קיצור מד"ה מצות יאכל הנ"ל

רמג

בס"ד. קיצור מד"ה מצות יאכל.

מצות יאכל, הל"ל בשבעת הימים, בירושלמי כל האוכל מצה בע"פ כו' וצ"ל מהו הדמיון לבועל ארוסתו, המצה נק' מיכלא דמהימנותא ע"ד ורעה אמונה, רע"מ, אמונה מל' מקבל איהי אמונה והמצה מפרנס האמונה. וביאור ענין האמונה היא בבחי' סוכ"ע, דבממכ"ע אינו שייך אמונה דמבשרי אחזה בחי' ראי' וידיעה מורגשת כאלו רואה, הענין הוא דצ"ל מ"ש אשר הוצאתיך מאמ"צ ולא נא' אשר בראתי יש מאין שזהו פלא יותר, יצ"מ יש מיש, והבריאה יש מאין, אך באמת יצ"מ פלא יותר, דפי' יש מאין מהארה בעלמא, בחי' דיבור בדבר ה' כו', והגם שהדיבור נמשך מבחי' חכ' זהו רק הארת החכ', והדיבור רק לזולתו, כמו"כ יובן למעלה שזהו בחי' אחרונה, וזהו מלכותך שכמו המלך רק התפשטות שמו, ויצא שם דוד, כמו"כ כל השתלשלות העולמות הם רק מבחי' שמו, וכמו שדיבור האדם נעשה נפרד כמו"כ יובן למעלה הגם שאין לך דבר שחוץ כו', מ"מ בהשתלשלות נעשה עולמות מוגבלים מהארץ לרקיע מהלך ת"ק כו', וכל בחי' מובדל בפ"ע, ולכן ארז"ל במד"ר וארא פי"ב ע"פ השמים שמים, משל למלך שגזר בני רומי לא ירדו לסורי' ובני סורי' לא יעלו לרומי, כך הגם שהשמים משפיעים בארץ מ"מ הוא השמים לה', והארץ לבני אדם כו' רק שבמ"ת ביטל הגזירה כו', וכ"ז הוא בחי' יש מאין, אבל ענין אנכי עצמותו ומהותו שאינו הארה, מצד בחי' זו נמשך להיות אשר הוצאתיך מאמ"צ לצאת מהמיצרים וגבולים, דכמו שיש מצרים בקליפה כמו"כ יש בקדושה הגבלת העולמות, גבול שמתי לחול הים, כמו"כ כל העולמות הם בגבול ומדה ובכדי לצאת מהגבולי' שיהי' נמשך דירה בתחתונים גילוי אלקותו זהו מבחי' אנכי בחי' כתר, כי כולם בחכ' עשית, שהחכ' היא כעשי' ולכן יכול להיות בעשי' גילוי אלקות כמו בחכ' שמאיר באצי'.

ב) והנה בנפש האדם יש ג"כ בחי' מצרים, וכמארז"ל באדר"נ כל מה שברא הקב"ה בעולם ברא באדם והיינו בחי' מיצר הגרון כמ"ש בכהאריז"ל, דהנה יש מוח ולב, ואם הי' מגיע ללב ההתבוננות כמו שהוא במוחו הי' האדם בא"א והי' מהפך מדותיו, והמונע והמעכב אור הגילוי הוא בחי' מיצר הגרון כו', ומבחי' אנכי נמשך לצאת מאמ"צ הוא בחי' מיצר הגרון להיות נמשך הגילוי בהתפעלות לבו באהוי"ר, ועי"ז יומשך בעולם ג"כ גילוי אלקותו דירה בתחתונים, וזהו אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה בחי' רחבה מצותך מאד שע"י התומ"צ ממשיכי' גילוי אלקות למטה כמו למעלה, דירה בתחתונים, והנה כתי' אשר הוצאתיך דוקא להיות כי ישראל עלו במח' למעלה מבחי' השתל' העולמות מבחי' הדיבור כנ"ל,

רמד

והגם דבראשית ברא בחוכמתא היינו הארת החכ' כנ"ל, וישראל עלו במח' מח' הקדומה, וכמארז"ל ברבות בראשית פ"א, ז"ד קדמו לעולם ומחשבתן קדמו לכ"ד, ובתד"א שני דברים ישראל ותורה, אומר אני ישראל קדמו, ע' בד"ה והי' כי תבוא בס' דברים, ועפ"ז יובן מצות האמונה שהיא מפסוק אנכי היינו האמונה בה' הסוכ"ע, כי בבחי' ממכ"ע יש מאין הכל מודים אפי' חסידי אוה"ע, והאמונה היא בבחי' סוכ"ע, וזהו כי אל דיעות ב' דיעות ד"ת יש מאין מצרים וגבולים הנ"ל, אבל ד"ע איך דכולא קמי' כלא קמי' דוקא בחי' אנכי עצומה"ו, ולא הארה, ומבחי' דעת זה נמשך לצאת מאמ"צ בחי' הגבולים הנ"ל כי ד"ע שרשו מבחי' אנכי, וע"י אכילת המצה נמשך ורעה אמונה היינו הפרנסה בהאמונה ע"ד צדיק באמונתו יחי' שיהי' חיות בהאמונה, והיינו בחי' המשכת ד"ע שנמשך ע"י המצה שעי"ז מתחזק האמונה להאמין באוא"ס ב"ה הסוכ"ע שלמעלה מהשתלשלו' באמונה שלימה כו', ובל' הקבלה מצה היא בחי' קטנות אבא, וקטנות אבא גדול יותר מגדלות זו"נ, והגם שהיא בחי' קטנות מ"מ בהקטנות יש מבחי' אבא שעי"ז נמשך החיות וחיזוק בהאמונה, כי מוחין דאבא הם למעלה מהשתלשלו' ע' בלק"ת בד"ה מצה זו, והגם שמצה הוא בחי' קטנות אבא מ"מ יש בה כח ממוחין דאבא לחזק האמונה בבחי' סוכ"ע, שלמעלה מהשתלשלות כו'.

ג) וביאור ענין המשכת ד"ע שנמשך ע"י המצה, הנה ארז"ל בפ"ו דברכות ד"מ אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן ולכן ס"ל לר"י אילן שאכל אדה"ר חטה היתה, והנה ע"י טעימת טעם דגן התינוק קורא אבא וכרוך אליו, מ"מ הדעת בהתינוק הוא בקטנות מאד שא"י מפני מה הוא אביו כמו הגדול כו', מ"מ מלובש בקריאתו כל דעת הגדול, שהרי הגדול שיודע ג"כ אינו רק שקוראו אבא, ועד"ז יובן ענין קטנות אבא דמצה שמ"מ ע"י אכילת מצה מתחזק האמונה כי בהקטנות מלובש כל הדעת דגדלות. ויובן זה ממארז"ל סוכה דך"ח ע"א על ריב"ז שלא הניח דבר גדול ודבר קטן, ד"ג מעשה מרכבה ד"ק הויות דאביי ורבא, פי' ד"ג ע"ס או א"א אדם הגדול בענקי', וז"א בחי' כרוב כרביא נק' דבר קטן והיינו בחי' סתים וגליא שבתורה, וגלי' שבתורה נק' דבר קטן נגד בחי' פנימיות התורה שהשיג ריב"ז, ולכאו' איך קורא הויות דאביי ורבא בשם דבר קטן, אך אין הפי' שהם דבר קטן כ"א שמלובשי' בבחי' קטנות, אבל באמת מרומז בהם כל הסודות עליונים דע"ס וא"א כו', ועד"ז יובן ענין מצוה דמצה שהגם שהיא בחי' קטנות מ"מ מלובש בה מבחי' דעת דגדלות דאבא ושלכן נק' מצה קטנות אבא. ועוד משל ע"ז מלימוד

רמה

הלכה עם תינוק שלומדי' עמו פסק ההלכה והוא תופס אותה הרי בהלכה זו יש כל חריפות ופלפול הגדול בההלכה, שגם לאחר חריפות הגדול בההלכה ג"כ הפסק כן, ונמצא שמלובש כל עומק המושג בדעת הגדול בפסק ההלכה שלומד ומשיג התינוק וה"ז כמו דעת דגדלות שמלובש בקטנות כו'. ועוד ב' משלים, הא' ממשלי שלמה שהמשיל התורה לא"ח, ושכל אנושי לאשה זרה, כמ"ש לשמרך כו' וכתי' ראה חיים כו', ומשל הב' מהמפה שקו רומז על הים ונקודה רומז על כרך גדולה, שהמשל אינו בערך הנמשל, מ"מ מרומז הנמשל בהמשל.

וככל המשלים האלה יובן ענין המצה שהוא בחי' קטנות אבא שזהו כמו הלבוש לבחי' המוחין דחב"ד לכן ע"י אכילתה נמשך מבחי' ד"ע לחזק האמונה כו', והגם שאין אנו משיגים ענין המצה למעלה מהו, אך הנה באמת גם בחי' יש מאין שעז"נ מבשרי אחזה ג"כ אין אנו משיגים המהות כ"א המציאות לבד, שהרי האדם אינו משיג מהות הרוחניות שבו דהיינו הנפש, וע' מזה בלק"ת בד"ה וידעת הראשון והביאור שני על וידעת, וכ"ש בחי' הדבור שמחי' ומהוה כל הנבראי' מאין ליש א"א להשיג כ"א מציאותו ולא מהותו, ומ"מ ע"ז אינו שייך אמונה כ"א בחי' דעת והכרה כאלו רואה, והאיך יושג ענין האמונה שהיא בבחי' אנכי עצמותו ומהותו ולא הארה כנ"ל שבבחי' זו א"א רק בחי' אמונה לבד, והאיך המצה היא מיכלא דמהימנותא שמחזק האמונה זהו ודאי א"א להשיג, כ"א שהאמת כן הוא שע"י שאוכלים מצה עי"ז נמשך מבחי' ד"ע שיתחזק ויוקבע האמונה בנפש האדם כו', היוצא מזה שע"י המצה נמשך מבחי' ד"ע לחזק האמונה, ולכן האוכל מצה בע"פ כבועל כו', כי ארז"ל בפסחי' דמ"ט כל העוסק בתורה בפני ע"ה כבועל ארוסתו בפניו, שנא' תורה צוה כו' א"ת מורשה אלא מאורסה, שהתורה היא ארוסה לכ"י אפי' לע"ה והתורה נמשלה ללחם כמ"ש לכו לחמו, והלחם נמשל לזיווג כמארז"ל ברבות ע"פ קראן לו ויאכל לחם, שמא ישא א' מכם כו', וכן יוסף אמר כ"א הלחם כו', ולכן כשלומד תורה בפני ע"ה שע"י הלימוד ממשיך מבחי' חכ' התורה באותיות התורה שזהו כמו הזיווג שנמשך הטפה מהמוח, ולכן הוי כבועל ארוסתו בפניו, וכמו"כ הו"ע אכילת מצה בע"פ כי ע"י המצה נמשך מבחי' ד"ע כנ"ל שהוא ג"כ בחי' הזיווג כמ"ש והאדם ידע, והנה הזמן הוא בליל פסח וכשאוכל מצה בע"פ הוי כבועל ארוסתו בבית חמיו קודם הזמן, והנה בחי' ד"ע שנמשך כעת ע"י אכילת מצה יומשך לע"ל בבחי' ראי' וכמארז"ל ע"פ והוא עד או ראה או ידע עד אתם עדי, או ראה אתה הראת, או ידע וידעת, פי' עד הוא ע' רבתי דשמע וד' רבתי דאחד, ופסוק שמע הוא קיבול אנכי כידוע וגם עד הוא מל' וידעת שהוא בחי' הד"ע הנמשך עכשיו ע"י אכילת מצה ולע"ל יומשך זה בבחי' ראי' דכתי' לע"ל ומלאה הארץ דעה, היינו שגם בארץ ד"ת בחי' בריאה יש מאין כו', יושג ויוכר בחי' דיעה היינו כמו בדעת עליון איך דכולא

רמו

קמי' כלא חשיב, שיהי' ונגלה כבוד ה', וכתי' כי עין בעין יראו שיומשך בחי' ד"ע בבחי' ראי' והכרה.

ד) ומעתה צ"ל מפני מה ע"י מצה דוקא הלא התינוק יודע לקרות אבא גם ע"י לחם חמץ, אך הענין דכתי' ועה"ד טו"ר ואר"י חטה היתה, א"כ בחטה יש טו"ר, והנה חמץ בחי' רע דנוגה, ומצה בחי' טוב, והנה הרע בשרשו אינו רע כלל כ"א שורש טו"ר הוא בחי' דעת שנחלק לחו"ג, והנה מהגבורות בהשתלשלות למטה מסתעף בחי' דינים שורש הרע כו', כמו מהיין בחי' גבורות נעשה חומץ שנמשל היצה"ר לחומץ כמ"ש מכף מעוול וחומץ, אבל המצה היא בחי' הטוב ששרשה מבחי' החסד (כי בחטה יש טו"ר וכשמחמיץ מתגבר הרע על הטוב, וכששומרין מחימוץ מתגבר הטוב על הרע), ולכן המצה היא רק ממים וקמח, מים רומזים לבחי' חכמה וקמח בחי' חסד, בחי' קו הימין חח"ן וע"ד מ"ש בזהר ע"פ ואיש כי יקח אחותו, איש דא קוב"ה אחותו דא כנס"י, חסד הוא בחי' המשכה גבוה מאד, כי חסד הוא כלי להמשכת החכמה, משא"כ חמץ בחי' הגבהה והתנשאות כמארז"ל גבי גה"ר אין אני והוא יכולים לדור, אבל המצה ביטול ושפלות, וכמו באברהם שנא' ואנכי עפר ואפר שמחמת שהי' שפל בעיני עצמו הי' נותן כל הטוב לחבירו שהי' מדמה שחבירו טוב ממנו, וזהו בחי' חסד דמ"ה שהוא כלי לבחי' החכ' ולבחי' רב חסד, וכמ"ש מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח, וכמו"כ הוא בבחי' מצה, ולכן דוקא ע"י אכילת מצה מתחזק האמונה, דבקריאת התינוק אבא שזהו גשמיות זה יכול להיות גם ע"י אכילת חמץ, אבל לקרות אבא ברוחניות דהיינו שיתחזק האמונה בבחי' אוא"ס ב"ה הסוכ"ע זהו ע"י מצה דוקא וכמ"ש בזהר ויצא דקנ"ז ע"ב שכשיצאו ישראל ממצרים לא היו יכולים להשיג עד שאכלו מצה.

ה) וזהו מצות יאכל את שבעת הימים ז' מדות להמשיך בחי' זו במדות, כי במדות הי' שבה"כ וז"ע גס הרוח שהוא מקור לכל הטומאות כי כמו בקדושה יש קדש וקה"ק, כמו"כ בלעו"ז אב הטומאה ואבי אבות הטומאה, שבחי' אבי אבות הטומאה הוא נגד קה"ק, ולכן צריכי' להמשיך ביטול בז' מדות ע"י אכילת מצה שזהו שנק' בזהר בשם מיכלא דאסוותא, שכמו החולה כשמבריא צריכי' ליתן לו מאכלים קלים בכדי שלא יחזור החולי, כך ישראל שהיו חולים במצרים שהיו מושקעי' במ"ט שע"ט לכן כשיצאו ממצרים נצטוו על אכילת מצה שהיא מאכל קל שע"י יומשך הביטול בז' מדות, ואח"כ יוכלו לאכול גם חמץ, כמו החולה כשמתרפא יכול לאכול גם דברים קשים, ולכן נאמר שבעת הימים ולא בשבעת הימים שהשבעת ימים עצמם צריכין להאכיל מצות בכדי שיומשך הביטול בז' מדות כו'.