שהוא למעלה מגדר השתלשלות ע"ז הוא ענין האמונה שיש בנש"י שמאמינים בה' שלמעלה מבחי' השתלשלות כו', וזהו כי אל דעות ה' ב' דעות ד"ת וד"ע, ד"ת הוא שלמטה היש ולמעלה האין והוא ענין בחי' המצרים וגבולים הנ"ל שהוא בחי' השתלשלות שנמשך מבחי' הדבור כו', אבל בחי' ד"ע הוא איך דכולא קמי' כלא חשיב קמי' דוקא והוא בחי' אנכי מי שאנכי בחי' עצמותו ומהותו, ולא הארה כמו הארת החכמה שמאיר בדבור כנ"ל, ומבחי' דעת זה נמשך לצאת מאמ"צ בחי' ההשתלשלות מצרים וגבולים, כי ד"ע שרשו מהכתר בחי' אנכי, ובבחי' זו היא האמונה, כי הגם שאין אנו משיגים זה בהשגה גמורה, מ"מ אנו מאמינים באמונה שלימה בבחי' אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות כו'.

רלז

והנה מצה היא מיכלא דמהימנותא שהיא חיות להחיות בחי' האמונה ע"ד מ"ש צדיק באמונתו יחי' להמשיך בחי' חיות בהאמונה, וזהו ורעה אמונה פי' שזהו בחי' מרעה ופרנסה לפרנס ולחזק את בחי' האמונה, וה"ע המשכת הדעת עליון שנמשך ע"י המצה. וע"פ קבלה נק' המצה בשם קטנות אבא, והגם שהיא בבחי' קטנות עכ"ז נמשך עי"ז חיות וחיזוק בהאמונה, כי מוחין דאבא הם למעלה מהשתלשלות ע' בלק"ת בד"ה מצה זו, לכן יש כח בהמצה שמתלבש בה מבחי' מוחין דאבא לחזק האמונה בבחי' אנכי בחי' סוכ"ע שלמעלה מהשתלשלות כו' הגם שמלובש בה בבחי' קטנות כו'.

ג) וביאור ענין המשכת הד"ע הנמשך ע"י אכילת מצה הנה ארז"ל ברכות דף מ' סע"א אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, ומזה למד ר' יהודה שעץ הדעת חטה היתה והיינו מפני שכשהתינוק טועם טעם דגן יודע לקרות אבא עכ"פ, א"כ הדעת שנמשך לאדה"ר זהו ג"כ מחמת שאכל חטה כו', ע' בפי' רש"י ז"ל. והנה אנו רואים שכשהתינוק טועם דגן הוא קוראו אבא וכרוך אליו בלב ונפש ויש לו געגועים אל אביו, אבל עכ"ז הנה הדעת הוא בבחי' קטנות שאינו מכיר את אביו כמו הגדול שמכיר ויודע את אביו שמפני מה הוא אביו מחמת שהולידו כו', כ"א מה שהוא כרוך אחריו וקוראו אבא, אבל עכ"ז הנה בבחי' דעת קטן זה דתינוק מלובש כל הדעת כמו שהוא אצל הגדול שמשיג את אביו שהולידו כנ"ל, שהרי גם הגדול שמבין היטב ג"כ אינו רק שקוראו אבא, וכן גם קטן זה קוראו אבא הגם כי אינו מבין מפני מה הוא אביו מ"מ הוא קוראו אבא, הרי שמתלבש כל ידיעת הגדול בדעת הקטן, וכמו"כ יובן ענין אכילת מצה אף שהוא בבחי' קטנות אבא, אבל עכ"ז הנה ע"י קטנות זה נמשך הידיעה וההכרה כו', כי בבחי' קטנות זו דמצה מלובש בחי' דעת דגדלות, כמו התינוק שיודע לקרות אבא ע"י טעימת טעם דגן כו'.

ויובן היטב ענין דעת דגדלות שמלובש בבחי' הקטנות ממשארז"ל בסוכה דף ך"ח ע"א אמרו עליו על ריב"ז שלא הניח דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא, פי' דבר גדול הם ע"ס [או א"א הנק' האדם הגדול, וז"א הנק' זעיר וכרוב אחד מקצה מזה כרוב כרביי', כמשארז"ל בחגיגה פ"ב די"ד ע"ב כרוב כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא, בחי' קטנות זהו בחי' הויות דאביי ורבא, והיינו שבחי' סתים שבתורה הוא בחי' דבר גדול, ובחי' גלי' שבתורה

רלח

נק' דבר קטן לגבי בחי' הסתים שהשיג ריב"ז, וזהו ענין גדלות אבא וקטנות אבא, והיינו שלגבי השגת פנימיות התורה שהשיג ריב"ז שהוא בחי' דבר גדול כנ"ל, נק' הויות דאביי ורבא היינו בחי' גליא שבתורה דבר קטן שהוא כענין קטנות לגבי גדלות שהקטנות הוא לבוש לבחי' מוחין דגדלות]. ולכאורה צ"ל האיך קורים להויות דאביי ורבא בחי' גליא שבתורה בשם דבר קטן הלא זהו כל תושבע"פ ובנוי על סודות עליונים מע"ס כו', והאיך נק' דבר קטן. אך הענין הוא דהנה אין הפי' דבר קטן שהם דברים קטנים מצד העצם, כ"א דבר קטן שמלובשים בדברים קטנים, אבל באמת הם בנויים על ע"ס, והיינו בחי' הסתים בחי' פנימיות התורה שגנוז בהנגלה שבתורה כו' כנודע, ועד"ז יובן ענין דעת דגדלות שמלובש בקטנות דמצה.

ויובן יותר ממשל התינוק שכאשר לומדים עמו איזה הלכה כמו שנים אוחזין בטלית, הנה הגדול כשלומד הלכה זו מפלפל בה בדקדוק אותיותיה כו' כלשון רז"ל מתניתין נמי דיקא כו', משא"כ הקטן כשלומדים עמו הלכה זו גופא אינם מדברים עמו זה כלל, אבל עכ"ז הנה בההלכה שלומדים עם התינוק והוא תופס אותה בכלל פסק ההלכה הנה מלובש בה כל החריפות והפלפול שהגדול מדייק בהמשנה כו', וכמו"כ ממש ענין המצה שהוא הלבוש שבה מתלבש הארת אבא כו'. או כמו משלי שלמה שאמר משלים כמו שהמשיל חכמת התורה לאשת חיל ואשה טובה, ושכל אנושי המשיל לאשה זרה כמ"ש לשמרך מאשה זרה כו', וכתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת שקאי על התורה שבמשלים אלו שהם דברים גשמיי' המשיל שלמה בהם סודות התורה. וכמו ענין המפה שמציירים בה הימים והנחלים בדבר קטן, שקו זה רומז על הים, ונקודה זו רומז על כרך גדולה שאין ערוך המשל לגבי הנמשל, ומ"מ מבינים הנמשל מהמשל, מפני שהנמשל מרומז בהמשל בבחי' הלבשה.

וכמו"כ ממש יובן ענין המצה אף שאין אנו משיגים למעלה כלל מהו, כי באמת אפי' ענין הדבור העליון דעשרה מאמרות שהוא ראשית השתלשלו' העולמות כנ"ל ג"כ א"א לנו להשיג איך הוא כו' מחמת חומר הגוף וגסותו, [והגם שעל בחי' זו נאמר מבשרי אחזה אלק' אחזה דוקא בבחי' ראי', ופי' מבשרי שכמו בבשרי בשביל שרואה חיות הגוף וקיומו יודע ומרגיש כי נפשו הוא בו שהיא היא המחי' את הגוף ובלעדה אין חיות וקיום לגוף, כך אחזה אלוה מאחר שרואין את כל העולמות שהם כמו גוף גדול מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה כו', וכן דברים רוחנים כמו מלאכים ונשמות כו' הם כגוף לגבי החיות שבתוכם מאוא"ס ב"ה המהווה ומחי' ומקיים אותם וידיעה זו מורגשת כאלו רואה כו', מ"מ אינם מרגישי' רק מציאותן

רלט

ולא מהותן, שמחמת חומר הגוף א"א לאדם להשיג מהות הרוחניות המלובש בו ממש דהיינו הנפש וכחותיה (ע' בלק"ת בד"ה וידעת היום הא' ובהביאור שני ע"פ וידעת), וכ"ש בחי' הדבור עליון דע"מ המחייה ומהווה מאין ליש כל השתלשלות הנבראי' דבי"ע אין אנו משיגים מהות הדבור מהו, כ"א מציאותו מורגשת כאלו רואה ממש, שעל בחי' זו אינו שייך אמונה כ"א בחי' דעת והכרה כאלו רואה ממש מבשרי אחזה אלוה כו', ונמצא כי גם בחי' זו דיש מאין ג"כ א"א לנו להשיג המהות כ"א ידיעת המציאות, וכ"ש בחי' אנכי היינו בחי' אוא"ס עצמותו ומהותו שאינו הארה בעלמא כנ"ל שבבחי' זו היא בבחי' אמונה לבד ולא בבחי' דעת, ואיך אפשר להשיג המצה שהיא מיכלא דמהימנותא, שהיא בחי' האכילה לחזק האמונה בודאי שא"א לנו להשיג איך הוא], רק שעכ"ז ע"י אכילת מצה מתחזק האמונה ונמשך בחי' הדעת מבחי' ד"ע לחזק האמונה כו' [כי המצה הוא בחי' קטנות אבא היינו הלבוש להמוחין חב"ד כמ"ש בפע"ח, והיינו שבה מאיר מבחי' אבא בחי' המוחין, וכמו בידיעת התינוק ההלכה שמלובש בההלכה כל שכל העמוק שמשיג הגדול או בדבר קטן הויות דאביי ורבא שבהדין הנגלה שלהם שאמרו מלובש ומרומז הסודות עליונים דע"ס, כמו"כ בבחי' המצה יש בבחי' קטנות זו מאור המוחין דאור אבא שורש כל האצילות, לכן בה וע"י נמשך החיזוק בהאמונה, וזהו מיכלא דמהימנותא, מהימנותא בחי' מל' ומבחי' אבא מתלבש בקטנות כמו במצות אכילת מצה לחזק ולרעות האמונה, היוצא מזה שע"י אכילת מצה נמשך המשכת הדעת מבחי' ד"ע לחזק האמונה כו'].

ועפ"ז יובן מה שאמרו בירושלמי הנ"ל כל האוכל מצה בע"פ כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו, כי הנה ארז"ל פסחים דמ"ט ע"ב כל העוסק בתורה בפני ע"ה כאלו בועל ארוסתו בפניו שנא' תורה צוה לנו משה מורשה א"ת מורשה אלא מאורסה, פי' כי הנה התורה היא בחי' ארוסה לכל ישראל (היינו גם לע"ה ע' בפי' רש"י ז"ל) שזהו שאמרו א"ת מורשה אלא מאורסה בחי' ארוסה, וכמו"כ נק' התורה בשם לחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי, וכן נמשל הלחם לענין הזווג כמ"ש ביוסף כ"א הלחם אשר הוא אוכל, וכן אמר יתרו קראן לו ויאכל לחם וארז"ל במד"ר שמות ספ"א שמא ישא אחת מכם כו', ולכן כאשר לומד תורה בפני ע"ה הוי כאלו בועל ארוסתו בפניו כי הלומד תורה הוא ממשיך מבחי' החכמה באותיות התורה שהוא כדמיון הזווג שהטפה נמשכת ממוח האב כו', וכשלומד בפני ע"ה הוי כאלו בועל ארוסתו בפניו. וכמו"כ יובן ענין אכילת מצה בע"פ, כי מצה הוא בחי' המשכת מוח הדעת והזווג נק' בשם המשכת הדעת כמ"ש והאדם ידע כו', ולכן כאשר אוכל מצה בע"פ הוי כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו שהיחוד זה דהמשכת מוח הדעת הזמן הוא בליל פסח דוקא, ולכן כאשר אוכל המצה בע"פ קודם הזמן הוא כאלו בועל ארוסתו

רמ

בבית חמיו קודם זמן כניסתה לחופה כו'. וזהו ענין המצה שהוא המשכת בחי' הדעת לחזק האמונה.

והנה לע"ל יתגלה בחי' זו בבחי' ראיה כמ"ש רז"ל במד"ר ויקרא ספ"ו ע"פ והוא עד או ראה או ידע כו' עד אלו ישראל שנא' אתם עדי נאום ה' (ישעי' מ"ג יו"ד), או ראה אתה הראת לדעת, או ידע וידעת היום כו', והיינו כי בחי' עד הוא בחי' עיי"ן רבתי דשמע וד' רבתי דאחד, שפסוק שמע הוא קיבול על דבור אנכי כידוע והוא בחי' האמונה, או ראה הוא בחי' אתה הראת לדעת בחי' ראי' הוא בבחי' ממכ"ע מבשרי אחזה כו', או ידע הוא בחי' וידעת בחי' הדעת עליון הנמשך ע"י אכילת מצה לחזק האמונה בבחי' סוכ"ע, ע' בלק"ת סד"ה וידעת היום הראשון. והנה לע"ל יתגלה בחי' זו בבחי' ראי' ממש, וזהו שאמר הכתוב לע"ל ומלאה הארץ דעה כו', פי' שבבחי' ארץ בחי' מל' היא בחי' האמונה יומשך לע"ל בחי' דעת בבחי' ראי' גם בבחי' אנכי ולא שיהי' בבחי' אמונה בלבד, והיינו שגם בארץ בחי' אמונה (בחי' ד"ת יש מאין) יושג ויוכר כמו בבחי' ד"ע כנ"ל איך דכולא קמי' כלא כו', והיינו שיומשך בחי' זו בבחי' ראיה וכמ"ש לע"ל כי עין בעין יראו שיומשך בבחי' ראיה והשגה ונגלה כבוד הוי' וראו כו' ולא בבחי' אמונה לבד כו'.

ד) ומעתה צ"ל מפני מה ע"י אכילת המצה דוקא הלא התינוק כשטועם טעם דגן אפי' חמץ יודע ג"כ לקרות אבא, ומהו ענין אכילת מצה דוקא, שע"י אכילת מצה דוקא מתחזק האמונה כו'. אך הענין דהנה כתיב (בראשית פ' ב' פסוק ט') ועץ הדעת טוב ורע וארז"ל ברכות ד"מ סע"א ר' יהודה אומר אילן שאכל אדה"ר חטה היתה וכנ"ל, א"כ בבחי' חטה יש טוב ורע דנוגה, והנה חמץ הוא בחי' רע דנוגה, ומצה הוא בחי' הטוב דנוגה. והענין הוא דהנה הרע למעלה בשרשו אינו רע כלל כי לא יגורך רע כתיב כ"א למטה נעשה מזה רע, ובשרשן הוא בחי' הדעת שנחלק לחו"ג, והנה בהשתלשלות למטה נסתעף מבחי' הגבורה בחי' דינים שהם מקורים לרע, וכמשל ענין היין שנעשה ממנו חומץ והיינו מפני שהיין הוא בחי' הגבורות לכן מסתעף מזה בחי' חומץ שנמשל היצה"ר לחומץ כמ"ש (תהלים ע"א ד') מכף מעוול וחומץ כו', אבל בחי' המצה הוא מבחי' הטוב דנוגה בחי' חסד ולכן

רמא

המצה היא רק ממים וקמח בלתי תערובות שום דבר והיינו כי המים רומזים לבחי' חכמה, והקמח היא בחי' חסד שורש הטוב דנוגה, וכאשר משמרים המים בתערובתם עם הקמח לבלתי יחמיצו זהו מצה שהוא המשכת החכמה בחסד קו הימין חח"ן (והיינו שבחי' חטה זו גופא כאשר מניחי' אותה להחמיץ אזי מתגבר בחי' הגבורה על החסד המעורב בה, אבל כאשר אינם מניחים לבוא לידי חימוץ אזי מתגברים החסדים על הגבורות והיינו בחי' הטוב על הרע, ולכן המצה היא מבחי' הטוב דנוגה כו').

וזהו מ"ש בזהר ויקרא ד"ז ע"ב ע"פ ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, פי' איש זה הקב"ה כי יקח את אחותו הם נש"י כמ"ש פתחי לי אחותי שהוא ל' איחוי וחיבור, חסד הוא היינו שהוא בחי' המשכה גבוה מאד [כמ"ש המק"מ בשם ספר הכוונות מהאריז"ל שהוא מבחי' חסד דבינה, וע' בבה"ז וירא בד"ה וגם אמנה אחותי בת אבי שפי' חסדי' דאבא, ובביאור מאמר הזח"ג ד"ק ע"ב ד"ה אימתי זווגא דכנס"י במלכא קדישא] כנודע (ממה שבכו ישראל בעת שנאסרה להם פ' עריות כו'), ובאמת בחי' חסד בחי' מצה הוא כלי להמשכת בחי' החכמה, כי הנה חמץ הוא בחי' הגבהה והתנשאות כו', ואין אני והוא יכולים לדור כו', משא"כ מצה הוא בחי' ביטול הוא בחי' כלי לאלקות וכמ"ש באברהם ואנכי עפר ואפר שמחמת שאינו תופס מקום לעצמו לכן ידמה בנפשו שחבירו יותר טוב ממנו לכן הוא נותן הכל לזולתו, משא"כ כשהוא בבחי' יש ודבר רוצה הכל לעצמו, ובחי' חסד זה שהוא בחי' חסד דמ"ה בחי' ביטול הוא כלי להמשכת בחי' החכמה [וגם בחי' חסד דמ"ה הוא כלי לבחי' ורב חסד, וכמ"ש מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח כמ"ש בד"ה יביאו לבוש מל', ך"ז], ולכן דוקא ע"י אכילת מצה תתחזק בחי' האמונה דוקא [כי בחי' אבא מתלבש במצה דוקא שהוא בחי' ביטול כי החסד הוא כלי לחכמה, וחיזוק האמונה נמשך מבחי' אור אבא דוקא כנ"ל לכן זהו ע"י בחי' מצה דוקא בחי' ביטול ושפלות שהיא כלי לבחי' החכמה כו'], כי מה שתינוק קורא אבא גם ע"י אכילת לחם חמץ להיות כי קריאתו אבא זהו בחי' גשמי' לכן יכול להיות גם ע"י טעימת טעם דגן חמץ, אבל לחזק בחי' האמונה ברוחניות זהו ע"י אכילת מצה דוקא שהיא בחי' ביטול [וע' בזח"א ויצא דקנ"ז ע"ב דכמו בהשכלות גשמיות אין התינוק יודע עד שיטעום טעם דגן כמו"כ כד נפקו ישראל ממצרים לא הוי ידעי מידי עד דטעים לון קוב"ה לחם מהאי ארץ, שהוא בחי' המצה כו', וע' מזה בלק"ת בד"ה ששת ימים הא' ס"ג].

רמב

ה) וזהו מצות יאכל את שבעת הימים, שצריכים לאכול מצה זו שבעת ימים דהיינו להמשיך במדות בחי' זו, כי הנה המדות נפלו בשבה"כ כנודע שהשבירה הי' בז"ת, משא"כ ג"ר ימותו ולא בחכ', והנה כאשר נפלו בשבה"כ נפלה למטה מאד, והנה עיקר השבירה הי' בז"ת דש' ס"ג, והיינו שמס"ג נעשה גס, וזהו ענין גס הרוח שהוא מקור לכל הטומאות כנודע שיש אב הטומאה ואבי אבות הטומאה והיינו כמו שיש בקדושה מדרגות שיש בחי' קדש ויש בחי' קדש קדשים, ככה זלעו"ז יש בקליפה ראשון לטומאה ואב הטומאה ואבי אבות הטומאה, שאבי אבות הטומאה היא נגד קדש הקדשים שבקדושה כו', ולכן צריכי' להמשיך בחי' מצה בחי' ביטול בז' מדות להפכם לקדושה כו', וזהו שנק' בזהר בשם מיכלא דאסוותא, והיינו שכמו החולה כשיבריא מאכילין אותו דברים קלים כי אם יתנו לו דברים קשים יוכל לחלוא עוד הפעם, ככה ענין אכילת מצה הוא כדמיון הרפואה שישראל כשהיו במצרים היו בחי' חולים שהיו מושקעים במ"ט שערי טומאה ולכן תיכף בצאתם ממצרים היינו מבחי' המצרים וגבולים צריכים לאכול מצה שהיא מאכל קל כל שבעת ימים שיומשך הביטול במדות ע"י אכילת מצה כו', ואח"כ יכולים לאכול גם חמץ כמו החולה כשיתחזק יוכל לאכול גם מאכלים קשים כו', ולכן רק שבעת הימים ז' מדות מצות יאכל, וזהו מצות יאכל את שבעת הימים ולא נאמר בשבעת הימים כי השבעת ימים עצמם היינו הז' מדות צריכי' להאכיל מצות, בכדי להפכם לקדושה, ע"י שממשיכים ע"י המצה מבחי' אבא כי אור אבא דוחה החיצונים כו', וזהו מצה גימ' ע"ב ס"ג שיומשך מבחי' ע"ב בחי' חכ' בס"ג בינה אם הבנים, וע"י אכילת מצה ז' הימים נמשך הביטול בז' מדות ולכן נא' שבעת ימים ולא בשבעת.